כהן מְשוּח מלחמה
- יוסי ורדי
- 10 בפבר׳ 2022
- זמן קריאה 7 דקות
כהן מְשוּח מלחמה: כהן מכהני המקדש, שתפקידו לחזק את לב הלוחמים לקראת היציאה למלחמה.
בשעה שיוצאים ישראל למלחמה ממנים כהן מיוחד, שתפקידו לדבר אל העם ולחזק את הבטחון בה' ואת רוח הלחימה, בטרם יציאה לקרב. כהן זה נמשח לתפקידו בשמן המשחה ,והוא בעל מעמד מיוחד בהלכה.
פנחס – כהן משוח מלחמה בימי משה ויהושע: כהן משוח מלחמה ראשון בישראל היה פנחס – ככתוב: "וישלח אותם משה, אלף למטה לצבא, אותם ואת פנחס... וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו"[1]. במדרשי חז"ל נדון המושג 'כלי הקודש' שנשא עמו, ומבואר במדרש: "'כלי הקודש' - זה ארון, שנאמר: 'ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו'[2]. 'וחצוצרות התרועה בידו', אין 'ידו' אלא רשותו..."[3]. הסבר נוסף מובא במדרש: "'וכלי הקדש' - זה הציץ, שכתוב בו 'קדש לה'' - אמר להם משה לישראל: בלעם הרשע עושה לכם כשפים... הראו לו את הציץ... שמו של הקב"ה גלוף עליו, [והוא] נופל לפניכם"[4]. דעה נוספת מצינו, שהכוונה היא לבגדי כהונה, כדי שיוכל להשאל באורים ותומים: "'וכלי הקדש' - אלו בגדי כהונה, שהם אורים ותומים, כמו שנאמר: 'ובגדי הקדש אשר לאהרן'"[5]. אין הכרח לראות בדעות אלו במדרש מחלוקת, אלא יתכן שכל חכם הוסיף הסבר על דברי חברו, ולדעת הכל לקח פנחס את הארון היוצא עם ישראל למלחמה, כמו כן לקח עמו ציץ ואורים ותומים, כי כל אלה נדרשים למלחמה, שהרי כששואלים באורים ותומים במלחמה, הכהן לבוש בחושן ואפוד ופני הכהן "כלפי שכינה", כלומר כלפי ארון הברית[6].
חיילי בית דוד יוצאים למלחמה עם הארון
בציור נראים כהנים נושאים את הארון בדרכם למלחמה בימי דוד. כהן משוח מלחמה מתלוה אל הלוחמים, כדי לחזק אותם ולהכריז: 'אל ירך לבבכם!'
תפקיד כהן משיח לדבר אל העם במלחמה: שני דברים אומר כהן משוח מלחמה לפני הלוחמים: א. דברי עידוד וחיזוק. ב. הודעה לפטורים מן המלחמה לחזור לביתם. וכך הוא סדר הדברים[7]. בתחילה, כשיוצאים הלוחמים מארצם אל הספר ומתקרבים לגבול או למחנה האויבים, מודיע להם הכהן הודעה, והיא, שיש אנשים החוזרים מעורכי המלחמה. הודעה ראשונה ניתנת עתה, והודעה שניה תינתן סמוך למקום המערכה, דהיינו, מי שנטע כרם - ולא חללו, בנה בית - ולא חנכו, או ארס אישה - ולא לקחה, שלשה אלו חוזרים מן המלחמה. בשלב שני, כשמגיעים למקום המלחמה מול האויבים – אומר להם הכהן תחילה דברי חיזוק ועידוד, ככתוב בתורה: "שמע ישראל! אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם"[8]. הלכה היא שדברים אלו יאמרו דווקא בלשון הקודש[9]. לאחר שהכהן מסיים את דבריו, כהנים אחרים משמיעים את הדברים לעם בקול רם[10]. בנוסף לדברי חיזוק אלו, היה הכהן חוזר וקורא לשלושת הפטורים מן המלחמה – מי שנטע כרם ולא חללו, מי שבנה בית ולא חנכו, או מי שארס אישה ולא לקחה – שיחזרו מן המלחמה - ככתוב בתורה[11]. השוטרים הנמצאים שם חוזרים על הדברים ומשמיעים אותם לעם בקול רם[12]. יש