ישמעאל בן פיאבי

ישמעאל בן פיאבי: כהן גדול ששירת במקדש בסוף ימי הבית השני.

ישמעאל בן פיאבי[1] נתמנה לכהן בכהונה גדולה בידי אגריפס השני, ושימש בשלהי ימי הבית השני[2]. כהן גדול זה נמנה במקורות חז"ל ככהן גדול צדיק, אך בני משפחתו היו רשעים. כמה עשרות שנים לפני ישמעאל בן פיאבי זה, שירת במקדש כהן גדול נוסף ששמו היה ישמעאל בן פיאבי.

אישיותו: ישמעאל בן פיאבי מתואר כאחד הכהנים הגדולים הצדיקים שהיו בימי הבית השני, ואשר זכה בשל כך להאריך ימים בתפקידו ולהשלים עשר שנים בכהונתו, שלא כשאר כהני בית שני ש"לא הוציאו שנתם"[3]. עוד אמרו שהעזרה "צווחה" לקראתו, וקראה: "שאו שערים ראשיכם וייכנס ישמעאל בן פיאבי תלמידו של פנחס, וישמש בכהונה גדולה"[4].

משפחתו: משפחתו של ישמעאל בן פיאבי היתה אחת ממשפחות הכהנים העשירות שהיו בירושלים באותם ימים. מסופר עליו, שאמו עשתה לו כתונת במחיר עצום – מאה מנה, והוא שירת בה בבית המקדש[5]. משפחה זו, כמשפחות כהנים אחרות באותה תקופה, רדו בעם בחוזקה, דבר שגרם לשנאת הציבור למשפחות אלה. הדב בא לידי ביטוי בשירים עוקצניים שיצאו כנגדם. בברייתא בגמרא מובא שיר על כמה משפחות כהונה, כדלהלן: "אוי לי מבית בייתוס... אוי לי מבית חנין... אוי לי מבית קתרוס... אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי אוי לי מאגרופן. שהם כהנים גדולים, ובניהן גיזברין, וחתניהם אמרכלין, ועבדיהן חובטין את העם במקלות"[6]. נמצא, שאף על פי שישמעאל בן פיאבי עצמו היה צדיק, בני ביתו היו רשעים[7]

ישמעאל בן פיאבי - ומצות פרה אדומה

בציור נראים הכהנים בשעת שחיטת פרה אדומה בהר המשחה, אל מול פני המקדש ובמעמד כל ישראל. האחד - שוחט, השני - עומד לשרוף, השלישי - עומד להשליך אל מערכת האש עץ ארז ואזוב ושני תולעת. מבחינת ההלכה, הכהנים אלה כולם הם בגדר כהן 'טבול יום'. ומבואר במשנה ובתוספתא, שישמעאל בן פיאבי, שחט תחילה פרה אדומה - בכהנים מעורבי שמש, אולם משום הידור מצוה, ולהוציא מדעת הצדוקים - שחט פרה שניה, וזו נשחטה על ידי כהנים טבולי יום.

שריפת הפרה בימיו: במשנה מתואר, שישמעאל בן פיאבי היה אחד הכהנים הגדולים שזכו לשרוף פרה אדומה[8]. ומבואר בתוספתא, שלמעשה, ישמעאל בן פיאבי שרף שתי פרות, אלא שלא השתמשו אלא באפר של אחת מהן. שכן, הפרה האדומה הראשונה שעשה, זו נעשתה על ידי כהן שטבל והעריב שמשו. אמנם מן הדין מותר לשרוף את הפרה על ידי כהן טבול יום בטרם שקעה השמש, נמצא, שאפר הפרה שעשה היה כשר וראוי[9]. למרות האמור, הוחלט לשפוך את אפר הפרה שעשה, זאת, בגלל הצדוקים. שכן, הצדוקים סברו, שהכהן השורף את הפרה צריך להיות בטהרה מלאה, כלומר לאחר הערב שמש[10]. ובאו חכמים ואמרו, שאם ינהגו כהלכה זו, ייצא שם רע על הפרות האדומות שנעשו עד כה, ויגידו, שנעשו שלא כהלכה. לכן, שפכו חכמים את אפר הפרה הראשונה שעשה ישמעאל בן פיאבי, ועשו פרה אדומה חדשה, וזו נעשתה על ידי כהן טבול יום[11].

אחרית ימיו: מצינו במקורות מימי בית שני, שאגריפס בנה ארמון גדול בירושלים, וממנו היה יכול להשקיף על הנעשה בהר הבית. אנשי ירושלים סברו שאין לכבוד המקדש שאגריפס יתבונן באופן חופשי בנעשה בחצרות בית ה' ובמהלך עבודת הקרבנות על גבי המזבח, ולכן בנו כותל גבוה, אשר יחצוץ בין המקדש לבין הארמון. קיר זה חצץ גם בפני חיילי רומא, שצפו במקדש ממבצר סמוך הצופה אל ההר. לאור האמור הביעו אגריפס והנציב פסטוס התנגדות לבנייה זו. בני ירושלים שלחו משלחת לרומא לקיסר נירון כדי לשכנעו שיסכים להשארת הכותל. אחד מחברי המשלחת היה הכהן הגדול ישמעאל בן פיאבי. נירון קיבל את דרישת המשלחת, אולם השאיר את ישמעאל בן פיאבי ברומא כבן ערובה. מששמע אגריפס שישמעאל בן פיאבי נעצר ברומא – מינה כהן גדול אחר במקומו[12]. במקום אחר מסופר על הכהן הגדול ישמעאל, שהוא ככל הנראה ישמעאל בן פיאבי, שהומת בקיריני[13] בכריתת ראשו, כנראה בידי הרומאים. עוד מסופר שם ששלושת בניו נמלטו אל הרומאים בזמן המצור על בית המקדש[14]. לאחר מותו אמרו עליו: "משמת רבי ישמעאל בן פיאבי – בטל זיו הכהונה"[15].

