חזן

חזן: ממונה על תחום מסוים במקדש, ומסייע לגזברי המקדש בתפקידם.

בכמה מקומות בדברי חז"ל מוצאים, שהיה תפקיד מיוחד במקדש ל'חזן' או ל'חזן הכנסת', זאת, לניהול ולקיום סדר תקין במקדש. ה'חזנים' נזכרים בלשכות המקדש – כדוגמת 'לשכת פנחס המלביש', כמו כן, בעת עריכת טכסים מיוחדים במקדש - ביום הכיפורים, בתענית ציבור, ב'הקהל' ועוד. כן היו ה'חזנים' מופקדים על הסדר במקדש בעת עליית המוני העם לירושלים, ומתואר בדברי חז"ל, כיצד שמרו על הלולבים בחג הסוכות בהר הבית, וטיפלו בשאר צרכי החג והיום יום במקדש.

החזנים האחראים על בגדי הכהונה: הנוהג במקדש היה להטיל פייס* בין כהני בית אב* עם שחר במקדש. ומאחר שנותרו כהנים שלא זכו בפייס, ואינם משתתפים בעבודת התמיד*, החזירו כהנים אלה את בגדי הכהונה ללשכה. ומתואר במשנה, שהיו מוסרים את הבגדים לידי ה'חזנים'[1], כדי להחזיר את בגדי הקודש למקומם ב'לשכת פנחס המלביש'*[2]. וכתבו הפרשנים, שפנחס המלביש - הממונה על בגדי הכהונה בלשכה - היו תחתיו אנשים רבים – 'חזנים' - שסייעו לו בעבודתו, דהיינו: אריגת הבגדים, הכיבוס והניקיון. כמו כן איחסנו החזנים את הבגדים כשהם מקופלים - כל משמרת בחלון שלה, ושם בלשכה הניחו את בגדי הכהונה של עשרים וארבע המשמרות[3].

בנטילת לולב: ה'חזנים' נזכרים בתלמוד בהקשר ליום טוב הראשון של חג הסוכות כשחל בשבת. ומבואר במשנה, שהעם היו מוליכים את לולביהם להר הבית בערב שבת, כדי לא לטלטל אותם בשבת. שם היו החזנים נוטלים מהם את הלולבים, ומסדרים אותם על גבי אצטבאות מיוחדות בהר הבית. למחרת, היו הכל משכימים ובאים למקדש ליטול את לולביהם, והחזנים היו מופקדים על הלולבים להחזירם לבעליהם[4]. חזנים אלו הם שמשים אשר היו במקום, לצורכי המקדש השונים[5].

החזנים מחלקים לעולי הרגל את לולביהם

מתואר במשנה כיצד הניחו עולי הרגל את לולביהם באיצטבאות מיוחדות בהר הבית, זאת, ביום טוב ראשון של סוכות שחל בשבת, כדי להמנע מטלטול הלולב בירושלים בשבת. באי המקדש הפקידו את לולביהם בהר הבית, ובבואם ליטול לולב ביום טוב היו מקבלים את הלולב מיד ה'חזנים' במקדש (ראה את החזנים עומדים על האצטבאות, ועולים אליהן בסולמות).

'חזן הכנסת' ביום הכיפורים ובהקהל: בתיאורי הקריאה בתורה במקדש מוזכר 'חזן הכנסת', המביא את ספר התורה ל'ראש הכנסת'*, לצורך קריאת הכהן הגדול ביום הכיפורים[6]. כן נזכר חזן הכנסת בהקשר לקריאת התורה של המלך במעמד הקהל*[7]. חזן זה, אחראי על סדרי בית הכנסת* שבהר הבית, ומסייע ל'ראש הכנסת' - האחראי על סדרי התפילה בבית הכנסת המיועד לבאי המקדש[8]. על חזן הכנסת מוטל התפקיד להסדיר את עסקי בית הכנסת: "להכניס, ולהוציא, ולהפשיט את התיבה, ולהכין הכל"[9].