מי שכתב, שמה שאמרו חכמים, שהכהן מדבר אל העם בספר, אין הכוונה ל'ספר' מלשון גבול, אלא הכהן קורא מתוך 'ספר תורה' בפעם הראשונה, וכשהגיעו לשדה הקרב, היה הכהן מדבר אל העם בשנית, ומסביר לעם בעל פה מי נשאר בשדה הקרב ומי פטור מלצאת למלחמה. סימוכין לכך ניתן למצוא בדברי חז"ל: "שני ארונות היו, אחד שיצא עמהן למלחמה, ואחד ששרוי עמהן במחנה. שיצא עמהן למלחמה - היה בו ספר תורה, שנאמר: 'וארון ברית ה' נוסע לפניהם'. וזה ששרוי עמהן במחנה - זה שהיו בו לוחות ושברי לוחות, שנאמר: 'וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה'; פעמיים יוצא [הכהן] ומדבר עמהן, אחד - בספר [תורה] ואחד - במערכי המלחמה. שבספר מהו אומר [בקריאתו]? - ילך וישמע דברי כהן! במערכי המלחמה מהו אומר? 'מי האיש אשר בנה בית חדש'"[13]. כלומר, הקריאה בספר התורה תחילה, נועדה להכין את הלבבות להאזין בשנית לדברי הכהן במערכי המלחמה[14]. דיני הפטור מן המלחמה לא נאמרו אלא ב'מלחמת רשות', אבל במלחמת מצוה – "הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"[15], לפיכך, במלחמה מצוה הכהן אינו מכריז על הפטור, אלא אומר דברי חיזוק ועידוד ללוחמים[16].
חצוצרות כסף בעת מלחמה
בתמונה נראות חצוצרות כסף, זאת כמצות ה' למשה: "עשה לך שתי חצוצרות כסף... וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם". כהן משוח מלחמה היה מופקד על התקיעות בשעת היציאה לקרב ובמהלכו. בציור נראה כהן המשוח מלחמה כשהוא עומד בחצרות המקדש, שם מתקיימת תקיעה מיוחדת בעת מלחמה, דהיינו חצוצרות באמצע והשופרות מן הצדדים, כמובא במסכת ראש השנה (כו, ב). מן המקדש היה יוצא הכהן כשהוא לבוש באורים ותומים, כדי להשאל בשעת הקרב בענייני המלחמה. יחד עמו יוצאים כהנים התוקעים בחצוצרות ועמם ארון הברית המלווה את ישראל בשדה הקרב.
מעמדו ודיניו: הכהן הדובר במלחמה נמשח לתפקידו בשמן המשחה, ולפיכך הוא נקרא 'משוח מלחמה'[17]. כהן משוח מלחמה אסור לשאת אלמנה והוא מצווה לשאת בתולה, כמו כהן גדול[18]. יש אומרים שבימי אבלותו, נאסר עליו לפרוע את ראשו, לפרום את בגדיו ולהיטמא למתים, ככהן גדול[19]. עם זאת, כאשר הוא מכהן במקדש אין הוא משמש בשמונה בגדים ככהן גדול, אלא בארבעה ככהן הדיוט[20]. משוח מלחמה קודם לסגן כהן גדול לעניין המצוה להחיותו בעת סכנה, כגון שנפלו שניהם לנהר מצילים תחילה את משוח מלחמה, משום שהציבור צריכים לו למלחמה. מאידך, אם יש מת מצוה שצריך לקוברו, מוטב שייטמא משוח מלחמה ויקברנו, משייטמא הסגן, משום שהסגן צריך להיות טהור וראוי לעבודה, כדי שיוכל להחליף את הכהן הגדול בשעת הצורך[21]. תפקידו של משוח מלחמה אינו עובר בירושה לבנו[22].
פנחס – כהן משוח מלחמה מדבר אל העם
בציור נראה עם ישראל בערבות מואב נערך לקראת היציאה לקרב על מדין. במרכז נראה פנחס בן אלעזר שנמשח לכהן משוח מלחמה, כשהוא לבוש בגדי כהונה ואורים ותומים על ליבו. פנחס עומד בפני יהושע בן נון והלוחמים, ומחזק אותו ואת עם ישראל לקראת המלחמה במדין.
