חרם

חרם: נכסים שהקדיש האדם בלשון חרם, ניתנים לכהנים, או לבדק הבית.

אחת מצורות ה'הקדש' ותרומת נכסים למקדש, היא ה'חרם'. 'חרם' הוא לשון הקדש[1], ומאידך, הוא גם לשון קללה, הרחקה ונידוי[2]. המילה 'חרם' כשהיא יוצאת מפי האדם, היא הודעה שהאדם אוסר על עצמו את רכושו, כגון שאמר: 'בית זה יהא חרם'. מעתה קבעה התורה, מה ייעשה ברכוש המוחרם. ואמרו חכמים שהרכוש המוחרם עובר לרשות הכהנים, וכלשון חז"ל: "סתם חרמים לכהנים"[3], שנאמר "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו"[4]. מאידך גיסא, אם פירש האדם מטרה אחרת של נדרו, כגון שאמר, 'בית זה יהא לבדק בית', הרי זה הקדש לצרכי בדק הבית במקדש, שנאמר: "אך כל חרם אשר יחרם איש לה'... כל חרם קדש קדשים הוא לה'"[5].

מה מחרימים: מחרים אדם חלק מבקרו, מצאנו, מעבדיו ומשפחותיו הכנענים, ומשדה אחוזתו, אבל לא יחרים את כל בהמותיו, ולא את כל עבדיו ולא כל שדותיו ולא כל מין שיש לו משאר המטלטלין, שנאמר: "'מכל אשר לו' – ולא כל אשר לו"[6]. ואם החרים את הכל, נחלקו תנאים האם אלו מוחרמים[7]. להלכה: אפילו החרים את כל נכסיו, הרי אלו מוחרמין, בין שהחרים לכהנים בין שהחרים לבדק הבית[8].

קרבן שהוחרם: דין מיוחד קיים בחרמים, שאדם יכול להחרים דבר שהקדיש בעבר, בין אם מדובר בבהמה של קדשי קדשים ובין אם הקדיש בהמה לקדשים קלים[9]. אם החרים קדשים שחייב באחריותם, כגון, חטאת ואשם שחייב להביאם למקדש, או שנדר קרבן והחרימו, אזי נותן את דמי החרם לכהנים או לבדק הבית. ואילו הבהמות שהוקדשו תחילה הרי הן בקדושתן, ויקריב כל קרבן כעניינו כבשעה שהוקדש. ואם היה קרבן נדבה, שאינו חייב באחריותו, והחרימו, נותן לכהן את 'טובתו', כלומר, אומרים: 'כמה אדם רוצה לתן בבהמה זו להעלותה עולה, אף על פי שאינו חייב בה', וכל הנותן אותו שיעור, הבעלים או כל אדם, יקריב בהמה זו נדבה[10].

חרם לבדק בית

בציור נראה אדם מביא צרור כסף שהחרים לבדק הבית והגזבר נוטל את הסכום לצרכי המקדש.

חרמים דינם כהקדשות: החרמים, אף הם בכלל ההקדשות שנאמר בתורה: "כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו"[11], ודרשו חכמים: "לה' אלוקיך – אלו החרמים"[12], ומצות עשה מן התורה שיביא את החרם ברגל הראשון ככל נדר מן הבהמה. הגיע הרגל ולא הביא הרי זה ביטל מצות עשה. ואם עברו עליו שלוש רגלים ולא הביא את החרם למקדש, הרי זה עובר בבל תאחר[13]. אף על פי שההקדשות והערכים והחרמים מצוות, וראוי לו לאדם להנהיג עצמו בדברים אלו כדי לכוף יצרו ולא יהיה כילי ויקיים מה שצוו נביאים "כבד את ה' מהונך"[14], אף על פי כן אם לא הקדיש ולא העריך ולא החרים מעולם אין בכך כלום, הרי התורה העידה ואמרה: "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא"[15].

סתם חרמים: החרים נכסיו סתם, שלא פירש אם כוונתו לבדק הבית או לכהנים, נחלקו תנאים בדבר: לדעת ר' יהודה בן בתירא - סתם חרמים לבדק הבית, ולדעת חכמים - סתם חרמים לכהנים[16], ובגמרא נחלקו אמוראים כמי הלכה[17]. יש מן הראשונים שכתבו כדעה שסתם חרמים לבדק הבית[18], אולם רבים מן הפוסקים הכריעו שהלכה כחכמים, שסתם חרמים לכהנים[19].

מעולם ההלכה

המחרים את ביתו לצורך בנין המקדש בזמן הזה, כשמקום המקדש בידי ישראל, האם רשאי לפדותו?

