חשמונאים

חשמונאים: בני מתיתיהו בן יוחנן כהן גדול הנהיגו את המרד נגד היונים בימי בית שני, בנו את המזבח וחנכו את המקדש.

משפחת החשמונאים היא משפחת כהנים המיוחסת למשמרת יהויריב, ומקום מושבה היה בעיר מודיעין, בה התגוררו רבות ממשפחות הכהונה. אבי המשפחה מתתיהו מוצאו מירושלים. למתתיהו היו חמישה בנים: יוחנן, שמעון, יהודה, יונתן ואלעזר[1]. בני משפחה זו מסרו את נפשם על קדשי האומה, מול גזירות היוונים ומול המתייונים עוזבי תורה, ופעלו להחזרת עבודת המקדש למקומה. בעקבות הנהגת המרד והנצחונות על היוונים, שימשו בני משפחה זו ככהנים גדולים, נשיאים ומלכים. השם 'חשמונאים' לקוח מהשם 'חשמונאי', שהוא, ככל הנראה, שם אבי סבו של מתתיהו[2]. יש מי שאומר, שה'חשמונאים' נקראו על שם העיר "חשמון" שבנחלת יהודה[3]. השם המקובל של החשמונאים בספרות חז"ל הוא "בני חשמונאי" או "בית חשמונאי"[4]. כינוי נוסף המקובל בספרי דברי הימים הוא לקרוא לחשמונאים 'מכבים', על שמו של יהודה בן מתתיהו, שהיה מכונה "המכבי"[5].

גזירות היוונים ותחילת המרד: בעקבות כיבוש הארץ על ידי אלכסנדר מוקדון, שם לו יורשו - מלך סוריה למטרה, לשלב את העם היהודי כחלק מן האומה היוונית, וכפי שנהג בעמים אחרים אשר תחת שלטונו. המלך אנטיוכוס אפיפאנס פרץ לירושלים בשנת ג"א תקצ"ב בחיל גדול, נכנס לבית המקדש ושדד את אוצרותיו[6]. לאחר שנתיים פירסם צו המבטל את עבודת המקדש, וקבע, שמעתה יקריבו בו קרבנות לעבודה זרה. כן אסר לשמור שבתות וחגים, וגזר שלא למול את הבנים. לבסוף גזר, שהעובר על צו זה – יומת[7]. בחמישה עשר בכסלו באותה שנה הוקם 'שיקוץ משומם', כלומר, פסל יווני על גבי המזבח, ובעשרים וחמישה בכסלו החלו להקריב עליו קרבנות לעבודה זרה. אדם מישראל שנתפס מקיים את מצוות התורה – הומת, ולכן ברחו שומרי התורה למקומות מסתור, כדי לקיים את מצוות התורה בסתר[8]. מתתיהו ובניו ברחו אל ההרים, מתוך החלטה להילחם ביוונים ובעוזריהם מבין היהודים. אליהם הצטרפו קהל גדול של שומרי תורה, ובני חשמונאי פעלו על המתייוונים לשוב ולקיים את מצוות התורה בדרכי נועם ואף בכפייה. מתתיהו מת בשנת ג"א תקצ"ה, ולפני מותו קרא לבניו, וציוה עליהם למסור את הנפש במלחמה למען ה' ותורתו. מתיתיהו הורה לבניו, שיהודה המכבי יהיה המנהיג הצבאי שינהל את מלחמותיהם, ושמעון אחיו יהיה להם ל"איש עצה"[9].

מלחמות יהודה המכבי ביוונים: יהודה החל להלחם נגד צבאות היוונים. באחד הקרבות הביס כח צבאי שאסף אפולוניוס שר שומרון[10], כמו כן ניצח בבית חורון את חיל סירון, שר צבא סוריה.[11] כאשר שמע אנטיוכוס, בשנת ג"א תקצ"ו, על מפלת צבאותיו, שלח את ראשי צבאו עם עשרות אלפי לוחמים מאומנים להילחם ביהודים. יהודה ואנשיו אזרו עוז ומסרו את נפשם להילחם "בעד עמנו ובית המקדש"[12]. לוחמי יהודה המכבי נאספו ליום צום ותפילה במצפה[13], הביאו את בגדי הכהונה ופרסו אותם לפני השם, כן הביאו פירות ביכורים ואת המעשרות שלא ניתן היה אז להביאם לבית המקדש, וקראו לפני ה': "מה נעשה להם ולאן נביא אותם? ובית מקדשך היה למרמס ולטומאה, וכהניך באבל ובדכאון"[14]. לאחר מכן יצא יהודה למלחמה, והביס עם מעט החיילים והנשק שבידיו, את מחנה היוונים הגדול שחנה באמאוס[15]. כעבור שנה נאלץ יהודה לשוב ולהלחם ביוונים שנאספו בהמוניהם בבית צור, לשם נשלח צבא גדול, בראשות לוסיאס, ומשהוכה מחנה זה נפתחה הדרך לירושלים[16].

