יריחו
- יוסי ורדי
- 10 בפבר׳ 2022
- זמן קריאה 6 דקות
יריחו: עיר בארץ ישראל הקשורה בקשר מיוחד עם המקדש.
העיר הראשונה שנכבשה על ידי יהושע בן נון לאחר שעברו ישראל את הירדן - היא העיר יריחו. כיבוש העיר נעשה באופן ניסי, לאחר תהלוכה מיוחדת של הקפת העיר על ידי ישראל במשך שבעה ימים. ביום השביעי הוקפה העיר שבע פעמים, הכהנים ההולכים בראש לפני ארון הברית תקעו בשופרות, והחומה נפלה ונבלעה באדמה[1]. עיר זו הוחרמה על ידי יהושע בן נון, וכל שללה הוקדש לאוצר המקדש[2], ואמרו חכמים: "לפי שהיה יום שבת אותו יום שכבשו את יריחו - לכך החרים [יהושע] את יריחו קודש לה' [ככתוב]: 'והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה''... השבת כולה קודש - וכל מה שנכבש בשבת יהיה קודש לה'. וכן הוא אומר: 'וכל כסף וזהב וכלי נחשת וברזל קודש הוא לה' אוצר ה' יבוא'"[3].
'דושנה של יריחו': תחום מיוחד בסמוך לעיר נקרא 'דושנה של יריחו'*. היה זה שדה במידות הר הבית – חמש מאות אמה על חמש מאות אמה. תחום זה הועמד לרשות בני יתרו באופן זמני, עד שהתברר בנחלתו של איזה שבט ייבנה המקדש, כלומר, בנחלת בנימין, וכשהמקדש נבנה, קיבלו בני בנימין את 'דושנה של יריחו' בתמורה לשטח שהיקצו מנחלתם למקדש[4]. העיר נבנתה מחדש, בימי המלך אחאב על ידי חיאל בית האלי, "באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה"[5]. מתברר, כי במהלך הדורות נוצר קשר מיוחד בין אנשי העיר לבין ירושלים והמקדש, מכמה בחינות, ובעיר זו היו מכינים את צרכי המים והמזון לאנשי המשמרות במקדש[6].
פעולות המקדש הורגשו ביריחו: המשנה מונה פעולות שונות שנעשו במקדש, והד המעשים הללו הגיע עד לעיר יריחו[7]. במשנה נאמר, שלמרות המרחק הגדול שבין ירושלים ליריחו, כלומר, עשר פרסאות[8], עם זאת, היו שומעים מיריחו דברים רבים: א. את קול השער הגדול של ההיכל שנפתח. ב. את קול המגריפה*. ג. את קול העץ של המוכני* של הכיור. ד. את קולו של גביני כרוז*. ה. את קול החליל*. ו. את קול הצלצל*. ז. את קול השיר* של הלויים. ח. את קול השופר*. ט. את קולו של הכהן הגדול בשעה שהוא מזכיר את השם ביום הכיפורים. כן מובא במשנה, שהיו מריחים מיריחו את הריח של פיטום הקטורת[9]. עוד אמרו חכמים, שהעיזים ביריחו היו מתעטשות מריח פיטום הקטורת, כך גם הנשים ביריחו לא היו צריכות להתבשם בגלל ריח הקטורת[10]. יש מי שכתב, כי כל הדברים הללו נאמרו דווקא ביריחו ולא במקומות האחרים בשאר הצדדים, מפני שיריחו היתה בה דרגת קדושה מסויימת בדומה לירושלים, שכן היתה העיר הראשונה שנכבשה, ואוצרותיה הוקדשו למקדש, ועל כן התרחשו בה הדברים הללו, כדי שירגישו ישראל שיש ביריחו מעין קדושת ירושלים[11]. מאידך כתבו האחרונים, ששמיעת הקולות השונים כדלעיל עניינה שמיעה רוחנית, שכן, הכהן הגדול היה מזכיר את שם ה' בלחש, כמובא בתלמוד, ש"הצנועים שבכהונה מבליעים אותו [את השם המפורש] בנעימת אחיהם הכהנים... אמר רבי טרפון: פעם אחת עליתי אחר אחי אמי לדוכן, והטיתי אזני אצל כהן גדול, ושמעתי שהבליע שם בנעימת אחיו הכהנים". מעתה, אם לא נשמע קול השם המפורש בעזרה שבמקדש, בודאי שלא נשמע קולו בחוצות יריחו, ובהכרח שמדובר בקשר רוחני בין יריחו לירושלים, הן מבחינת קולות הקודש שבמקדש, והן מבחינת ריחות הקטורת.
