חטאת נשיא

חטאת נשיא: הקרבן שמקריב הנשיא, המלך, על חטאים

נאמר בתורה בענין קרבנו של 'נשיא', המוגדר גם כמלך בישראל: "אשר נשיא יחטא, ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו אשר לא תעשינה בשגגה [היינו, עשה אותה, כשהוא סבור שהדבר מותר] ואשם. או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה [ואחר שחטא נודע לו שהמעשה שעשה היה איסור מן התורה, אזי] והביא את קרבנו - שעיר עזים זכר תמים"[1] לכפר על שגגתו. והסבירו הראשונים את הביטוי – 'ה' אלהיו' שנאמר בלשון יחיד – "לומר, כי אף על פי שהוא המלך האדון, שאין עליו מורא בשר ודם, יש לו [להיות זהיר במצוות אף בענייני שגגה] לירא מ'ה' אלהיו', כי הוא אדוני האדונים", ויש מעל הנשיא - מלך מלכי המלכים, "אשר בידו נפשו וממלכתו"[2]. ממילא המלך בישראל, אם הוא חפץ להתמיד הוא ובניו על ממלכתו, עליו להיות זהיר ולהתמלא ביראת ה' תמיד.

הגדרת המושג 'נשיא': כאמור, נאמר בתורה - "אשר נשיא יחטא", ודרשו במשנה: "איזהו נשיא? - זה מלך, שנאמר: 'מכל מצות ה' אלהיו' - שאין על גביו אלא ה' אלהיו"[3]. בין שהיה המלך מבית דוד או משאר שבטי ישראל, כל שאין עליו רשות של אדם מישראל, ואין למעלה ממנו במלכותו אלא ה' אלהיו, דינו כ'נשיא'[4]. וכן אם היו מלכים רבים בשבטי ישראל, ואין אחד מהם כפוף לחברו - דין כל אחד ואחד מהם כנשיא[5].

המלך מביא שעיר כקרבן על חטא שחטא בשגגה

יש חטאים שחוטא המלך, והוא מתחייב בהבאת שעיר לחטאת, כגון, על עבירה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת. בציור נראה מלך ישראל בשערי המקדש, כשהוא מביא עמו שעיר לקרבן לכפרה על חטאו.

חטאי הנשיא וקרבנותיו: בדרך כלל מביא המלך קרבן על חטאו ככל אדם מישראל, עם זאת בפרשת 'אשר נשיא יחטא' נאמר, שיש חטא, בו המלך מביא קרבן שונה מכל אדם, זאת, בעבירה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת. שכן, אדם מישראל שעובר עבירה זו מביא עליה 'חטאת קבועה'[6], דהיינו, כבשה או שעירה[7]. לא כן המלך, המביא על עבירה זו - דווקא שעיר לחטאת[8]. זה הקרבן האמור בפרשה - "והביא את קרבנו - שעיר עזים זכר תמים"[9]. לעומת החטא האמור, בו נשתנה דין המלך מדין הדיוט, בשאר חטאים יביא המלך את קרבנו כשאר כל אדם מישראל.

א. אם המלך חטא בשוגג בעבודה זרה - מביא עז בת שנתה לחטאת[10] - ככל יחיד, כי הכל שווים בשגגת עבודה זרה[11].

ב. עוד כתבו הראשונים, שהמלך שנתחייב אשם תלוי, כגון, "שנסתפק לו אם חטא או לא חטא - מביא אשם תלוי כשאר ההדיוטות"[12]. כך גם אם נתחייב אשם ודאי - הרי הוא ככל אדם וחייב להביאו[13].

ג. באשר למלך שנתחייב ב'קרבן עולה ויורד'* - נחלקו תנאים בדינו: יש אומרים שהנשיא פטור מקרבן עולה ויורד[14], משום שנאמר בקרבנות אלו - "אם לא תשיג ידו"[15], כלומר, אין חייב בקרבנות אלו אלא מי שבא לידי עניות ועשירות - יצא נשיא שאין בא לידי עניות[16]. ויש אומרים, שהמלך חייב על חטאים שיש בהם קרבן עולה ויורד[17]. להלכה נאמר, שהמלך מביא קרבנו כהדיוט, על כל החטאים שיש בהם חיוב קרבן עולה ויורד[18].