'חזן הכנסת' בתעניות: בתעניות ציבור היה תפקידו של חזן הכנסת להכריז בפני הכהנים במקדש, מתי יתקעו בחצוצרות ומתי יריעו, זאת, בכל ברכה וברכה משש הברכות המיוחדות שהוסיפו בתענית בעת צרה[10]. תעניות אלו נערכו בעת צרה; סכנת מלחמה, עצירת גשמים, מחלת דבר וכד'. 'חזן הכנסת' היה מופקד על תקיעת הכהנים – כמתואר בתוספתא: "חזן הכנסת אומר להם [לכהנים]: 'תקעו הכהנים – תקעו!' וחוזר ואומר להם: 'מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם... ביום הזה' - תוקעין ומריעין ותוקעין. על השנייה הוא אומר... 'הריעו בני אהרן הריעו'... תוקעין ומריעין: אחת – תקיעה, ואחת – הרעה... עד שיגמור את כולן... ואמרו [חכמים]: לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח [בהר הבית] בלבד"[11].

'חזן הכנסת' בעת ההשתחויה במקדש: בדברי חז"ל מצינו תיאור של ההשתחויה במקדש: "בזמן שישראל עולין להשתחוות לאביהן שבשמים, כשהן יושבין - יושבין דחוקים, ואין כל בריה יכולה להושיט אצבעו ביניהם, וכשהם משתחוים - משתחוים רווחים. נס גדול מכולם: אפילו מאה בני אדם נכפפים בבת אחת - אין חזן הכנסת מכריז ואומר: 'פנו מקום לאחיכם'"[12]. בדברי חז"ל אלו למדים את משמעות המאמר - "עומדים צפופים ומשתחוים רווחים"[13], כלומר, לא היה כל הקהל משתחווה יחד, מפני הדוחק, אלא משתחוים בקבוצות קטנות, כגון חמישים או מאה איש בקבוצה. ואומרים חז"ל, שמבחינת הסדר הנכון, ראוי היה ש'חזן הכנסת' שבעזרה יכריז ויודיע על תור הקבוצה המקיימת את מצות ההשתחויה בעזרה. וזה היה הנס הגדול מכולם, שהיה מורא המקדש על עולי הרגל בעת ההשתחויה, והיו נופלים על פניהם לפי התור, תוך שמירת הסדר בעזרה, עד כדי כך, שחזן הכנסת לא היה צריך להשליט סדר בעת ההשתחויה. וכן כתבו הראשונים: "והיו עומדים בעזרה אחד בצד אחר, ובעת ההשתחוויה לא אירע להם דוחק, ולא לחצו קצתם את קצתם, לרוב מוראם במקום ההוא"[14].

חזן הכנסת בעת ההשתחויה

בציור נראה חזן הכנסת בעת השתחויית הציבור במקדש. החזן מניף את ידיו בעת ההשתחויה ובכך מנחה את הציבור להשתחוות לסירוגין ובאופן מסודר, כדי למנוע דוחק בעזרה.