מעולם ההלכה
האם יש מצוה להעמיד משוח מלחמה בזמן הזה?
שאלה: במלחמות ימינו, האם יש להעמיד כהן משוח מלחמה לדבר אל העם, שכן, בהעדר מקדש, ובהעדר שמן המשחה, אין אפשרות להעמיד כהן כבזמן הבית? מאידך, כיון שהמלחמות בארץ ישראל בימינו הן בגדר 'מלחמת מצוה', ודברי העידוד של הכהן נדרשים לחיזוק רוח הלחימה של הלוחמים, ויש לדבריו משקל רב להצלחת ישראל בקרב, לפיכך שאלה היא, האם מצוה זו מתקיימת בדורנו?
תשובה: מאחר, שחובה לחזק את הלוחמים בשדה הקרב, וכלשון חז"ל בתלמוד: "ואמר אליהם שמע ישראל... על אויביכם' [אתם נלחמים] ולא על אחיכם, לא יהודה על שמעון... שאם תפלו בידם ירחמו עליכם... על אויביכם אתם הולכים! שאם תפלו בידם - אין מרחמין עליכם. 'אל ירך לבבכם'... מפני צהלת סוסים וציחצוח חרבות... מפני הגפת תריסין ושפעת הקלגסין... מפני קול צווחות... הם באין בנצחונו של בשר ודם - ואתם באים בנצחונו של מקום!"[23] כלומר, הכהן מחזק את האמונה והבטחון של הלוחמים בקב"ה ובכך מחשל אותם למיגור האויב. כמו כן מצוה להודיע ללוחמים את מצוות המלחמה, ואת האיסור לפחד, כגון – "אל ירך לבבכם". וכתב הרמב"ם שמדובר באיסור לאו, ובלשונו: "וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר: 'אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם', ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצווארו"[24]. לאור האמור נראה, שמה שנאמר בתורה שהכהן מדבר אל העם - כך המצוה לכתחילה, אך בדיעבד, כשאין כהן, יש מקום לומר שגם אדם מישראל כשר להשמיע את המצוות הללו לעם. כך עולה מדברי הרמב"ן (תענית טו, א) שכתב, שלכתחילה, הכהנים הם שתוקעים בחצוצרות במלחמה, ככתוב: "ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות והיו לכם לחוקת עולם לדורותיכם"[25], אך "אם אין שם כהן תוקעין לויים וישראלים". על אחת כמה וכמה, כשמדובר בהשמעת דברי חיזוק לכלל הלוחמים, והודעה של המצוות המתחייבות בקרב, הרי אין כאן גדר של 'עבודה', ואין מדובר בשאלה באורים ותומים, לפיכך גם אדם מישראל כשר לכך. אכן, יש מי שכתב (הר אפרים סימן יח) שאפילו פנחס, שנתמנה לכהן משוח מלחמה, היה זר באותה שעה, שכן לדעת חכמי התלמוד: "לא נתכהן פנחס אלא [בימי יהושע] כששם שלום בין השבטים" (זבחים קא, ב) נמצא, שבמלחמת מדין היה בגדר 'זר', וכך מילא את תפקידו. הווה אומר, דין כהן משוח מלחמה המתמנה במקדש, נאמר לכתחילה, אך בדיעבד דברי החיזוק יכולים להאמר על ידי לוי או ישראל. ואכן כך נהג מו"ר הרב גורן זצ"ל, שיצא בראש הגדודים הלוחמים במלחמות ישראל, וכך הגיע להר הבית והכותל המערבי, כשהוא מחזיק ספר תורה ביד אחת ותוקע בשופר ביד שניה (על פי שו"ע או"ח תקעו, יב). זאת כפי שנהג פנחס, שנטל את הארון וחצוצרות התרועה בידו, וכדברי חז"ל, שכך - "עשה פנחס... 'אשר יצא לפניהם' – בגדוד, 'ואשר יבוא לפניהם' – בגדוד" (ספרי במדבר פיסקא קלט).
[1] במדבר לא, ו.
[2] במדבר ד, כ.
[3] ספרי במדבר פיסקא קנז.
