חציצה

חציצה: דבר המפריד ומבדיל - ופוסל את הקרבן.

העבודה בהיכל ועל גבי המזבח היא עבודת האדם לבוראו, והכהנים במקדש נקראים 'כהני ה'' ו'משרתי ה''[1], מכאן החובה, שכל עבודה במקדש תהיה עבודת האדם, ותיעשה בעצם ידו של הכהן בלא חציצה ובלא אמצעי אחר. מודגש בתורה ובדברי חז"ל הצורך לעשות כל מעשה בידים, כי זו היא שלימות העבודה, ובכך נותן האדם כבוד לבוראו, לאור האמור, יובנו הלכות שונות בעבודת המקדש, שכל חציצה פוסלת בהם.

א. חציצה בין ידו של הכהן העובד, לבין כלי השרת פוסלת את העבודה.

ב. כשיש חציצה בין רגלו של הכהן לרצפה עבודתו נפסלת.

ג. כך גם חציצה בין בגדי הכהונה לבשר הכהן אסורה.

ד. כיוצא בכך חציצה בין ידי האדם הסומך על הקרבן, לבין הקרבן עצמו.

ה. איסור חציצה נאמר אף בתנופה, שלא תהא חציצה בין ידי הבעלים לקרבן, ובין ידו של הכהן לידי הבעלים.

ו. בעת טבילת האדם והכלים במקוה, כשיש חציצה בינם לבין המים פוסלת.

ז. בקידוש ידים ורגלים מן הכיור אסור שתהיה חציצה בין המים לבין הכהן.

ח. כשיש חציצה בין הכלי לבין דם הקרבן שבכלי הדבר פוסל בקרבן.

ט. חציצה בין המזבח לדמים הניתנים עליו אף היא פוסלת.

י. כיוצא בכך חציצה בין האימורים לעצי המערכה פוסלת.

תנופת הביכורים

מביא הביכורים מניף אותם יחד עם הכהן. הכהן מניף כשכפות ידיו מלמטה, ומביא הביכורים מחזיק מלמעלה. באופן זה אין חציצה בין ידי הכהן לידי מביא הביכורים.

חציצה בין יד הכהן לכלי: כאשר קיימת חציצה המפרידה בין יד הכהן לבין כלי השרת, העבודה פסולה[2]. יש הלומדים זאת מהפסוק האמור בפר הכהן המשיח - "'ולקח הכהן'[3]... שתהא לקיחה על ידי הכהן בעצמו, כלומר, ללא דבר המפסיק"[4]. ממילא, כהן שיש לו כפפות על ידיו אינו רשאי לגשת לעבודה[5]. לעומת זאת, כאשר יש על ידו תחבושת שלא במקום העבודה, אין היא מהווה חציצה[6]. יתרה מזו, יש מי שסובר, כי תחבושת קטנה, שאין בה שיעור שלוש על שלוש אצבעות, אינה מהווה חציצה בין היד לכלי – אף בשעת העבודה[7]. כך גם יבלת באצבעו של כהן אינה מהווה חציצה[8].

כלי בתוך כלי – האם מהווה חציצה? שאלה שנדונה בגמרא היא, כשכהן מניח מזרק אחד בתוך השני, וקיבל בו את הדם, האם המזרק הפנימי חוצץ והעבודה פסולה?[9] להלכה נקבע,שמזרק הנתון בתוך מזרק אחר אין כאן גדר חציצה, שכן, 'מין במינו אינו חוצץ'[10]. עוד אמרו חכמים, שכלי בתוך כלי, המחובר במסמרים, הרי זה כלי אחד ואין הכלי הפנימי מהווה חציצה[11].

