כבוד הכהן הגדול

כבוד הכהן הגדול: המצוה לכבד את הכהן הגדול וההלכות הנובעות ממצוה זו.

נאמר בתורה: "והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומילא את ידו ללבוש את הבגדים"[1]. חכמים דייקו במילים - "והכהן הגדול מאחיו", ולמדו, שמצוה על ישראל והכהנים לנהוג גדולה בכהן הגדול ולכבדו[2].

מהלכות כבוד הכהן הגדול: דרשו חכמים: "והכהן הגדול מאחיו – שיהא גדול מאחיו בכוח, בנוי, בחכמה ובעושר"[3]. אם הכהן נבחר לכהונה גדולה ואינו עשיר, מוטל על אחיו הכהנים לתת לו ממון עד שיהיה עשיר[4] יותר מכל אחיו הכהנים[5]. לעומת זאת, כהן שאומנותו אומנות בזויה, כגון, קצב, ספר, בלן או בורסקי – אין ממנים אותו להיות כהן גדול, משום שהעם עלול לזלזל בו[6]. דברים אלו אינם מעכבים, וגם אם אין בו מעלות אלה – הרי הוא כהן גדול[7], וכן מצינו, שלמרות שהכהן הגדול צריך להיות מופלג בחכמה, פעמים שמינו כהנים גדולים שלא היו גדולים בחכמה[8]. הלכות שונות נאמרו בתלמוד משום כבודו, וכגון, אסור לראות את הכהן הגדול כשהוא ערום, או כשהוא בבית הכיסא, או בבית המרחץ, או כשהוא מסתפר[9]. כמו כן על הכהן הגדול לנהוג כבוד בעצמו, לפיכך, אינו הולך לבית המשתה ולא לסעודת רבים, ואפילו לא לסעודת מצוה. מכלל כבודו של הכהן הגדול ותפארתו, שיהיה יושב במקדש כל היום, ולא יצא אלא בלילה, או לשעה שעתיים ביום, ודווקא לביתו[10]. כהן גדול אינו מעיד בבית דין, ואפילו בבית דין הגדול, משום שאין זה כבוד לו ללכת ולהעיד לכל אדם, אולם הוא מעיד בנוכחות מלך ישראל[11].

מנהגי אבלות: הכהן הגדול הולך אל בית האבל, וכשהוא הולך לשם אין הולך בערבוביה עם שאר הכהנים, אלא הכהנים מסובבים אותו ונותנים לו כבוד, והסגן* ממצעו בינו לבין העם. כשמת לכהן הגדול מת, אינו יוצא מביתו או מן המקדש אחרי המת אלא יושב בביתו. כשהוא מתנחם על מתו, כל העם באים לנחמו, והוא עומד; הסגן מימינו וראש בית אב* משמאלו, והעם עוברים על פניו, ואומרים לו: 'אנו כפרתך', והכהן הגדול משיב: 'תבורכו מן השמים'. בסעודת ההבראה הכהן הגדול יושב על הספסל וכל העם יושבים על הארץ[12].

הכהן הגדול - וחלקו בלחם הפנים

במסכת יומא (יז, ב) קיים דיון בעניין החלק שכהן גדול רשאי ליטול מלחם הפנים, שכן, אין זה כבודו שיטול כשאר הכהנים. ומובא להלכה, שהוא רשאי ליטול מכל משמר חצי החלות שהמשמר זכה בהן, כלומר, שלש חלות שלמות (רמב"ם תמידין ה, יד).

כהן גדול בעבודת המקדש: בעבודת המקדש יש לכהן הגדול זכות קדימה ביחס לשאר הכהנים, והוא רשאי להקריב כל קרבן שירצה, וכן להקטיר קטורת בעת שימצא לנכון, זאת, בלא פייס. כמו כן הוא רשאי לקחת לעצמו מן הקרבנות ונוטל חלק בראש. באשר לתרומות ומעשרות הרי הוא כשאר הכהנים[13]. באשר לחלקו בלחם הפנים, כתבו הראשונים: "כהן גדול לעולם נוטל מכל משמר חצי החלות שזכה בהן [כלומר שלש חלות שלמות] שנאמר: 'והיתה לאהרן ולבניו - מחצה לאהרן ומחצה לבניו', ואין כהן גדול נוטל פרס [חצי חלה] שאין זה כבודו"[14]. כהן גדול כשהוא רוצה להשתחוות בהיכל, שלושה כהנים מתלוים אליו ותומכים בו: אחד מימינו, אחד משמאלו, ואחד תופס באבני האפוד* מאחוריו[15]. משסיים להשתחוות בהיכל, ממתין לו הסגן, וכששומע את הכהן הגדול יוצא מן ההיכל מגביה לו את הפרוכת ביציאתו[16]. בימי בית שני, כשהיה הכהן הגדול מסיים את עבודת יום הכיפורים* ויוצא מבית קדשי הקדשים* בשלום בלי פגע – היו עושים לו כבוד גדול ומלווים אותו עד ביתו[17], ויום טוב היה עושה לאוהביו בצאתו בשלום מן הקודש.