[4] מדרש תנחומא בלק יד.
[5] במדבר רבה כב, ד.
[6] ראה יומא עג, א: "כיצד שואלין? השואל פניו כלפי נשאל, והנשאל פניו כלפי שכינה", דהיינו ארון הברית, וכתב הרמב"ם כלי מקדש י, יא; ש'שכינה' כאן פירושה - ארון.
[7] הסדר המובא להלן הוא על פי שיטת הרמב"ם (הל' מלכים פ"ז הלכות ב-ג). לרש"י ככל הנראה שיטה אחרת, ראה להלן הערה 6.
[8] דברים כ, ג - ד.
[9] משנה סוטה ח, א; מובא בגמרא מב, א.
[10] סוטה מג, א; רמב"ם מלכים ז, ג.
[11] דברים כ, ה - ז. אמנם בתורה נאמר על דברים אלו "ודברו השוטרים אל העם לאמר", אך הגמרא מסבירה שגם דברים אלו הכהן אומר, אלא שהשוטרים משמיעים את דבריו לעם; וזאת בניגוד להודעה בדבר "האיש הירא ורך הלבב" שהשוטרים אומרים אותה ואף משמיעים אותה לעם, ולכהן אין בה חלק (סוטה מג, א).
[12] סוטה שם; רמב"ם שם. סדר הדברים מבוסס על הגמרא בסוטה מב, א - ב: "פעמיים מדבר עמם, אחת בספר ואחת במלחמה. בספר מהו אומר? - שמעו דברי מערכי המלחמה וחזרו. במלחמה מה הוא אומר? 'אל ירך לבבכם'..." מלשון הגמרא והרמב"ם משמע שההודעה בספר אינה אלא הכנה לקראת ההודעה העיקרית, שתאמר במקום המלחמה, וכן כתב הכסף משנה (שם הלכה ב): "ומפרש רבנו... שאומר להם... שיהו מוכנים כשישמעו דבריו שנית במלחמה – יחזרו להם". לאור האמור, ההודעה העיקרית נאמרת בשדה הקרב. בעל לחם משנה כותב, שהרמב"ם פירש כן בגלל סדר הפסוקים, שכן דברי העידוד מופיעים בתורה בתחילה (פסוקים ג-ד) רק לאחר מכן באה ההודעה לאנשים הפטורים לחזור לביתם (פסוקים ה-ז). לאור האמור הודעה זו נמסרת פעמיים פעם בספר ופעם שניה בשדה הקרב. לבסוף אומר הכהן לדברי עידוד וחיזוק. בניגוד לפירוש זה, יש המדייקים מסתימת לשון רש"י (מג, א) שאין אלא הודעה אחת לפטורים לחזור – בספר, ובשדה הקרב אומר הכהן רק את דברי החיזוק.
[13] תוספתא מסכת סוטה ז, יח.
[14] צופנת פענח, מהדורא תניינא עמ' 120. לאור ההלכה מאת הרב זוין עמ' לד.
[15] רמב"ם מלכים ז, ד.
[16] ראה סוטה מד, ב במשנה; וראה רמב"ם, ראב"ד וכסף משנה שם הלכה א, ורמב"ם שם הלכה ד.
[17] רמב"ם מלכים ז, א. וכן מוכח בהוריות (יב, ב): "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה – זה משוח מלחמה".
[18] רמב"ם איסורי ביאה יז, א.
[19] ברייתא ביומא עג, א, וכן כתב המאירי שם ועוד כמה ראשונים (ראה שערי היכל למסכת יומא, מערכה קפח).
[20] כך היא הכרעת הרמב"ם כלי המקדש ד, כא. אולם ראה בעניין זה בסוגיית הגמרא ביומא עב, ב.- עג, א. ובשערי היכל שם מערכה קפו.
[21] נזיר מז, ב. הוריות יג, א. רמב"ם כלי המקדש ד, יט. והל' אבל ג, ט.
[22] יומא עב, ב - עג, א; רמב"ם כלי המקדש ד, כא. וראה טעמים להלכה זו בשערי היכל שם מערכה קפז.
[23] סוטה מב, א.
[24] רמב"ם מלכים ז, ז.
[25] במדבר י, ח.