חצר המשכן
- יוסי ורדי
- 10 בפבר׳ 2022
- זמן קריאה 2 דקות
חצר המשכן: חצר הנתחמת על ידי קלעים ועמודים הניצבים סביב לאהל מועד, ונקראת 'חצר אהל מועד'.
חצר המשכן, היא התחום המקיף את המשכן סביב. החצר היתה מוקפת עמודים ו'קלעים', כלומר, יריעות, משום כבוד המקום, ובתחומיה נעשתה העבודה. באשר למידות החצר נאמר בתורה: "ועשית את חצר המשכן לפאת נגב תימנה... מאה באמה אורך לפאה האחת... וכן לפאת צפון באורך - קלעים מאה אורך, לפאת ים קלעים - חמישים אמה... ולפאת קדמה מזרחה - חמישים אמה"[1].
תיאור החצר: כאמור, אורך חצר המשכן היה מאה אמה, ולאורך המחיצה היו עשרים עמודים* ועשרים אדני-נחושת*. רוחב חצר המשכן היה חמישים אמה, ולהם עשרה עמודים ועשרה אדני נחושת. בצד מזרח היה הפתח לחצר המשכן. בצד זה היו חמש עשרה אמה של יריעות ב'כתף' מצד ימין, וחמש עשרה אמה של יריעות ב'כתף' מצד שמאל. יריעות אלה היו תלויות על גבי שלושה עמודים מכל צד. מול הפתח במרחק עשר אמות מן ה'קלעים' שבמזרח, ניצב 'מסך' באורך עשרים אמה, עשוי מתכלת, ארגמן ותולעת שני, ומסך זה היה תלוי על ארבעה עמודים[2]. במרכז החצר – בחצי המערבי - עמד המשכן הנקרא 'אהל מועד'. ממזרח לפתח המשכן עמד כיור* הנחושת וכן מזבח העולה* מצופה נחושת. נמצא, שהחצר שלפני פתח המשכן, היתה בגודל חמישים אמה על חמישים אמה, ושם נעשתה העבודה על ידי הכהנים והלויים.
חצר המשכן וקלעיו סביב
בציור נראית חצר המשכן, והעמודים, הקלעים, היתדות והמיתרים. הקלעים היו כמין בד עשוי רשת, המקיף את המשכן מסביב. כן נראה 'מסך פתח שער החצר', שהיה עשוי מתכלת ארגמן ותולעת שני.
חצר אהל מועד: החצר סביב המשכן, נקראת בהלכה 'מחנה שכינה'. תחום זה נתקדש לאכילת קדשי קדשים, ככתוב: "והנותרת ממנה [מן המנחה] יאכלו אהרן ובניו... במקום קדוש, בחצר אהל מועד יאכלוה"[3]. כן נאסר המקום לכניסת טמאים, אלא אם כן טבלו והעריב עליהם היום ושקעה השמש.
מן המדרש
כינוס כל ישראל בחצר המשכן
ביום חנוכת המזבח הקהיל משה את כל ישראל לחצר המשכן, להיות נוכחים במעמד השראת השכינה במשכן, וכך מתואר במדרש: "ראה נסים שעשה להן הקב"ה, שכל אותם האוכלוסין עומדים בתוך חמישים אמה. שאם תבוא לחשבון צריך יותר מארבע מיל, וכל אותן אלפים ורבבות עומדין בחצר המשכן, ורואין את האש יורדת מן השמים כעמוד, ונכנסת באהל מועד [ומשם] יוצאה ורובצת שם על גבי המזבח, ואוכלת את החלבים, ועומדת במקומה. שנאמר (ויקרא ט, כד): 'ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם'. כולן ראו את הנס הגדול, ומשתטחין על פניהן, והיה לכל אחד ואחד ריוח כדי ארבע אמות, ושרתה עליהן רוח הקודש, ואמרו שיר ורננה" (ילקוט שמעוני תורה רמז תכ).
[1] שמות כז, ט- יט.
[2] שמות כז, טז.
[3] ויקרא ו, ט.