יסוד המזבח

יסוד המזבח: בסיס מזבח העולה המקיף את יסוד המזבח, עליו שופכים את שיירי דם הקרבנות.

נאמר בתורה במקומות אחדים[1], שלמזבח יש יסוד בתחתיתו, כעין בסיס, עליו שופכים את הדם שנותר לאחר זריקת הדם על קרן המזבח. שנאמר: "ואת כל הדם ישפוך אל יסוד מזבח העולה אשר אל פתח אוהל מועד"[2], מכאן למדו חז"ל: "תן יסוד למזבח של עולה"[3]. עוד אמרו, שיסוד המזבח מעכב, כלומר, מזבח שאין לו יסוד – פסול לעבודה[4].

צורת היסוד: היסוד הוא החלק התחתון של מזבח העולה*, גובהו אמה בת חמישה טפחים[5]. רוחבו, כלומר רוחב המשטח העליון, היינו, 'גג היסוד' עד קיר המזבח - אמה[6]. נחלקו הראשונים במידת אמה זו: יש אומרים שהיתה בת חמישה טפחים[7], ויש אומרים, אמה בת ששה טפחים[8]. היסוד בלט כמין מדרגה סביב ריבוע המזבח משני כיוונים בצפון ובמערב. בצפון נבנה היסוד לאורך המזבח, בתוספת אמה הבולטת מזרחה. כך גם במערב נבנה היסוד לאורך המזבח, בתוספת אמה הבולטת דרומה[9]. לשיטה זו לא היה יסוד כלל לאורך צד דרום, כמו כן לא היה יסוד לאורך המזרח[10]. לעומת האמור, יש מפרשים, שהיסוד בזוית צפונית מזרחית, נבנה באופן, שהיתה פנייה ביסוד מצפון לכיוון דרום לאורך אמה אחת. לשיטה זו מי שהתבונן ביסוד, ראה לפניו שתי אמות במזרח. כך גם בזוית מערבית דרומית, היתה פנייה של היסוד ממערב לכיון מזרח באורך אמה אחת, והמתבונן מדרום ראה לפניו שתי אמות[11]. מצינו דעה בתלמוד, האומרת, שהיה יסוד מרובע סביב ארבע רוחות המזבח, אלא שלא היו נותנים מדם הקרבן על היסוד שנבנה ברוח מזרחית ודרומית[12]. להלכה נפסק כדעה ראשונה[13].

שפיכת שיירי הדם על היסוד

בציור נראה היסוד כשהוא פונה בזוית ממערב למזרח. כן נראים שני הנקבים ביסוד שנועדו לשפוך בהם את שיירי הדם. הכהן הגדול נראה, כשהוא שופך את שיירי הדם, שנותרו מקרבנות החטאת של יום הכיפורים. הנקב השני – בדרום – נועד לשיירי הדם של שאר הקרבנות.

מידת אורכו ורחבו: כשבנו בני הגולה את הבית השני, בנו את יסוד המזבח באורך שלושים ושתים אמה במערב, ושלושים ושתים אמה בצפון[14], וכן היא מידת יסוד המזבח בבית המקדש שיבנו ישראל במהרה בימינו[15].

שפיכת הדם על היסוד ובנקבים: מפורש בתורה בכמה מקומות[16], שאת שאריות הדם הנותר לאחר זריקת דם הקרבן על קיר המזבח יש לשפוך אל היסוד. כך גם באשר לשיירי הדם של החטאות הפנימיות*, שדמן ניתן בהיכל, כגון ביום הכיפורים, היה הכהן שופך בצאתו מן ההיכל על היסוד המערבי[17]. ואת שיירי דמם של שאר הקרבנות, שדמם ניתן על מזבח העולה שופכים אל היסוד הדרומי[18]. אף דם חטאת העוף* מתמצה על היסוד בקרן דרומית מערבית[19]. כן שנינו שהיו בו ביסוד, בקרן דרומית מערבית, שני נקבים: אחד נקבע בצד דרומי, והשני נקבע במערב לכיוון ההיכל, ושיירי הדמים נשפכים אל הנקבים, ומשם זורמים לשיתין*[20]. בנקב הקרוב למערב - שפכו את שיירי הדמים של החטאות הפנימיות, ובנקב הקרוב לדרום - שפכו את שיירי הדמים של שאר הקרבנות[21].