חציצה בין רגל הכהן לרצפה: כשם שהחציצה פוסלת בכלים המקדשים את הניתן בתוכם[12] - כך גם באשר לרצפת העזרה המקודשת, בעת העבודה לא יהא דבר חוצץ בין הכהן לבין הרצפה. לפיכך, אם עמד הכהן על גבי בגדים, כלים, או על גבי בהמה, וכן על גבי רגלי חבירו - עבודתו פסולה[13]. בנוסף לשאלת החציצה יש בעניין זה הגדרה הלכתית נוספת, שכן, העומד על גבי חפץ אחר - אין זו 'דרך שירות'[14]. כאשר רגל אחת של הכהן עומדת על גבי כלי ורגלו השניה על רצפת העזרה, רואים; כל שאילו ינטל הכלי, ועדיין הכהן יכול לעמוד על רגלו אחת ולהשלים את העבודה - עבודתו כשירה, ואם לאו – הכלי חוצץ ועבודתו פסולה[15]. נתנדנדה אבן מאבני העזרה - לא יעמוד עליה הכהן בשעת עבודה עד שתחובר בארץ, ואם עבד - עבודתו כשרה, הואיל ובמקומה עומדת[16]. באשר לדם לח הנמצא על רצפת העזרה אינו מהווה חציצה והעבודה כשרה[17]. המלח שהיו מפזרים על גבי הכבש של המזבח למנוע החלקה - מהווה חציצה, ועל כן היו מפזרים אותו רק לצורך הבאת עצים למערכה, שאין זו עבודה, אבל לשאר עבודות אין מפזרים מלח על הכבש[18].

חציצה בין בגדי הכהונה לכהן: נאמר בלבישת בגדי הכהונה כי הבגדים צריכים להיות "על בשרו"[19], ולומדים מכאן, כי הבגדים צריכים להיות במגע ישיר עם בשר הכהן ללא הפסק ביניהם[20]. לאור האמור, באשר לתפילין יש לחלק בין תפילין של יד לתפילין של ראש, תפילין של יד מהווים חציצה בין היד לבגד, לעומת זאת תפילין של ראש אינם מהווים חציצה. לפיכך, מעיקר הדין אמנם הכהן פטור מהנחת תפילין[21] בעת העבודה, עם זאת, אם רצה להניח תפילין הרשות בידו, אך יניח תפילין של ראש בלבד[22]. דברים קטנים ביותר אף הם מהווים הפסק, כגון, נימה שהתנתקה מהבגד, או עפר, וכן כינה שמתה[23]. יש מהדברים שהגמרא מסתפקת אם הם מהווים חציצה[24], ולכתחילה יש להיזהר בהם, אולם בדיעבד הם אינם פוסלים את העבודה[25], כגון: רוח הנכנסת תחת בגדו, המכניס את ידו לבגדיו, אבק עפר, כינה חיה, נימה מדולדלת, שיער ועוד.

חציצה בין יד הכהן למזרק

בתמונה נראה כהן שיש לו תחבושת על אצבעו, והלכה היא, שהוא פסול לעבוד בעבודות המזבח, שכן חבישה זו היא 'חציצה', ואם עבד - נפסלה העבודה. יש מי שאומר, שאם התחבושת קטנה משלש על שלש אצבעות, ואינה חוצצת בין יד הכהן לכלי, אין היא מהווה חציצה.

חציצה בסמיכת ידים על הקרבן: אחת מהלכות הסמיכה על הקרבן היא, שהסומך יסמוך את שתי כפות ידיו על ראש הבהמה, ולא יהיה דבר חוצץ בין ידיו ובין הבהמה[26]; ואמרו חכמים: "כיצד סומך [על] הזבח?... מניח שתי ידיו על גבי קרניו של זבח... ולא היה מניח ידיו זו על גבי זו [שאינה סמיכה, אלא יניח כפות ידיו על ראש הבהמה או הקרניים] ולא יהיה דבר חוצץ בין ידים לקרנות"[27]. לאור האמור, כשיש כמה שותפים לקרבן והם צריכים לסמוך את ידיהם, לא יניחו ידים זה על גב זה, אלא כל אחד מן המקריבים יסמוך על הקרבן לחוד[28].