האפרסמון מיריחו בשער טיוס ברומא
בציור נראים שנים מחיילי רומא (החייל בקצה הציור מימין ובקצה הציור משמאל) כשהם מחזיקים בידיהם ענפים מצמח הצרי – האפרסמון – שהיה צמח ריחני נדיר ויקר, ולפיכך ראו הרומאים לנכון להנציח את העובדה שנלקח שלל מארץ ישראל.
אנשי המשמר ביריחו: מתוך עשרים וארבע משמרות הכהונה שהיו עובדים במקדש, שנים עשר מהן הגיעו ליריחו, זאת, במטרה לספק מים ומזון לשאר אנשי המשמר[12]. כלומר: כשהגיע זמן המשמר לעלות, חציו היה עולה לירושלים לעבוד, וחציו היה הולך ליריחו, שהיא משופעת במזון[13]. יש מן המפרשים האומרים, שחצי מאנשי המשמרות היו גרים ביריחו, וכשהגיע זמן המשמר, חציו היה עולה ממקומו, והחצי השני היה בא מיריחו, משום שמקום זה קרוב יחסית לירושלים, וניתן להביא משם מזון לשבוע המשמרת[14] . כן יש מי שכתב, שאנשי המשמרות היו מתגוררים במקום המיוחד הנקרא 'דושנה של יריחו', אשר הוחזק על ידי בני יתרו עד לבניין המקדש, ומשם הביאו אספקה לירושלים[15] .
גידולי יריחו - והמקדש:
א. תמרים. עקב היות המקום משופע בעצי תמר, זכתה העיר בתנ"ך לתואר 'עיר התמרים'[16]. מאחר שהעיר יריחו היתה בעמק, הרי שהתמרים הגדלים בה היו ראויים להבאת ביכורים למרות היותה בבקעת הירדן[17]. כך גם נאמר לגבי בני יתרו שהתגוררו במקום הנקרא 'דושנה של יריחו', כדעיל, שאף הם הביאו ביכורים למשכן[18].
ב. קורות עצי חרוב ושקמה. אנשי יריחו הקדישו את גזעי עצי החרוב והשקמה שלהם לבדק הבית. לאחר כמה דורות, התירו צאצאיהם לעצמם את הגידולים שצמחו מתוך סדן השקמה שנותר באדמה. החכמים מיחו בהם, משום שאף על פי שאין בגידולים משום מעילה מן התורה, אסור להשתמש בהם מדרבנן[19] .
ג. תבואה. בעניין קציר התבואה להבאת העומר, נאמר בגמרא, שאין מביאים מיריחו שעורים עבור קרבן העומר, וכך גם אין מביאים מתבואת יריחו למנחות אחרות, משום שהמנחות אינן כשרות מן העמקים. מסיבה זו רשאים אנשי יריחו לקצור שם מן התבואה החדשה קודם לעומר, מאידך התבואה אסורה באכילה עד להבאת העומר במקדש[20]. אנשי יריחו התירו לעצמם לא רק את הקציר אלא גם את הגדיש לערימות ערימות בשדה, זאת שלא ברצון חכמים[21], שרצו למנוע את הגדיש שמא יסיימו הקוצרים את פעולות הקציר, הדישה והזרייה וכו', ויש לחשוש שיבואו לאכול מן התבואה[22] . עם זאת חכמים לא מיחו בידם על כך[23] .
יריחו וים המלח - מראה כללי בתקופת הגלות
בציור נראית העיר יריחו בבקעת הירדן סמוך לים המלח. האיזור סביב העיר השתבח במעיינות ומקורות מים, ומכאן גם הצמחיה והפירות המשובחים שגדלו בשדות העיר וב'דושנה של יריחו'.
זכר להקפות ביריחו: במשנה מתואר כי בכל יום מימי חג הסוכות היו מקיפים את המזבח, וביום השביעי היו מקיפים את המזבח שבע פעמים[24], הדבר נעשה זכר להקפות שנעשו בכיבוש העיר יריחו[25]. בטעם הדבר שעשו זכר לכיבוש יריחו ביארו ראשונים, שיריחו היתה "תחילת המלחמות של ארץ ישראל", ועל כן גם הקדיש יהושע את שללה לאוצר המקדש[26]. ויש מי שמבאר, שבהקפות אלו, מתפללים לה' שיושיע אותנו, כשם שהושיע את ישראל בעת כיבוש יריחו[27].
