ינאי המלך

ינאי המלך: מלך יהודה וכהן גדול משושלת החשמונאים.

ינאי[1] היה בנו של יוחנן הורקנוס* ממלכי בית חשמונאי. לאחר מות אביו נתמנה אחיו הבכור, אריסטובולוס, למושל תחתיו, עם עלייתו לשלטון שם אריסטובלוס במאסר את אמו וכמה מאחיו, ובהם ינאי, שכן חשש שמא יתנכלו לשלטונו. אולם אריסטובולוס לא האריך ימים במלכותו, ולאחר שנה אחת מת בלא בנים. לאחר מותו שיחררה אשתו, שלומציון[2] את אֶחיו מבית האסורים, והתייבמה לינאי, שהיה המבוגר בין האחים שנותרו בחיים, ובכך המליכה אותו למלך במקום אחיו[3].

מלחמותיו וכיבושיו: בימי ינאי היתה הממלכה היוונית שבסוריה[4] בסוף דרכה, והתנהלו בה מלחמות על השלטון. המלכים לא היו פנויים להתערב במתרחש ביהודה ובארצות הסמוכות לה. כן נהנה ינאי מן העובדה, שחלק מראשי הצבא בממלכת מצרים בימיו היו יהודים, ואלה לא הסכימו לדרישת מלכת מצרים לתקוף את יהודה. ינאי ניצל מצב זה כדי להרחיב את שטח ממלכתו במלחמות ממושכות עם שכניו. בשנים הראשונות למלכותו ניהל מלחמות כנגד ערי החוף, שהיו ערים יווניות עם עצמאות משלהן, וכבש את רוב מישור החוף. אחר כך פנה מזרחה, וניהל מלחמות נגד הערבים בעבר הירדן, כן כבש שטחים רבים בארץ מואב, בגלעד ובגולן. בסוף ימיו מלך על ממלכה גדולה, שהשתרעה מרמת הגולן ועכו בצפון עד הנגב ורפיח בדרום, ומהים התיכון במערב עד המדבר המזרחי שבעבר הירדן במזרח[5]. בכך הביא את עם ישראל בימי הבית השני לשליטה על ארץ ישראל, במרחבים שלא שלטו בהם עד כה.

ינאי והעם: למרות הישגיו המדיניים לא השכיל ינאי להבין לנפש העם הקשור לתורה ולמקדש, התקרב לצדוקים ורדף את חכמי התורה באכזריות. כן שימש במועדים וברגלים ככהן גדול לכל דבר במקדש, וכשעמד על המזבח בחג הסוכות, ניסך את המים כשיטת הצדוקים. הדבר עורר את זעם העם נגדו, והנוכחים בעזרה השליכו עליו את אתרוגיהם. מעשה זה העלה את חמתו של ינאי ובתגובה טבח בעם והרג כששת אלפים איש[6]. עקב חשש למרד נגדו, המשיך והרג במשך שש שנים כחמישים אלף איש. בכל מעשיו נגד העם נעזר ינאי בחיל שכירים זרים שהקים. כתוצאה ממעשים אלה שנא אותו העם שנאה עזה, עד כדי כך שקראו למלך סוריה[7], שיעזור להם להילחם נגד ינאי. דמיטריוס בא עם חילו ונלחם נגד ינאי, אך לאחר שינאי ספג מפלה, הצטרפו אליו אלפי יהודים מתוך רחמים, ודמיטריוס עזב את הארץ. לאחר שעברה הסכנה חזר ינאי לנהוג בעם באכזריות, תלה כשמונה מאות איש ושחט את בניהם ונשיהם לעיניהם, זאת, כשהוא מיסב לאכול ולשתות עם פילגשיו[8].

ינאי ועבדו עומדים לדין בסנהדרין

שמעון בן שטח מורה לינאי המלך לעמוד על רגליו בעת הדיון על עבדו שהרג את הנפש. בציור נראה כיצד ינאי הפנה את פניו לימין ולשמאל, וחברי הסנהדרין כבשו פניהם בקרקע.