המזבח במזרח ובדרום – ללא יסוד

בתמונה נראה דגם של המזבח, במבט מדרום לצפון. כך נראה המזבח כשהוא חסר יסוד, הן במזרח (בתמונה מימין) והן מדרום (בקידמת התמונה).

מדברי חז"ל

זכה בנימין שהמזבח יבנה בחלקו

אמרו חכמים שרובו של מזבח היה בחלקו של שבט בנימין, אלא שפינתו הדרום מזרחית היתה בחלקו של שבט יהודה, ולכן לא היה בה יסוד, אף שהיה ראוי שיהיה בה יסוד. וכן אמרו: רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסה בחלקו של בנימין. מה היה בחלקו של יהודה - הר הבית, הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין - אולם, והיכל, ובית קדשי הקדשים. ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לבולעה, שנאמר: "חופף עליו כל היום"[22], לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לקדוש ברוך הוא, שנאמר: "ובין כתפיו שכן"[23].

מעולם המחשבה

המזבח בגבול יהודה ובנימין – על שום מה: דבר תמוה הוא, שהמזבח עומד על גבול שני שבטים, כשחלקו האחד בשבט בנימין וחלקו האחר בשבט יהודה, והיה מן הראוי שיהיה בנחלת שבט אחד. כמו כן מדוע זכו דווקא שני שבטים אלה שהמזבח יעמוד בנחלתם? אולם הדבר קשור לתקופת ירידת אחי יוסף למצרים, שם התחדש דבר בישראל, ובמקום הפירוד בין השבטים והקנאה ששררה בין יוסף ואחיו, חידש יהודה ערך חדש בישראל, כשאמר לאביו יעקב, "אנוכי אערבנו". ומתברר, שיהודה עמד בדיבורו, ובעת רדת האחים למצרים, כשעמדו לפני יוסף, אמר יהודה: "כי עבדך ערב את הנער... ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני – והנער יעל עם אחיו". כאן לימד יהודה לדורות יסוד חדש (סנהדרין כז, ב): "כל ישראל ערבים זה בזה". כלומר כל אדם מישראל חייב למסור את עצמו להצלת חבירו. מסירות הנפש שבאה לידי גילוי בין שני אחים אלה, ראויה היא שתביא להשראת שכינה דווקא בגבולם, משום כך זכו שני שבטים אלה, שהמזבח, שעליו מתגלה השכינה באש, תשרה דווקא בגבולם.

---

[1] כגון שמות כט, יב; ויקרא ד,ז ועוד.

[2] ויקרא ד, יח.

[3] זבחים נא,א

[4] זבחים סב, א; רמב"ם הלכות בית הבחירה ב, יז.

[5] מידות ג, א; מנחות צז, ב; רמב"ם שם הלכה ז.

[6] מידות שם.

[7] רמב"ם שם.

[8] רש"י מנחות צז, ב ד"ה ואמה.

[9] ציור הנלווה לרמב"ם הלכות בית הבחירה ב, יב; וכן ציור בפירוש המשנה על מידות ג, א מכת"י הרמב"ם.

[10] מידות שם וזבחים נג, ב, נד, א לדעת רב.

[11] ציור בפירוש רש"י זבחים נג, ב, וכן פירשו אחרונים בדבריו - ברכת הזבח וטהרת הקודש; וראה בדברי הגר"א מידות ג,א; ר' פרץ הובא בשטמ"ק זבחים סא, ב אות כג.

[12] דעת לוי בזבחים נד, א וברש"י.

[13] רמב"ם שם הלכה י; סמ"ג עשין קסג ורצ; מאירי יומא טו,ב. ברם מדברי התוספות זבחים סב, ב נראה שמצדדים כדעת לוי.

[14] מידות שם.

[15] רמב"ם שם הלכה ה.

[16] ראה הערה 1.

[17] משנה זבחים מז, א; רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות ה, יא.

[18] משנה שם נג, א; משנה תמיד ד, א; תוספתא זבחים ו, ו; רמב"ם שם הלכה ו והלכה י. לגבי בכור מעשר ופסח נחלקו הראשונים אם היו משאירים להם שיריים (רמב"ם) או לא (תוספות; וראה שערי היכל זבחים מערכה צב).

[19] ויקרא ה, ט; זבחים סד, ב; רמב"ם שם ז, ו.

[20] משנה מידות ג, ב; רמב"ם הלכות בית הבחירה ב, יא.

[21] תפארת ישראל מידות ג, ב.

[22] דברים לג, יב.

[23] דברים שם; זבחים נג, ב.