אולם החשמונאים בחפירות הכותל המערבי

בחפירות שנערכו באיזור הכותל המערבי, נמצא אולם ובו שרידים עתיקים מימי בית שני. באולם זה שכן, ככל המשוער, 'בית דין של חשמונאי', ומועצת החכמים שליוותה את בני חשמונאי במלחמתם ביוונים.

שחרור המקדש וחידוש העבודה: לאחר נצחונות אלה עלו יהודה ואנשיו לבית המקדש כדי לטהרו ולחדש בו את העבודה. בבואם למקדש ראו בעיניהם את השממה, את ההרס ואת חילול הקודש, כן ראו שיחים צומחים בחצרותיו. החשמונאים קרעו את בגדיהם מרוב צער, התחזקו והחלו לטהר את המקדש[17]. לאחר שהסירו את הפסל מעל המזבח, וניתצו את המזבח שחולל על ידי היוונים, הוציאו את אבניו למקום מיוחד – וגנזו אותן בלשכת החותמות*[18]. בג' בכסלו הסירו צלמיות ששמו היוונים בעזרה, ולזכר הסרה זו קבעו יום חג לדורות[19]. לאחר מכן בנו מזבח חדש והכינו כלי קודש חדשים, שמו את כל הכלים במקומם והחלו בעבודת המקדש[20]. בעשרים וחמישה בכסלו ג"א תקצ"ז, החלו החשמונאים להקריב קרבנות על מזבח העולה החדש שעשו, וחגגו את חנוכת המזבח במשך שמונה ימים, בזבחי שלמים, קרבנות תודה ובכלי שיר. שמונה ימים אלה, המתחילים בכ"ה כסלו, נקבעו לדורות לימי הלל והודאה בכל שנה ושנה, והם ימי חג החנוכה*[21], שעיקרם – זכר לחנוכת המזבח[22]. החשמונאים חיזקו את בדק הבית בנו את הלשכות שנהרסו, חנכו שערים חדשים, והציבו בהם דלתות[23]. כן גדרו את שלש עשרה הפרצות שפרצו היוונים בסורג*[24]. באשר לניסי חג החנוכה שהתרחשו בימי החשמונאים במקדש ראה ערך 'חנוכה'.

חמשת בני מתיתיהו ממשיכים את המלחמה לחירות ישראל והמקדש: לאחר טיהור המקדש לא שקטה הארץ, ובאחת המלחמות נפל יהודה המכבי[25]. לאחר מותו נתמנה יונתן אחיו למנהיג במקומו, ומאוחר יותר נתמנה גם לכהן גדול. יונתן המשיך במלחמות כאחיו, וביסס את עצמאותה של יהודה. לאחר שנים אחדות נפל יונתן במלכודת שטמנו לו בעכו, ונהרג שם הוא ומלויו. אחריו קם שמעון אחיו והוכתר ככהן גדול וכנשיא היהודים, ובשנת ג"א תרי"ט זכתה יהודה לעצמאות זמנית[26]. ימי שמעון היו ימי כיבושים שגשוג והתרחבות הגבולות, ועליו נאמר ש"כיבד את המקדש והרבה את כלי השרת"[27]. גם שמעון, אחרון האחים החשמונאים, נרצח בשנת ג"א תרכ"ו בהתנקשות של חתנו תלמי, ובנו יוחנן הורקנוס נתמנה לנשיא וכהן גדול תחתיו[28].

מטבעות מלכי בית חשמונאי

מטבע המנורה: בתמונה נראה מטבע שהנפיק מתיתיהו אנטיגונוס, אחרון מלכי בית חשמונאי. על גבי המטבע מוטבעת מנורת המקדש בת שבעה קנים, זאת, לציון מנורת הזהב שהעמידו מלכי בית חשמונאי במקדש.