ישמעאל בן פיאבי הראשון: יוסף בן מתתיהו מספר על כהן גדול נוסף ששמו היה ישמעאל בן פיאבי. כהן גדול זה נתמנה בידי הנציב הרומאי ואלריוס גראטוס, שהיה נציב ביהודה באותה תקופה[16], אך כעבור זמן לא רב הדיח אותו הנציב הרומאי ממשרתו. כהן זה שירת כארבעים שנה לפני ישמעאל בן פיאבי השני[17]. כהן נוסף מאותה משפחה, ישוע בן פיאבי, מוזכר ככהן גדול בימי הורדוס[18]. יש שכתבו, שישמעאל בן פיאבי הוא ישמעאל בן קמחית, שמסופר עליו בגמרא, אלא שפיאבי היה שם אביו וקמחית שם אמו[19].

---

[1] גרסאות אחרות לשם 'פיאבי' במקורות שונים: פאבי, פיאכי, ואף פיאני.

[2] בין השנים 52-62 למניין האומות (ג"א תתי"ג-ג"א תתכ"ב). הערכת השנים מבוססת על צירוף כמה מקורות: לפי קדמוניות היהודים כ, ח, ח; ישמעאל נתמנה להיות כהן גדול בימי הנציב הרומאי פליכס, שהיה נציב ביהודה בין השנים 52-60 למניין האומות, ולפי המשך הדברים שם (כ, ח, יא) הוא סיים את תפקידו בימיו של הנציב פסטוס, שהיה נציב ביהודה בין השנים 60-62. כיון שבגמרא (יומא ט, א) מסופר שישמעאל בן פיאבי היה כהן גדול עשר שנים, אין מנוס מלומר שהוא נתמנה כבר בתחילת ימי פליכס (אמנם יוסף בן מתתיהו מציב את הסיפור על מינויו של ישמעאל בן פאבי ככהן גדול בסוף תיאור ימי פליכס, אך בכל זאת יש לומר שמינויו היה כבר בתחילת ימי פליכס; יוסף בן מתתיהו אינו מקפיד תמיד על סדר הדברים. יש לשים לב שבתיאור ימי פליכס בדבריו של יוסף לא מוזכר שום מינוי של כוהן גדול אחר.

[3] בבלי יומא ט, א.

[4] בבלי פסחים נז, א.

[5] תוספתא יומא א, יז. בבלי שם לה, ב; ירושלמי שם ג, ו.

[6] בבלי פסחים נז, א. תוספתא מנחות יג, ד. וראה מקבילה לתיאור זה אצל יוסף בן מתתיהו, בקדמוניות היהודים כ, ח, ח. המתאר את רשעותם של משפחות הכוהנים הגדולים, מיד לאחר שהוא מספר על מינויו של ישמעאל בן פיאבי.

[7] רש"י שם ד"ה ישמעאל בן פיאכי. וראה שו"ת תשב"ץ ג, לז.

[8] משנה פרה ג, ה.

[9] פירוש המשנה לרמב"ם פרה שם. חזון איש פרה שם.

[10] משנה פרה ג, ז. תוספתא פרה ג, ה.

[11] תוספתא פרה ג, ד.

[12] קדמוניות היהודים כ, ח, יא. וראה מה שכתב על כל המעשה רבי יצחק אייזיק הלוי רבינוביץ', דורות הראשונים, חלק ראשון כרך רביעי, עמ' 51-58 (בתוך: ספר זיכרון לרבי יצחק אייזיק הלוי).

[13] ארץ לוב.

[14] מלחמת היהודים ו, ב, ב; ובהערות שמחוני שם. ייתכן אפוא שישמעאל בן פיאבי הוא ישמעאל כהן גדול הנזכר ברשימת עשרת הרוגי מלכות (שמחוני שם).

[15] משנה סוטה ט, טו. יש משערים שאמרו עליו כך משום שהיה הכהן הגדול האחרון ששירת זמן ממושך, בעוד שכל הכוהנים הגדולים ששירתו אחריו לא הוציאו שנתם (רבי אהרן היימן, תולדות תנאים ואמוראים ח"ג עמ' 838-839, ערך ישמעאל בן פיאבי).

[16] בשנים 15-26 למניין האומות (ג"א תשע"ה-ג"א תשפ"ו).

[17] קדמוניות היהודים יח, ב, ב. יש משערים שדברי השבח שנאמרו על ישמעאל בן פיאבי נאמרו על כהן גדול זה, בעוד שישמעאל בן פיאבי השני היה רשע, כמו בני משפחתו (הרב יקותיאל יהודה גרינוואלד, תולדות הכהנים הגדולים, עמ' קכ"ה). ויש המסתפקים בדבר (שמחוני בהערותיו למלחמת היהודים ו, ב, ב) אך אין זה מסתבר שחז"ל ירבו לדבר בשבחו של כהן גדול ששירת תקופה כה קצרה זמן רב לפני החורבן.

[18] קדמוניות היהודים טו, ט, ג.

[19] מהרש"א יומא מז, א. אולם מדברי התשב"ץ מוכח שמדובר בשני אנשים שונים.