כתב רמב"ם (ערכין וחרמין ח, ח): "אין מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין בזמן הזה, שאין שם מקדש בחטאינו כדי לחזק את בדקו, ואם הקדיש או העריך או החרים: אם היתה בהמה - נועל דלת בפניה עד שתמות מאליה, ואם היו פירות או כסות או כלים - מניחין אותן עד שירקבו, ואם היו מעות או כלי מתכות - ישליכן לים המלח או לים הגדול כדי לאבדן". שאלה היא, אפוא, אם החרים אדם את ביתו בזמן הזה לבדק הבית, האם רשאי לפדותו? ויש לומר, שיש להבדיל בין "הזמן הזה", האמור ברמב"ם, המכוון לתקופת הגלות, "שאין שם מקדש" – כלשונו, והגויים שולטים במקדש. מאידך, משעה שישראל שולטים במקום המקדש, וידם תקיפה על אויביהם, חל חיוב לבנות את הבית ולחדש את העבודה. לפיכך, אדם שהחרים בית או שדה לצורך בדק הבית "בזמן הזה", כשישראל שולטים בירושלים ובמקדש, והכל נוהרים לשם, יש לומר, שהמחרים ומקדיש בזמן הזה התכוון לבנין הבית ממש, כב"זמן המקדש" (ראה רמב"ם ערכין וחרמין ח, י). כך, אכן, אירע במלחמת ששת הימים, עם שחרור מקום המקדש, שרבים תרמו את בתיהם ונכסיהם למקדש, על כגון זה נאמר (ויקרא כז, כט): "כל חרם אשר יחרם מן האדם - לא יפדה".

חרמי בדק הבית: המפרש דבריו ואומר: 'הרי זה חרם לבדק הבית', או – 'הרי זה חרם לשמים', או שאמר 'חרם לה'', אף לדעת הסובר שסתם חרמים לכהנים, הרי אלו יפלו לבדק הבית[20], שהרי פירש את דבריו. דיני 'חרמי בדק הבית' כדין 'הקדש בדק הבית', שאף שהשמות שונים העניין אחד[21], על כן נכסים אלו שהחרים, הרי הם כהקדש[22] והנהנה מהם הרי זה מעל[23]. כמו כן נפדים הנכסים בשווים, ככל הקדש, שעל דעת כן החרימום, שיגיעו המעות לבדק הבית, ואחר כך יצאו הנכסים לחולין[24]. כשהוא פודה אותם, אין פודה אותם אלא בשווים, ואם עבר וחיללם על שווה פרוטה הרי זה פדוי ויצא לחולין. ומדברי סופרים חייב להשלים את דמיו[25]. לא יאמר אדם 'לה' חרם' אלא 'חרם לה'', שמא יאמר 'לה'' ולא יאמר חרם, והרי הוציא שם שמים לבטלה, וכן נאמר: "אך כל חרם אשר יחרים איש לה'"[26].

חרם לכהנים

בציור נראה אדם שהביא חרם מנכסיו שהקדיש לכהנים. החרם נמסר לכהן, וזה מחלק את הנכסים בין כהני המשמר.

חרמי כהנים: המפרש דבריו ואומר: "נכסים אלו חרם לכהן", אף לאומר שסתם חרמים לבדק הבית, הרי הם ניתנים לכהנים. החרם הניתן לכהנים הרי הוא אחד מעשרים וארבע מתנות כהונה[27], כל זמן שהנכס בבית הבעלים הרי הוא הקדש לכל דבר, עם זאת, משהגיע הנכס לידי הכהן יצא לחולין[28], שזיכה להם השם יתברך החרמים לצרכיהם שהרי אין להם חלק לא בנחלה ולא בביזה[29]. ישראל שהחרים את נכסיו לכהנים אין להם פדיון לעולם, שנאמר: "לא ימכר ולא יגאל"[30], לא לאחרים ולא לבעלים[31], ואם פדהו - אינו פדוי[32], ועובר בלא תעשה[33]. חרמי כהנים, נוהגים בארץ ובחוצה לארץ, והכהנים זוכים בהם בכל מקום[34], אלא שהמחרים קרקע בארץ ישראל ונותנה לכהן, הרי שדה זו לכהן כשדה אחוזה[35], ואינה חוזרת ביובל למחרים[36]. נחלקו תנאים בדבר נתינת החרמים לכהן: יש אומרים שהקרקעות ניתנות לכהנים שבאותו משמר העובד במקדש בשעה שהחרים, והמטלטלין לכל כהן שירצה, ויש אומרים שבין קרקעות ובין מטלטלין מתחלקים בין הכהנים שבאותו משמר[37], והלכה כדעה אחרונה[38]. נחלקו האחרונים בענין חלוקת החרם לכהני המשמר, האם המחרים, יכול לתת את החרם לכל כהן שירצה מאנשי המשמר, או שהחרם מתחלק בין כולם[39]. החרמים ניתנים לכל כהן[40], שאין איסור לתת אותם לכהן עם הארץ[41], ויש שכתבו שאין לתת לכהן עם הארץ[42]. כהן שהחרים את נכסיו, אין החרם חל עליהם, שהרי הכהן המחרים זוכה בהם מיד[43]. נחלקו תנאים אם הלויים מחרימים[44], ולהלכה אין דין חרם בנכסי הכהנים והלויים, לא בקרקע ולא במטלטלין[45].