בתנופה: בחלקי הקרבנות שבהם נאמרה תנופה*, אם היתה חציצה בין יד המניף לבין הקרבן החציצה פוסלת. מסיבה זו, הלכה היא, שאין מניפים על ידי כמה כהנים יחד, שכן, כאשר שנים מניפים, כף ידו של האחד חוצצת בין הכהן המניף מלמטה לבין בשר הקרבן[29]. גם בקרבנות שהכהן מניח ידו תחת יד הבעלים, אסור שתהיה חציצה; ולכן הכהן אינו יכול להניח על ידו מפה, כדי להמנע מלגעת בידי האשה הסוטה, כי המפה היא חציצה[30]. מדברי הגמרא עולה, שבעת התנופה של ביכורים[31] אין הכהן צריך להניח את ידיו מתחת כפות ידי הבעלים, אלא - "המביא את הבכורים... מוריד את הסל מעל כתיפו, ואוחזו בשפתיו, והכהן מניח ידו תחתיו"[32]. כן מצינו דעה, כי מבחינת ההלכה אין הקפדה על חציצה בתנופת ידיו של הכהן, מאחר שעיקר התנופה היא חיוב על הבעלים, והכהן נלווה לתנופתו[33]. עוד מובא להלכה, שאנשים המביאים קרבן בשותפות לא יניפו כולם יחד, שכן, יש בכך חציצה, אלא אחד יניף בשם כולם[34].

חציצה בטבילה: נאמר בטבילת הטמא העומד להטהר ולהכנס למקדש - "ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב"[35], מן הביטוי "כל בשרו" למדו חכמים, כי הטובל צריך להקפיד שלא תהיה חציצה כל שהיא בין בשרו לבין המים בהם הוא טובל, ובכך נטהר מטומאתו[36]. דיני חציצה בטבילה נאמרו לעניין קדשים וטהרות, אך הלכות אלו אמורות גם לגבי טבילת גרים[37], טבילת האשה לבעלה[38], וכן לעניין טבילת כלים הנקנים מידי גויים[39].

סמיכת ידים על ראש הקרבן

בעת סמיכת הידים על ראש הקרבן, יש להקפיד ששתי הידים יהיו במגע עם ראש הבהמה. מאידך אם ראש הבהמה קטן, ואין מקום על ראש הבהמה לשתי כפות ידיו של האדם, ניתן להניח את ידיו על ראש הבהמה, ולסמוך גם על קרני הבהמה.

חומרה וקולה - בחציצה לטהרות: יש אומרים, כי בכמה עניינים החמירו חכמים בחציצה בטבילת אשה לטהרות - יותר מבטבילת אשה לבעלה, וכגון: כשאשה נתנה תבשיל לבנה, צריכה לבדוק שמא נדבק בגופה משמנונית המאכל. כמו כן כשהקיזה דם, או נשרטה, ונשאר בשריטה מן הדם על גבי המכה כעבור שלושה ימים והגליד; וכן אם היה לה לפלוף יבש, או צביעה של כוחל על גבי העין מבחוץ; או שבשעת הטבילה פתחה עיניה ביותר, או עצמה עיניה ביותר[40]. ויש שהחמירו בכך אף בטבילת אשה לבעלה[41]. מצינו גם צד של קולא בענייני טהרות – לעומת חומרה בטבילת האשה לבעלה, שכן, מתקנת עזרא האשה מחוייבת בחפיפה קודם הטבילה[42], לעומת זאת, בטבילה לטהרות יש להקל, ואין חיוב בחפיפה[43].

בקידוש ידים ורגלים מן הכיור: הדברים החוצצים בטבילה, חוצצים גם במצות קידוש ידים ורגלים, המתקיימת על ידי הכהנים בטרם נכנסים לעבודה במקדש[44]. הלכה היא, שהמקדש את ידיו ורגליו מן הכיור – "משפשף ומרחיץ משפשף ומרחיץ"[45], כלומר 'משפשף' מחציצה, ו'מרחיץ', עד שיהיו ידיו ורגליו נקיות לגמרי[46].