יוחנן כהן גדול – סמכות הלכתית: אחד האישים הבולטים בימי בית שני הוא יוחנן כהן גדול, שהוכיח את סמכותו בהלכה, והיה מגדולי מתקני התקנות בימי בית שני. באשר לזהותו ותקופתו נחלקו הפרשנים, ולדעת רבים היה בנו של שמעון כהן גדול ונכדו של מתיתיהו, ונראה שהתקנות שהתקין נתקנו ב'בית דין של חשמונאים'[29]. וכגון, מה שאמרו חכמים: "יוחנן כהן גדול ביטל את הנוקפים - אותן שהיו מכין על גבי העגל בין קרניו... עמד ועשה להן טבעות [בבית המטבחיים בעזרה]"[30]. יוחנן כהן גדול ביטל את 'המעוררים', "שהיו עומדים לויים על הדוכן ואומרים: עורה למה תישן ה'!" – "וזה לא יאות כלפי הבורא ישתבח"[31]. יוחנן כהן גדול – שולח שליחים ומתקן תקנות לכלל ישראל, וכגון מה שאמרו חכמים: "יוחנן כהן גדול העביר הודיות המעשר. עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים. בימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי"[32]. על יוחנן כהן גדול זה נאמר, ששמע בת קול יוצאת מבית קדש הקדשים האומרת: "נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא!"[33] כלומר, ניצחו הנערים שיצאו להלחם בקרב באנטוכיא[34]. יש דעה בדברי חז"ל שיוחנן כהן גדול נעשה צדוקי בסוף ימיו[35].

ימים טובים שקבעו חכמים לציון פועלם של החשמונאים: בני חשמונאי נזכרים בדברי חז"ל כמנהיגי העם, שעמדו להם לישראל בשעות קשות. כך דורשים חז"ל בתלמוד: "'לא מאסתים' – בימי כשדים... 'ולא געלתים' – בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק, וחשמונאי ובניו, ומתתיה כהן גדול"[36]. דרשה זו באה לומר, שהישועה בימי החשמונאים היא חלק מן הברית הניצחית בין הקב"ה לישראל להיות עמהם בכל עת צרה, ככתוב: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם להפר בריתי אתם"[37]. במגילת תענית מופיעה רשימה של חגים שנתקנו על ידי חכמים כזכר לנצחונות של החשמונאים: י"ג באדר, נקבע כיום טוב לזכר הניצחון על המצביא ניקנור וצבאו, ונקרא - 'יום ניקנור'; כ"ג באייר נקבע כיום טוב, לציון כיבוש מצודת ה'חקרא' שבירושלים מידי המתייוונים. ט"ו בסיון נקבע כיום טוב לזכר כיבוש בית שאן מידי הערבים והיוונים. כ"ד באב נקבע כיום טוב, עם ביטול משפט חוקי יוון וחידוש המשפט על פי חוקי התורה. ימים טובים אלה, ורבים אחרים כדוגמתם, בטלו לאחר החורבן, חוץ מחג החנוכה, שבגלל חשיבותו נקבע כחג לדורות[38].

מטבע יוחנן כהן גדול

על המטבע אותיות עבריות, קרנות שופר ובמרכזן רימון.

בית דין של חשמונאים: מדברי חז"ל למדים אנו על קיומו של בית דין של חשמונאים. בית דין זה קיבל החלטות חשובות מבחינת ההלכה, כגון ההחלטה להלחם בשבת[39]. גזירה אחרת המובאת בגמרא בשם 'בית דין של חשמונאי' היא – האיסור שהוטל על אדם מישראל, שלא לייחד אשה גויה לזנות. נראה, שהדבר התבקש בעקבות ההתיוונות וההתבוללות כשרבו הנישואים בין ישראלים לבין נשים נכריות, וכלשון הגמרא: "בית דינו של חשמונאי גזרו: הבא על הנכרית חייב עליה משום: נדה, שפחה, גויה, זונה"[40]... כלומר, גזרו עליו עונש - ארבע פעמים מלקות. הרמב"ם מכנה גזירה זו – 'מדברי סופרים'[41], כלומר, ל'בית דין של חשמונאי' היה תוקף, ככל סנהדרין שבדורות עברו, המוסמכים לתקן תקנות לעת הצורך. מכאן מתברר גם תפקידם של מתיתיהו ובניו הכהנים במלחמתם ביוונים, ומסירות נפשם להחזרת העבודה למקדש. אין זו תופעה מקרית, שהכהנים בני לוי אוחזים בחרב, אלא תחושת החובה של הכהנים ליטול את הנהגת העם בעת שכחת התורה, כי בהעדר סמכות תורנית אחרת, עוברת הסמכות והאחריות על המשכיות התורה לכהנים וללויים[42].