מעולם המחשבה

חרם על נכסים – הוא קודש לה', לפיכך ניתן למקדש או לכהנים

"משרשי המצוה, לפי שישראל הוא העם אשר בחר האל מכל שאר העמים לעבודתו ולהכיר שמו... והם תחת ידו של הקדוש ברוך הוא... ככתוב (דברים לב, ט): 'כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו'... שהוא בעצמו ובכבודו הוציאם ממצרים... ועל כן, כאשר יקצר רוח אחד מישראל, ויוציא מפיו לשון קללה וחרם על ממונו וקרקעותיו... הודיעו הכתוב, שאי אפשר לו להוציאו... לרשות אחר, לפי שכל [הרכוש] אשר לישראל - שהם חלק השם - לו הוא [ואף ממונם של הקב"ה] ומה שקנה עבד קנה רבו... וישוב [הממון] ברשות אדוניו ויהיה קודש [לפיכך החרם מוקדש או לבדק הבית או לכהנים]" (על פי ספר החינוך מצוה שנז).

---

[1] רש"י יחזקאל מד, כט.

[2] ספר החינוך שנז. בתורה הוא גם לשון שיקוץ, "שקץ תשקצנו כי חרם הוא" דברים ז, כו.

[3] ערכין כח, ב.

[4] ויקרא כז, א.

[5] ויקרא כז, כח; וראה ספר החינוך מצוה שנז.

[6] ערכין כח, א; וראה רמב"ם ערכים וחרמים ח, יג.

[7] שם.

[8] רמב"ם שם ו, ב.

[9] משנה ערכין כח, ב; רמב"ם שם ו, יא.

[10] ערכין כח, ב; וברש"י ד"ה אלא; רמב"ם שם ו יא-יב; וראה משנה למלך הל' יב.

[11] דברים כג, כב.

[12] ראש השנה ה, ב.

[13] רמב"ם מעשה הקרבנות יד, יג.

[14] משלי ג, ט.

[15] דברים כג, כג; רמב"ם ערכין וחרמין ח, יב.

[16] משנה ערכין כח, ב.

[17] שם כט, א.

[18] ר' ירוחם; טור בשם הרא"ש יו"ד שו; וראה ביאור הגר"א וברכי יוסף שם.

[19] רמב"ם ערכים וחרמים ו, א; סמ"ג עשין קלב; חינוך שנז, ועוד. אך יש מהראשונים שפסקו כר' יהודה בן בתירא.

[20] רמב"ם שם; תוספות נדרים ב, א.

[21] פירוש המשנה לרמב"ם תמורה ז, ג.

[22] שם ו, ד.

[23] רש"י סנהדרין פח, א.

[24] רמב"ם שם ו, ד, רש"י ערכין כח, ב.

[25] רמב"ם שם ז, ח.

[26] נדרים י, א ותוספות.

[27] תוספתא חלה ב; רמב"ם ביכורים א, טו.

[28] ערכין כט, א; רמב"ם ערכים וחרמים ו, ה.

[29] קרית ספר ביכורים פרק א.

[30] ויקרא כז, כח.

[31] ערכין כח, ב; רמב"ם שם ו, ד.

[32] תמורה ה, א וברש"י.

[33] ספר המצוות ל"ת קיא; חינוך מצוה שנט.

[34] רמב"ם ביכורים א, ז.

[35] ערכין כט, א ורש"י.

[36] תוספתא ערכין ד.

[37] ערכין כח, א; ירושלמי חלה ד, ד.

[38] רמב"ם ערכים וחרמים ו, ה. אך ראה שמ"ק ערכין כט, א אות ח בשם הרא"ש שנראה שפסק כדעה ראשונה, ועיין גם חיים שאל ח"ב לא, ד.

[39] הדבר תלוי בדעת הרמב"ם. עיין רמב"ם ערכין וחרמין ד, כד; שם משמע שזוכים בחרם כל הכהנים שבמשמר, ואילו ברמב"ם שם ו, ה; משמע שינתן לכהן אחד. ראה חסדי דוד ערכין ד, ו; בדעת הרמב"ם שם, וכך משמע גם מדברי המאירי ב"ק קי, ב. כן ראה חסדי דוד שם על פי תמורה לב, ב; חזו"א בכורות כב, ו.

[40] משנה חלה ד,ט.

[41] פירוש המשנה שם.

[42] ר"ש שם.

[43] משנה ערכין כח, א וברש"י.

[44] שם.

[45] רמב"ם שם ו, ז.