מעולם החסידות
יריחו וירושלים – שני ניגודים
"ביריחו החרים יהושע את כל שללה והשביע [את ישראל]: 'ארור אשר יבנה את יריחו!' - מה שלא עשה כן בכל העיירות של ארץ ישראל. - יש לומר בזה, מפני שביריחו היה שליטת מלך בבל כמאמר חז"ל (בראשית רבה ה, יד; על פסוק ביהושע ז, כא): 'אדרת שנער - פורפירא בבלאה', שהיה לו [למלך בבל] פלטרין ביריחו, והיה לו שר ביריחו, שהיה שולח לו כותבות [תמרים] מיריחו עיר התמרים, ועל ידי הכוח הזה גדלו תמרים בבבל, כאומרם ז"ל (פסחים פח, א): לכך גלו ישראל לבבל כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה. ויש לומר, שיהושע ראה ברוח הקודש [שיהיה עיכוב וקושי]... לבנות את בית המקדש אם לא יכניעו מקודם את יריחו, שהוא שליטת מלך בבל, שהיה ראש [המחריבים] את בית המקדש, מפני שהיה לו כוח של [דור הפלגה שבנו] בנין עיר ומגדל בארץ שנער. [ומגדל זה של עבודה זרה] היה 'זה לעומת זה' - נגד בנין בית המקדש וירושלים [ולכן הקדיש יהושע את שלל יריחו למקדש]. ואפשר אם לא בנה חיאל בית האלי את יריחו לא היה חרב בית המקדש לעולם..." (ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק דברים להושענא רבה).
יריחו - עיר האפרסמון הריחני
יריחו היתה מרכז לגידול צמח ריחני יחיד במינו בעולם, הנותן ריח למרחקים. המדובר הוא בצמח ה'צרי', שהיה אחד מן הסממנים העיקריים בקטורת שבמקדש, הנקרא גם 'בלסם', או 'אפרסמון'. עקב האקלים המיוחד של העיר יריחו הנמצאת בבקעת ים המלח, המקום הנמוך בעולם, התפתח שם הצרי יותר מכל מקום אחר, ושמו של בושם זה נודע בכל העולם העתיק. מיריחו היה נשלח הצמח לארצות קרובות ורחוקות והגיע עד יון ורומא. במסכת בברכות מג, א; נשאלה שאלה, כיצד מברכים על שמן אפרסמון? ותשובת רב יהודה: "בורא שמן ארצנו!" עיין שם שאמר זאת מתוך חיבת ארץ ישראל שנתייחדה משאר הארצות גם בריח האפרסמון שאין דוגמתו בעולם. מתואר בכתבי ההסטוריונים הקדומים כגון, פיליניוס הזקן ויוסף בן מתיתיהו, שמחיר האפרסמון בעולם שולם בזהב, כלומר, כנגד משקל הבושם נתנו בתמורה משקל מקביל בזהב. עוד מתואר בדברי ההסטוריונים שהמורדים במרד הגדול הגנו על מטעי האפרסמון בפני הרומאים, אולם ידם של הרומאים גברה, השתלטו על המטעים וסחרו בהם. הרומאים ציינו זאת באמצעות שער טיטוס ברומא, שם נראים חיילי רומא מחזיקים בידם את צמח האפרסמון מיריחו.
[1] יהושע פרק ו, וראה ברכות נד, ב.
[2] יהושע שם.
[3] יהושע ו' יז – יט.
[4] ספרי בהעלותך פסקה פא.
[5] מלכים א' טז, לד.
[6] תענית כז, א.
[7] תמיד ג, ח.
[8] יומא לט, ב.
[9] כל הרשימה מובאת במשנה בתמיד (אם כי כה"ג ביו"כ מופיע שם רק כדעת יש אומרים, אך מופיע כן בברייתא ביומא שם).
[10] יומא שם.
[11] ראב"ד בפירושו לתמיד שם בשם מורו הרב החסיד.
[12] תענית כז, א.
[13] מפרש לתענית שם ד"ה הכי גרסינן, תוספות ר"ד שם, וכן נראה מהמאירי שם.
[14] רבינו גרשום שם, וכן נראה מרבינו חננאל שם. נראה שמחלוקת הראשונים תלויה גם בביאור הירושלמי לפסחים ד, א, האומרת כי "חצי עמוד" היה מיריחו.
[15] רבינו הלל על הספרי שם.
[16] דברים לד, ג; רד"ק על שופטים א, טז: "ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים...".
[17] ביכורים א, י.
[18] ירושלמי ביכורים פ"א ה"ד.
[19] פסחים נו, ב; וראה ערך 'גידולי הקדש'.
[20] מנחות עא, א.
[21] מנחות שם.
[22] רש"י פסחים נו, א ד"ה וגודשין.
[23] פסחים שם.
[24] סוכה פרק ד משנה ה.
[25] ירושלמי לסוכה ד, ג.
[26] רוקח הלכות סוכות סימן רכא (ובדומה לדברי הראב"ד הנ"ל); וראה בערוך לנר לסוכה מה, א.
[27] אליה רבה סימן תרסד סקכ"ו.