מן המדרש

כהן שאינו עשיר ונבחר לכהונה גדולה – אחיו מעשירים אותו

"'והכהן הגדול מאחיו': למה נקרא שמו 'כהן גדול'? שהוא גדול בחמישה דברים: בחכמה, בכוח, בנוי, בעושר ובשנים. בנוי: שהוא נאה מאחיו. בכוח - שהוא גיבור; בוא וראה, אהרן, כשהניף את הלויים – עשרים ושנים אלף הניף ביום אחד. כיצד היה מניפם? - מוליך ומביא מעלה ומוריד, הוי - שהיה גדול בכוח. בעושר מנין? - שאם לא היה עשיר אחיו הכהנים מעשירין אותו; מעשה בפנחס הסתת, שמינוהו כהן גדול, ויצאו אחיו הכהנים וראוהו חוצב באבנים, ומילאו המחצב לפניו דינרי זהב. ומנין שאחיו מגדלין אותו - אם אין לו? - שנאמר: 'והכהן הגדול מאחיו' [גדלהו משל אחיו]" (ויקרא רבה כו).

---

[1] ויקרא כא, י.

[2] תוספתא סנהדרין ד, א.

[3] גמרא יומא יח, א; הוריות ט, א; חולין קלד, ב. בכמה מקורות נוסף גם "במראה" (תוספתא יומא א, ו; ירושלמי יומא א, ג; ספרא אמור פרשה ב, א), וכן פסק הרמב"ם כלי המקדש ה, א, וביאר המהר"י קורקוס שם ש"נוי" הוא יופי הפנים, ו"מראה" הוא "הדר הקומה וחן הצורה". בכמה מדרשים הוסיפו במקום מראה – "בשנים" (ויקרא רבה כו, ט; תנחומא פרשת אמור סימן ד).

[4] תוספתא שם; גמרא יומא שם; הוריות שם; חולין שם; ספרא שם.

[5] רמב"ם כלי המקדש שם.

[6] קידושין עב, א; רמב"ם מלכים א, ו.

[7] רמב"ם שם הלכה ב.

[8] בבלי יומא יח, א; ירושלמי יומא א, ג.

[9] תוספתא סנהדרין ד, א; רמב"ם שם ה"ג.

[10] רמב"ם שם ה"ז.

[11] גמרא סנהדרין יח, ב. וראה רש"י שם שזה דווקא בעדות לבנו של המלך. אבל הרמב"ם (כלי המקדש ה, ט) מפרש שמדובר בעדות על המלך עצמו (וכגון במלכי בית דוד שדנים אותם בבית דין – ראה גמרא סנהדרין יט, א, ורמב"ם סנהדרין ב, ה. והלכות מלכים ג, ז).

[12] משנה סנהדרין ב, א; רמב"ם שם הלכות ד - ו.

[13] משנה יומא א, ב; גמרא יומא יז, ב. תמיד לג, א. רמב"ם כלי המקדש ה, יב.

[14] רמב"ם תמידין ומוספין ד, יד. וראה רמב"ם שם הלכה יב, שכל משמר מקבל שלש חלות.

[15] האחיזה באפוד נעשתה משום כבוד אבני החושן והאורים והתומים, להרים אותן מעט מעל הרצפה. נאמרו בזה דעות שונות, האם הכהן אוחז באבני האפוד שעל הכתפים, או שמא מחזיק את ידיו מתחת לאבני החושן, הנקראים אף הן 'אבני אפוד', זאת, משום כבוד אבני החושן והאורים ותומים, שלא יהיו על הרצפה, ועתה כפות ידיו של הכהן חוצצות בינן לבין הרצפה.

[16] משנה תמיד ז, א; רמב"ם שם הלכה יא.

[17] משנה יומא ז, ד; גמרא יומא עא, ב.