בכלי השרת: הלכה היא, שלא תהא חציצה בין הכלי לבין הדם המתקבל בו, או דבר מבדיל בין הכלי לקומץ הניתן לתוכו, שכן, קידוש הדם נעשה ידי דפנות הכלי. אמנם, אם הניח בתוכו סיב, אשר הדם מחלחל לתוכו, אין הסיב מהווה חציצה בקבלת הדם. באשר לקומץ המנחה אם אינו מחלחל לתוך הסיב, הרי הוא מהווה חציצה לקומץ[47]. חציצה בתוך הקומץ עצמו, המחלקת את הקמח לשנים, אף היא פוסלת[48].

חציצה במזבח: בעניין המזבח מצינו מקרים אחדים בהם החציצה הפוסלת, כגון, אם יש בד על דופן המזבח, החוצץ בין הדם למזבח, מצוות הנתינה על המזבח לא התקיימה, ויש להזות על קיר המזבח דווקא. כך גם כל דבר שאין כוונה להשאירו באופן קבוע כחלק מהמזבח, כגון טיח או סיד, אף הוא חוצץ[49]. באשר לאימורים, הלכה היא, שאף אם הניחו אותם על גבי המזבח, אלא שיש חציצה בין עצי המערכה לאימורים - החציצה פוסלת[50].

מדברי חז"ל

יששכר איש כפר ברקאי כהן גדול - עוטף את ידיו ועושה את העבודה

בתלמוד מובא מעשה הממחיש את משמעות עניינה של חציצה בעת העבודה במקדש. וכך אומרים חז"ל, שהעזרה צווחה כנגד כהן גדול שעבד באמצעות חציצה: "צא מיכן יששכר איש כפר ברקאי - שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים!" – שכך דרכו של יששכר איש כפר ברקאי, שהיה כורך את כף ידו בבד של שיראים, לבל יתלכלך בדם, ועושה את העבודה... מה עלה בסופו של יששכר שהיה כהן גדול? אמרו: מעשה שישבו המלך והמלכה. אמר המלך: הגדי טוב למאכל, אמרה המלכה: הכבש טוב למאכל. אמרו: מי יוכיח? - כהן גדול, שכן, מעלה הכהן קרבנות כל יום על המזבח. הביאו את הכהן הגדול ושאלוהו. הניף את ידו ואמר: אם הגדי כל כך טעים, היתה התורה צריכה לקבוע אותו כקרבן תמיד על גבי המזבח, ומדוע קבעה התורה להביא כבש ולא גדי? - אמר המלך: הואיל ולא היתה לו אימת מלכות בדברו, והניף את ידו והכריע כדעת המלכה, יחתכו את כף ידו הימנית. נתן שוחד - וחתכו את שמאלו. שמע המלך וגזר שיחתכו גם את כף ימינו. אמר רב יוסף: ברוך ה', שלקח יששכר איש כפר ברקאי את עונשו המגיע לו בעולם הזה.

---

[1] ישעיהו סא, ו; וירמיהו לג, כא.

[2] זבחים יט, א; רמב"ם ביאת המקדש ה, יז.

[3] ויקרא ד, ה.

[4] רש"י פסחים נז, א ד"ה כריך; זבחים יט, א ד"ה ותיפוק.

[5] רש"י ומאירי פסחים שם.

[6] עירובין קג, ב; זבחים שם.

[7] ראב"ד בהשגה כלי המקדש י, ט.

[8] זבחים מ, ב "אמין שבאצבע" לפי רש"י שם ד"ה את, ונלמד מריבוי "את אצבעו" – את הטפל לאצבעו.

[9] יומא נח, א.

[10] רמב"ם פסולי המוקדשין א, כא. בגמרא ביומא שם הדבר ספק.

[11] ירושלמי יומא פ"ד ה"ד.