מעולם המוסר

אשרי הדור שהמלך משמש להם דוגמה ביראתו ובהבאת קרבנותיו

דרשו חכמים את הפסוק – "אשר נשיא יחטא" ואמרו (הוריות י, ב; ורש"י ויקרא ד, כב) שהביטוי 'אשר' עניינו - לשון 'אשרי'. שכן, כידוע, יש מלכים שכל עניינם במלכותם הוא טובת עצמם להרבות עושר והוללות. ובאו חכמים ודרשו, שלכך מתכוון הפסוק: "אשרי הדור, שהנשיא שלו נותן לב [וליבו מרגיש, ומתמלא חרטה על חטא שחטא בשגגה] - להביא כפרה על שגגתו. קל וחומר [שהדור צריך לשמוח כשנשיא כזה] מתחרט על זדונותיו". כלומר, אשרי העם שזה מלכם הנבחר, אשר בודאי יעשה ככל יכולתו להיטיב להם ולהרבות את אושרם, במקום להרבות לעצמו סוסים וכסף וזהב ושאר הנאות העולם. וכתב בספר 'באר שבע', שמלך כזה מהווה גם דוגמה רוחנית לעם, שאם המלך יוצא מארמונו אל בית המקדש להקריב קרבן על שגגתו, הרי הכל למדים ממנו עד כמה ראוי להרבות חרטה ולעשות תשובה לפני ה'.

מהלכות חטאת נשיא: מלך שחטא בעת מלכותו, ואחר כך עבר מגדולתו - קודם שהביא את קרבנו - מביא קרבן כמלך, שנאמר: "חטאתו אשר חטא"[19] – כשעת חטאתו הוא מביא[20]. כך גם מלך שנצטרע, כיון שעובר מנשיאותו, הרי הוא כהדיוט, לפיכך, אם חטא בהיותו מלך – אפילו נצטרע - יביא חטאת כמלך. אולם אם חטא לאחר שנצטרע - יביא קרבן כהדיוט[21]. אדם שחטא ואחר כך מינו אותו למלך, אפילו נודע לו החטא אחר שנתמנה למלכות - הרי הוא כהדיוט, שנאמר: 'אשר נשיא יחטא' - עד שיחטא כשהוא נשיא, שכן, הזמן הקובע איזה קרבן יביא - הוא זמן עשיית החטא, ומאחר שחטא כהדיוט יביא קרבן כהדיוט[22].

מעולם המחשבה

אשר נשיא יחטא – נשיא מועד לחטוא בגבהות הלב לפיכך צריך חטאת לכפרה

מצינו בספר 'מנורת המאור' (פרק ד – ענוה) הדורש את הפסוק - "אשר נשיא יחטא", ולא כתוב: 'אם נשיא יחטא', כי המלך מועד לכך ובודאי יחטא, הואיל ולבו גס עליו. לפי שהעם הולכין אחריו ועושים מאמרו, והדבר מביא אותו לגבהות הלב - ככתוב בעוזיהו (דברי הימים ב' כו, טז): "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו". לפיכך בודאי יחטא כל מלך, לפי שכל העוונות - סבתן גסות הרוח. זה מה שאמר הכתוב - "אשר נשיא יחטא" - בודאי, בלי ספק! מסיבה זו, מצינו בתורה, שהנשיאים הביאו את אבני השוהם ואת אבני המלואים לאפוד ולחושן, ולא שאר בני אדם. לפי שאבנים אלו יהיו על החושן ויהיו תמיד על לב אהרן, יביאו אותן הנשיאים, שלבם גס עליהם, ומעתה כל אבן תכפר על הנשיא שתרם אותה, ויתכפר לו עוון גסות הלב. זה מה שכתוב (שמות כח, ל): "והיו על לב אהרן בבואו לפני ה' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו" – "יבוא דבר שהוא על הלב - ויכפר על גובה הלב". הווה אומר, יביא כל נשיא חטאת לכפרה, אזי יבואו אבני החושן אשר לפני ה', ויכפרו על גבהות לבם של מלכים ונשיאים בישראל. זוהר ג' כג, א.

---

[1] ויקרא ד, כב.

[2] הרמב"ן שם.

[3] הוריות י, א.

[4] שם יא, ב; רמב"ם הלכות שגגות טו, ו.

[5] רמב"ם שם.

[6] ראה ערך 'חטאת'.

[7] ראה רמב"ם שם א, ב-ד.

[8] משנה שם ט, א; רמב"ם שם א, ד.

[9] שם פס' כג.

[10] ראה במדבר טו, כז.

[11] הוריות שם; רמב"ם שם.

[12] רמב"ם שגגות טו, ו.

[13] הוריות שם; רמב"ם שם ט, י; טו, ו.

[14] הוריות ח, ב.

[15] ויקרא ה, ז; ה, יא.

[16] הוריות ט, א.

[17] הוריות ח, ב.

[18] רמב"ם שם י, ז; וראה בפה"מ הוריות ב, ו-ח; ובלחם משנה שם.

[19] ויקרא ד, כג.

[20] משנה הוריות ט, ב; רמב"ם שם טו, ט.

[21] הוריות שם י, א; רמב"ם שם.

[22] רמב"ם שגגות טו, ט.