האם החשמונאים חרגו מכהונתם כשנטלו את השלטון? קיים דיון בין הראשונים, האם החשמונאים חרגו מתפקידם ככהנים בישראל, כשנטלו את הנהגת העם לידיהם במלחמתם עם היוונים. יש מן הראשונים הרואים בהם מושיעים כבימי השופטים, וכתבו, ש"בבית שני, כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל וביטלו דתם... וצר להם לישראל מאד מפניהם... גברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים"[43]. לעומת דעה זו יש מן הראשונים מי שכתב, שהחשמונאים עברו על דברי יעקב שאמר: "לא יסור שבט מיהודה", ואילו הם נטלו את השלטון מיהודה לידי הכהנים. ובלשונו: "היו [החשמונאים] חסידי עליון… ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן, החסידים, המולכים זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב... ונכרתו כולם בעוון הזה"[44]. אולם דעת רבים מן הראשונים היא, שהחשמונאים נהגו כהלכה, וכשראו שהעם בסכנת כיליון רוחני, ורבים מתייוונים, עשו את תפקידם, כי שבט לוי הם 'לגיון של מלך'[45]. וכשם שבימי משה, בעת שעבדו ישראל לעגל נענו לקריאתו של משה - 'מי לה' אלי', כך גם החשמונאים נזעקו להצלת התורה והמקדש. ואכן, מובא במגילת תענית[46], שהכהנים בני חשמונאי נאלצו במקרים מסוימים להרוג מתיוונים עובדי עבודה זרה, כפי שנהגו בני לוי במדבר. עוד כתבו הראשונים, שהחשמונאים לא נטלו את המלכות, ולא הגיעו למדרגת מלכים ושליטים[47], אלא שימשו כמנהיגים צבאיים, שעיקר מטרתם להושיע את ישראל. ימי החשמונאים היו רצופים מלחמות כנגד היוונים, ומסרו נפשם ונהרגו, ורק חלק מהם זכו לתפקיד כהן גדול.

אחרוני בית חשמונאי: לעומת מנהיגים יראי שמים הנזכרים לעיל, קמו לבית חשמונאי מנהיגים שחפצו בשלטון. כגון, לאחר מות יוחנן כהן גדול קם בנו אריסטובלוס, שתפס את המלוכה. אחריו מלך אחיו אלכסנדר ינאי שמחד גיסא פעל גדולות לכיבוש הארץ, אך מאידך הירבה להרשיע. לאחר מותו ישבה על כסאו אלמנתו שלומציון המלכה. שלומציון מינתה את הורקנוס בנה לכהן גדול, ואת סמכויות השלטון מסרה בידי חכמי ישראל. לאחר מותה התפתחה מריבה בין בניה, הורקנוס ואריסטובולוס, שחפצו בכס השלטון. הרומאים ניצלו את המריבה בין האחים, ובאו בחילותיהם והשתלטו על הארץ[48]. עלייתו של הורדוס לשלטון אחרי אחרי כמאה שנה של שלטון החשמונאים, מהווה סיום מצער לשלשלת המפוארת של בית חשמונאי, שהלכה ונעלמה מן העולם[49]. למרות האמור, הנציחו חכמי ישראל את פעולתם המבורכת של החשמונאים למען התורה והמקדש, ובנוסף לימים טובים שקבעו - כמובא לעיל, תיקנו במקדש שלש עשרה השתחוויות, כנגד הפרצות שפרצו מלכי יוון בסורג, זאת, כדי להודות לה', ולהרבות שבח על מעשי החשמונאים, במלחמתם לגירוש היוונים מן הארץ.