[12] לפי רש"י בזבחים כד,א ד"ה לא יהא, וכן לפי הרמב"ם בפירוש המשנה (זבחים ב, א), הכוונה היא לחציצה בין הכהן לבין הכלי. לעומת זאת לפי תוספות שם (ד"ה הואיל השני), הכוונה היא לחציצה בין בשר הכהן לבין בגדי הכהונה.

[13] משנה זבחים טו, ב; זבחים כד, א.

[14] ראה ספרי שופטים פסקה קסט, ורש"י שבת צג, ב ד"ה כהן. כן ראה רש"י פסחים סה, ב; ד"ה 'והא' "העומד על גבי כלי או על גבי רגל חבירו פסול, דבעינן "לעמוד לשרת" ואין זו עמידה.

[15] שם כד, א. רמב"ם ביאת המקדש ה, יח.

[16] זבחים כד, א. רמב"ם ביאת המקדש ה, יט.

[17] פסחים סה, ב; זבחים לה, ב.

[18] עירובין קד, א. רמב"ם תמידין ומוספין ו, ג.

[19] לגבי תרומת הדשן: ויקרא ו, ג; עיין ברש"י. וראה רמב"ם כלי המקדש י, ה.

[20] זבחים יט, א.

[21] רמב"ם תפילין ד, יג.

[22] זבחים שם; ערכין ג, ב. וראה רמב"ם כלי מקדש י, ו.

[23] זבחים שם. רמב"ם כלי המקדש י, ו.

[24] זבחים שם.

[25] רמב"ם שם י, ז.

[26] מנחות צג,ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ג, יג.

[27] תוספתא מנחות י, יב. מדברי התוספתא נראה, שאדם שהניח יד אחת על גבי השניה, אין זו חציצה, שהרי זה מין במינו ואינו חוצץ, אך אין זו סמיכה. עוד נראה מדברי התוספתא, שכאשר המקום צר לסמוך, כגון שמדובר בגדי או עז עם קרנים, הסמיכה נעשית בשתי ידים על הראש ועל הקרנים.

[28] רמב"ם מעשה הקרבנות ט, טו.

[29] מנחות צד, א.

[30] ירושלמי קידושין פ"א ה"ז.

[31] או קרבנות אחרים.

[32] רמב"ם ביכורים ג, יב. ורש"י בסוכה מז, ב; כותב: "הבעלים אוחזים בשפת הטנא, וכהן מניח ידיו תחת שוליו", וראה בתוספות שם שהכוונה כנ"ל.

[33] רש"י כתב יד מנחות צד, א ד"ה נתמעטה.

[34] רמב"ם מעשה הקרבנות ט, טו.

[35] ויקרא טו, טז.

[36] פסחים קט, א.

[37] יבמות מז, ב; רמב"ם מקוואות ב, כב.

[38] ומפורטים בשו"ע יורה דעה סימן קצח.

[39] שם סימן רב.

[40] כך כתבו כמה ראשונים על פי גרסתם בגמרא בנידה סו, ב: רי"ף שבועות ו, ב; רמב"ם מקוואות ב, יט-כב; ר"ת בתוספות בנידה סו, ב ד"ה אם. ועוד. ויש שחילקו בין פתחה עיניה או עצמה עיניה, לבין שאר המקרים – ראה ברשב"א בנידה שם.

[41] ראב"ד בבעלי הנפש שער הטבילה סימן ג; רשב"א בתורת הבית בית ז שער ז. וכך כותב הרא"ש (הלכות מקוואות סימן לה) שנכון להחמיר.

[42] בבא קמא פב, א.

[43] דעת ר"י בתוספות נידה שם, על פי ירושלמי פסחים פ"א ה"ב.

[44] תוספתא ידים א, ב.

[45] תוספתא מנחות א, י.

[46] חסדי דוד מנחות שם; וראה רמב"ן ויקרא טו, יא.

[47] יומא נח, א; רמב"ם פסולי המוקדשין א, כא.

[48] מנחות יא, א - פירוש שני ברש"י ד"ה מאי.

[49] חולין פג, ב.

[50] זבחים קי, א.