רדיפת החכמים: כאמור, המשיך ינאי את דרכו של אביו יוחנן הורקנוס, התחבר אל הצדוקים ורדף את חכמי התורה. ינאי הרג את החכמים[9], אך חלק מהם ברחו ונצלו. יהושע בן פרחיה ברח לאלכסנדריה של מצרים, ושמעון בן שטח, שהיה אחיה של שלומציון המלכה – חי במקום סתר בעזרת אחותו[10]. חכמים אחרים ברחו לסוריה, למדינת כלקיס[11]. לאחר מכן שכנעה שלומציון את ינאי להתפייס עם שמעון בן שטח[12], ובעקבות זאת חזרו גם חכמים נוספים לארץ ישראל. בגמרא מסופר ששמעון בן שטח קרא ליהושע בן פרחיה, שהסתתר באלכסנדריה של מצרים, לשוב לארץ ישראל, באיגרת: "ממני ירושלים עיר הקודש - לך אלכסנדריא של מצרים. אחותי! בעלי שרוי בתוכך, ואני יושבת שוממה!"[13] רבי יהושע בן פרחיה הבין את הרמז, וחזר לירושלים. בזמן שברחו החכמים מפני ינאי החליפו הצדוקים את מקומם בסנהדרין בלשכת הגזית שבמקדש. עם זאת, כשחזר שמעון בן שטח ממקום הסתר שלו לירושלים, הצליח לשנות את פני הסנהדרין. בחכמתו החליף אותם אחד אחד, על ידי קושיות שהציג בפניהם, ובכך חזרה הסנהדרין להנהיג את ישראל בהנהגת חכמי ישראל הפרושים. היום שבו הושלם סילוק הצדוקים מן הסנהדרין היה כ"ח בטבת, ונקבע ליום טוב, הודיה ושמחה[14].

סוף ימיו: בסוף ימיו חלה ינאי בקדחת, אך המשיך במלחמותיו. ינאי מת בשעה שחילותיו צרו על המבצר 'רגב' בעבר הירדן. לפני מותו יעץ לאשתו שלומציון למסור את גופתו לפרושים ולהעביר אליהם את השלטון, כדי לפייסם, וכך עשתה. הוא מת בהיותו בן חמישים ואחד, לאחר שמלך עשרים ושבע שנים[15]. בגמרא מסופר שלפני מותו אמר לאשתו: "אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס"[16]. לפי המקורות[17] מת ינאי בב' שבט, ויום מותו נקבע ליום טוב, משום "ששמחה היא לפני הקדוש ברוך הוא כשהרשעים מסתלקים מן העולם"[18].

ניסוך המים במקדש, בעקבות ינאי המלך

בציור נראה כהן המנסך מים על גבי המזבח (בציור משמאל) כשהוא עומד זקוף ומנסך, שלא כחבירו המנסך יין כשהוא כפוף, זאת, לאחר המקרה שקרה עם ינאי המלך, שרגמו אותו ישראל באתרוגיהם, כשניסך על רגליו, ומאז הנהיגו לומר לכהן המנסך 'הגבה ידיך' (וראה יומא כו, ב).