חזן הכנסת במקדש ובערי ישראל: בדברי חז"ל מוצאים את הביטוי 'חזן הכנסת' לא רק במקדש אלא באשר למינוי אחראים בערי ישראל על קיום מצוות שונות הקשורות לציבור. נראה מדברי חז"ל, שהמושג 'חזן הכנסת' הועתק מן המצוות המתקיימות במקדש, אל המצוות המתקיימות בערי ישראל. זה מה שמצינו בענין המנהג במהלך הדורות, לקיים תקיעות בחצוצרות הכסף בערב שבת סמוך לשקיעת החמה בערי ישראל באשר הם שם. כך מובא בתוספתא: "כיצד שלוש [תקיעות] להבטיל את העם מן המלאכה [לקראת שבת]? - חזן הכנסת נוטל חצוצרות ועולה לראש הגג גבוה שבעיר. נטל [את החצוצרה] לקרות [ולהשמיע להם שלוש תקיעות על כניסת השבת, אזי החקלאים] הסמוכין לעיר בטלין [ממלאכתן]. הסמוכין לתחום - מתכנסין ובאין לתוך התחום. לא היו נכנסין מיד - אלא ממתינין עד שיבואו כולם [מן השדות], ויתכנסו כולן בבת אחת [ויכנסו לעיר כולם יחד]... כיצד שלוש להבדיל בין קודש לחול [להודיע על כניסת השבת]? - חזן הכנסת נוטל חצוצרות ועולה לגג גבוה שבעיר. נטל לקרות [ותקע] - מעבירין [הנשים] תבשיל מגבי כירה, וטומנין לו מיחם, ומדליקין לו את הנר. גמר מלקרות... חזן הכנסת מניח חצוצרות בראש הגג ויורד ובא לו... מקום היה בראש הגג ששם חזן הכנסת מניח חצוצרות"[15]. מנהג זה מקורו במקדש, שם היו הכהנים תוקעים שלוש תקיעות, להשמיע לכל אנשי ירושלים על כניסת השבת, כמובא במשנה: "אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש... שלוש לפתיחת שערים, ותשע לתמיד של שחר... ובערב שבת היו מוסיפין עוד שש [תקיעות]: שלוש להבטיל העם ממלאכה, ושלוש להבדיל בין קודש לחול"[16]. ביטוי דומה של 'חזן הכנסת' מצינו בענין הבאת ביכורים מערי ישראל למקדש: "לא היו עולין יחידים יחידים [להביא ביכורים] אלא פלכים פלכים. לא היו מהלכין כל היום כולו אלא שתי ידות ביום. חזני בית הכנסת עולין עמהן, ולנין ברחובה של עיר" - כדי לסייע בסדרי העליה למקדש. כן גם מצינו בדברי חז"ל, שהנהיגו בבתי כנסיות לאחר החורבן ש'חזן הכנסת' יזכיר בעמידתו על הבימה את יום הושענא רבה במקדש: "בזמן הזה חזן הכנסת עומד כמלאך האלהים וספר תורה בזרועו, והעם מקיפים אותו דוגמת מזבח32".

החזנים ב'לשכת פנחס המלביש'

בציור נראים ה'חזנים' המסייעים לפנחס המלביש בניהול הלשכה, בה מצויים בגדי עשרים וארבע משמרות הכהונה. בחזית נראה 'חזן' המסייע לכהן לחגור את האבנט שאורכו שלושים ושתים אמה, לקראת עבודת התמיד. במדרגות נראה חזן המביא מן ה'חלון' המיוחד לכהני בית אב את הכותנות המיועדות לעבודה כשהן מקופלות. כן נראים כהנים (בציור למעלה) המסדרים את בגדי הכהונה לאחר הכביסה ב'חלונות' המיוחדים לכל אחת מן המשמרות.

---

[1] ר' עובדיה מברטנורא תמיד ה, ג. פירוש המילה 'חזן' - מלשון 'חוזה', שרואה מה הם הדברים שצריך לעשות – תוספות יום טוב יומא ז, א.

[2] משנה תמיד ה, ג; רמב"ם תמידים ומוספים ד, ב.

[3] תפארת ישראל תמיד שם; באר שבע תמיד לב, ב.

[4] משנה סוכה מב, ב. על פי המבואר שם, סידור זה הביא לידי מריבה, שכן כל אדם רצה להגיע אל הלולב הנאה שהפקיד. וכשראו בית דין שבאים לידי סכנה, התקינו שכל אחד יטול את לולבו בביתו.

[5] רש"י שם ד"ה החזנין.

[6] משנה יומא סח, ב; סוטה מ, ב.

[7] משנה סוטה מא, א.

[8] על פי רש"י ביומא שם.

[9] רש"י סוטה מ, ב ד"ה חזן הכנסת.

[10] תוספתא תענית א, יג; מובא בגמרא בתענית טז, ב.

[11] תוספתא תענית א, יג. רמב"ם הלכות תעניות ד, טו – יז.

[12] אבות דרבי נתן פרק לה.

[13] אבות ה, ה.

[14] פירוש המשנה לרמב"ם אבות ה, ה.

[15] תוספתא סוכה ד, יא-יב.

[16] משנה סוכה ה, ג.