שרידי קברות החשמונאים במודיעין

שמעון – אחרון האחים החשמונאים - הקים על קבורת אבותיו, ואחיו שנפלו, מצבה גדולה - "ויצג עליה שבעה עמודים... ויקף אותם קרנות גבוהות מעשה מקלעות, ועליהן מפותחים כל כלי מלחמה... וגם תבנית אניות". המצבות הושחתו במהלך הדורות ונותרו שרידים בלבד.

---

[1] חשמונאים א' ב,א-ה.

[2] ראה קדמוניות היהודים יב, ו, א.

[3] יהושע טו, כז.

[4] ראה למשל משנה מידות א, ו; בבלי שבת כא, ב; תענית יח, ב; ועוד הרבה.

[5] חשמונאים א ב,ד.

[6] חשמונאים א א,כ-כז.

[7] חשמונאים א א,מד-נ.

[8] חשמונאים א' נד,סד.

[9] חשמונאים א ב,כח-ע.

[10] חשמונאים א ג,י-יב; קדמוניות היהודים יב ז,א.

[11] חשמונאים א ג,יג-כו.

[12] חשמונאים א ג,מג.

[13] מקום קבורת הנביא שמואל, ובלשון הערבית 'נבי סמואל'.

[14] חשמונאים א ג,מו-נא.

[15] אמאוס מקומה באזור לטרון.

[16] חשמונאים א ד,א-לה.

[17] חשמונאים א ד,לו-מא.

[18] משנה מידות א,ו ופירוש המשנה לרמב"ם שם; חשמונאים א א,מב-מו.

[19] מגילת תענית ג' כסלו. חג זה נהג עד ש"בטלה מגילת תענית".

[20] חשמונאים א ד,מז-נא.

[21] חשמונאים א ד,נב-נט; בבלי שבת כא,ב.

[22] מהרש"א שבת כא,ב.

[23] חשמונאים א ד,נז.

[24] משנה מידות ב,ג.

[25] חשמונאים א ט,יח.

[26] תיאור נרחב של המאורעות מופיע בספר חשמונאים א פרקים ט-יג.

[27] חשמונאים א יד,ד-טו.

[28] חשמונאים א' טז,יא-כד.

[29] ראה להלן.

[30] ירושלמי מעשר שני ה, ה.

[31] סוטה מח, א. ופירוש המשנה לרמב"ם מעשר שני ה, טו.

[32] עיין משנה מעשר שני ה, טו; סוטה מז, ב.

[33] סוטה לג, א.

[34] בבלי סוטה לג,א; קדמוניות היהודים יג י,ג.

[35] קדמוניות היהודים יג י, ו; ובבלי קידושין סו, ב; שם מסופר מעשה דומה על ינאי המלך. לא ברור באיזה יוחנן מדובר, וראה ב"דורות הראשונים" ח"ב פרק יב (הערה יג).

[36] בבלי מגילה יא,א.

[37] ויקרא כו,מד.

[38] בבלי ראש השנה יח,ב.

[39]ראה חשמונאים א' ב, כט-מא. וראה מאמרו של בני הרב עזריה אריאל הי"ו - 'שו"ת בני חשמונאי' בספר 'באורך נראה אור', שם מובאות הלכות והחלטות רבות שקיבלו בית דין של חשמונאי.

[40] סנהדרין פב, א.

[41] איסורי ביאה יב, א.

[42] ראה מאמרו של הרב ישראל אריאל: הכהנים הלויים – יושבי הסנהדרין – 'לגיון של מלך'

[43] רמב"ם הלכות חנוכה א, א.

[44] רמב"ן בראשית מט, י.

[45] רש"י לבמדבר א, מט.

[46] שם, עשרים ושנים באלול.

[47] ראה דרשות הר"ן דרוש שביעי, שמבאר, שמלכי בית חשמונאי לא היו מלכים כלל, אלא היה זה מינוי לשעתו לצרכי הקרב והמלחמה. כך עולה בבירור מדברי ספר החשמונאים, שכן רובם העלו מיסים ליוונים, ולא היו להם אלא ימי רגיעה קצרים, וכולם מסרו את נפשם לישועת העם על קידוש השם, ולהחזרת העבודה למקדש.

[48] ראה את תיאור המאורעות בהרחבה בקדמוניות היהודים ספרים יג-טו.

[49] ראה בבא בתרא ג, א.