'ינאי המלך' כשם כללי למלכי בית שני: כמה מעשים נוספים נאמרו במקורות חז"ל על ינאי המלך, אך נראה שהם אירעו למלכים אחרים ממלכי בית שני. בגמרא מסופר על כהן גדול ששמו יהושע בן גמלא, שמינהו ינאי המלך להיות כהן גדול, לאחר שמרתא בת בייתוס שילמה עבורו "תרקבא דדינרי" בתמורה למינוי זה[19]. מאידך נזכר יהושע בן גמלא כמי שקיבל את הכהונה הגדולה מאת המלך אגריפס השני ערב החורבן[20], כן נזכרת מרתא בת בייתוס כאחת הנשים העשירות בירושלים סמוך לחורבן[21], נמצא שזמנם של אלו אינו מתאים לזמנו של ינאי המלך. אכן, יש מפרשים[22], ש"ינאי המלך" הוא שם כללי למלכים שונים בימי בית שני. לאור האמור, ינאי זה שמכר את הכהונה הגדולה ליהושע בן גמלא – אינו ינאי המלך שמלך כמאה וחמישים שנה לפני החורבן. מעשה אחר מסופר על ינאי המלך אשר אירע עם הכהן הגדול יששכר איש כפר ברקאי, ואם הכוונה לינאי המלך אשר שימש לעיתים ככהן גדול – לא מובן מדוע מינה כהן אחר במקומו[23]. מעשים נוספים שנאמרו על ינאי בתלמוד, תואמים לסיפורים שנאמרו בכתבי יוסף בן מתתיהו בהקשר למלכים אחרים, וכגון: א. בגמרא מסופר על סעודה שעשה ינאי לחכמי ישראל שבה קם אחד החכמים ודרש ממנו לוותר על הכהונה הגדולה, ובעקבות זאת נוצר קרע בין ינאי לבין חכמי ישראל, וינאי בחר להתחבר אל הצדוקים. מעשה דומה מובא אצל יוסף בן מתתיהו על יוחנן הורקנוס[24]. ב. בגמרא מסופר על עבדו של ינאי המלך, שהיה שר צבא שהרג נפש ונידון בסנהדרין, ומעשה זה מתאים לסיפורו של יוסף בן מתתיהו על הורדוס, שהיה עבדו של הורקנוס השני[25], שנשפט בסנהדרין על מעשי רצח שעשה בשודדים שפעלו בגליל[26]. ג. במגילת תענית מסופר על צוואה שציווה ינאי המלך לפני מותו להרוג רבים מזקני ישראל, כדי שישראל לא ישמחו על מותו אלא יתאבלו על הזקנים המומתים, אלא שלאחר מותו של ינאי נתבטלה הגזרה הודות לאשה טובה שהורתה לשחרר את הזקנים; יוסף בן מתתיהו מספר מעשה דומה מאד על הורדוס[27].

מדברי חז"ל

ינאי המלך בסנהדרין - בנשיאותו של שמעון בן שטח

"עבדו של ינאי המלך הרג נפש מישראל. אמר שמעון בן שטח לחכמים: תנו עיניכם בו, ונדוננו. שלחו לו: עבדך הרג אדם והנך מוזמן לדין. שלח להם את העבד הרוצח. שלחו לו: בוא גם אתה והתייצב בבית הדין, 'והועד בבעליו' - אמרה תורה: יבוא בעל השור ויעמוד על שורו. בא וישב. אמר לו שמעון בן שטח: ינאי המלך! עמוד על רגליך ויעידו בך! ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד!... אמר לו: לא כשתאמר אתה, אלא כמה שיאמרו חבריך. פנה לימינו - כבשו [אנשי הסנהדרין] פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו - וכבשו פניהם בקרקע. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם? - יבא בעל מחשבות ויפרע מכם! מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע, ומתו" (סנהדרין יט, א).

שלש מאות נזירין עלו בימי רבי שמעון בן שטח לבית המקדש; מאה וחמשים מצא להן פתח והתיר את נזירותם. ומאה וחמשים לא מצא להן פתח. בא לפני ינאי המלך, אמר לו: יש לנו כאן שלש מאות נזירים, שצריכים תשע מאות קרבנות. הבה ונתחלק: אתה תתן חצי מן הקרבנות משלך, ואני אשלם חצי משלי. שלח לו [ינאי] ארבע מאה וחמישים. הלך איש לשון הרע, וסיפר לינאי שלא נתן שמעון בן שטח כלום משלו. שמע ינאי המלך וכעס... ושמעון בן שטח ברח והסתתר. לימים עלו לירושלים שרי ממשלה חשובים ממלכות פרס אל ינאי המלך. משישבו ואכלו אמרו, כשישבנו כאן בפעם הקודמת, ישב כאן חכם וזקן, ואמר בפנינו מילות חכמה... שלח והביא אותו, והבטיח לו שלא יגע בו לרעה... אמר לו מדוע רימיתני? אמר לו לא רימיתי אותך, אלא אתה מממונך [שילמת עבור הקרבנות] ואני [מצאתי לנזירים פתח לנדריהם] מכוח התורה שלמדתי".

---

[1] שמו היווני היה אלכסנדר, ושמו העברי – יהונתן, כפי שחקוק על מטבעותיו.

[2] אלכסנדרה.

[3] קדמוניות היהודים יג, יא, א; שם יב, א. כמה חוקרים תמהו כיצד ינאי נשא את שלומציון באיסור, והרי אסור לכהן גדול לשאת אלמנה; אך לאמיתו של דבר אין זו קושיא, כיון שבשעה שנשא ינאי את שלומציון עדיין לא היה כהן גדול, ולכן גם לאחר שנתמנה להיות כהן גדול – היתה מותרת לו (ראה דורות הראשונים ב, כו).

[4] בית סליווקוס.

[5] על פי קדמוניות היהודים ספר יג פרקים יב - טו.

[6] קדמוניות היהודים יג, יג, ה. מסתבר שמעשה זה הוא המעשה המסופר בסוכה (מח, ב) ש"פעם אחד ניסך אחד על גבי רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהן".

[7] דמיטריוס אקאירוס.

[8] קדמוניות היהודים יג, יג, ה- שם יד, ב.

[9] ברכות מח, א; סוטה מז, א; סנהדרין קז, ב.

[10] סוטה שם, וראה סנהדרין שם.

[11] מגילת תענית, י"ז אדר.

[12] ברכות שם.

[13] סוטה שם. סנהדרין שם. מעשה דומה לגבי בריחת שמעון בן שטח מפני ינאי מובא בירושלמי (ברכות ז, ב; נזיר ה, ג) ובמדרשים (בראשית רבה צא, ג, ועוד). שם מסופר רק על שמעון בן שטח שברח, והרקע לבריחה אינו רדיפה כוללת נגד החכמים, אלא מקרה פרטי שאירע בין ינאי ושמעון בן שטח, בעקבות דברי לשון הרע שנאמרו על שמעון בן שטח. לא ברור האם לירושלמי מסורת שונה מזו של הבבלי לגבי רדיפת החכמים בימי ינאי, או שמדובר על מעשה אחר.

[14] מגילת תענית, כ"ח טבת.

[15] קדמוניות יג,טו,ה. מלך בין השנים ג"א תרנ"ז - ג"א תרפ"ד (103- 76 לפנה"ס).

[16] סוטה כב, ב.

[17] מגילת תענית ב' שבט.

[18] אולם יוסף בן מתתיהו מספר שלאחר מותו מחלו לו על מעשיו, ספדו לו והתאבלו עליו וקברוהו בפאר גדול (קדמוניות היהודים יג, טז, א).

[19] יומא יח, א; יבמות סא, א.

[20] קדמוניות היהודים כ, ט, ד. הוא מוזכר גם במלחמת היהודים ד, ג, ט, שם ד, ג - ה ושם ה, ב כאחד הכהנים הגדולים שפעלו ערב החורבן.

[21] גיטין נו, א.

[22] רבי יהודה ברבי קלונימוס, בעל סדר תנאים ואמוראים ערך ינאי המלך. וראה כעין זה בתוספות יומא (יח, א), שכתב שינאי המלך שמינה את יהושע בן גמלא אינו ינאי המלך שהרג את חכמי ישראל, שכן הוא היה כהן, וודאי לא היה ממנה כהן אחר תחתיו.

[23] כריתות כח, ב; יש לציין שמעשה זה מובא גם בפסחים נז, א; אלא ששם הוא נאמר על מלך סתם, ולא על ינאי.

[24] קידושין סו, א, קדמוניות היהודים יג, י, ה - ו. וראה על כך עוד בערך יוחנן הורקנוס.

[25] בנו של ינאי.

[26] סנהדרין יט, א - ב, קדמוניות היהודים יד, ט, ג - ד.

[27] מגילת תענית, ב' שבט, קדמוניות היהודים יז, ו, ה-ו; שם ח, ב.