יום הכיפורים במקדש

יום הכיפורים במקדש: נוכחות אנשי ירושלים בעת עבודת כהן גדול והשתתפותם במהלך העבודה.

ביום הכיפורים היתה בירושלים תכונה מיוחדת סביב עבודת כהן גדול במקדש, כשיושבי ירושלים ועולי הרגל מכינים עצמם להיות נוכחים בשלבי העבודה השונים ולהשתלב בהם. מבואר במשנה, שכולם השכימו עם שחר לעלות לעזרה: "ולא היתה קריאת הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מלאה מישראל"[1]. במהלך העבודה היו משתחוים ארצה עשר פעמים, ומתודים על חטאיהם. כן היו מלוים את יציאת השעיר מן המקדש בדרכו למדבר. כאשר הוציאו את בשר הפר והשעיר לשריפה בבית הדשן, אף שם ליוו ישראל את השריפה[2]. כך גם היו שותפים למעמד של הקריאה בספר התורה בעזרת נשים[3].

ההתכנסות במקדש מטרתה – התשובה: הסיבה העיקרית לעובדה, שרבים הקדימו את בואם לירושלים ערב יום הכיפורים, מקורה ברצון להיות נוכח בעזרה בעבודת כהן גדול ולהיות שותפים לתהליך התשובה. אין זו נוכחות בעלמא, אלא היא נועדה ללוות את הכהן הגדול, העובד את עבודת הקודש בשליחות כל ישראל. כמו כן, כיון שכל עיקרו של יום הכיפורים זו התשובה, כמבואר בתורה, שעיקר התשובה היא במקדש, ככתוב: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם לפני ה' תטהרו". המושג 'לפני ה'' אומר, שיש להטהר ולשוב בתשובה בעיקר במקדש, שם מתקבלת התשובה ביותר. עשר פעמים היה הכהן הגדול מזכיר את השם המפורש, והעם כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם[4]. הכהן הגדול אומר להם – 'תטהרו!'[5] כלומר, עשו תשובה, ותתקנו את מעשיכם! ואכן הציבור היה מאריך בהשתחוויה, בה היו מתוודים ועושים תשובה – כל איש כעניינו. אדם שהקדים להגיע לירושלים לפני יום הכיפורים יכול בטרם יכנס הצום להביא את קרבנות החטאת והאשם שנתחייב בהם, וכך להכנס ליום הכיפורים כשהוא נקי מעבירה[6].

אנשי ירושלים מלוים את השעיר המשתלח לעזאזל

בציור נראים אנשי ירושלים כשהם מלוים את ה'איש עיתי' ואת השעיר בדרכם אל הצוק במדבר. כן נראים אנשי ירושלים היושבים בסוכה, ובה אוכל ומשקה עבור האיש המשלח, במידה שיתעורר הצורך לכך.

נוכחות אנשי אלכסנדריה במקדש ומנהגם ביום הכיפורים: מצות העלייה לרגל נוהגת בשלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות, ואילו ביום הכיפורים – אין מצוה לעלות. למרות זאת, רבים מישראל הקדימו את עלייתם לירושלים לקראת חג הסוכות, והגיעו לעיר לפני יום הכיפורים, כפי שעולה מכמה מקורות. מתואר בדברי חז"ל שהגיעו ליום הכיפורים עולי רגל מבבל וכן מאלכסנדריה. הדבר עולה מדברי המשנה[7], המתארת, שהכהנים עשו כבש – גשר - מיוחד במקדש כנגד אנשי אלכסנדריה. שכן, נהגו עולי רגל אלה לתלוש את שערו של השעיר המשתלח לעזאזל, וכבש זה נועד להגן עליו מפניהם. לפי המתואר, הוסיפו ואמרו לשעיר: "טול וצא! טול וצא!" כלומר, קח עמך, כביכול, את עוונות ישראל וצא אל המדבר. מובא בגמרא, שלמרות שהמנהג מקורו באנשי אלכסנדריה, קראו לנוהגים כן 'בבליים', ככינוי גנאי, עקב הקפידא של יושבי ארץ ישראל על הבבליים, שלא עלו ארצה עם שאר עולי בבל בראשית ימי בית שני[8].

נוכחות עולי רגל מבבל ביום הכיפורים: עולי הרגל מבבל התבלטו במנהג אחר המייחד אותם, כמובא במשנה[9], שכאשר חל יום הכיפורים בערב שבת, הם שפתרו את בעיית אכילת בשר שעיר החטאת. כלומר, מאחר ואין אפשרות במוצאי יום הכיפורים, שהוא ליל שבת, לבשל את שעיר החטאת החיצונה של יום הכיפורים מפני קדושת השבת, לפיכך, היה בשר השעיר נאכל ללא בישול, בידי כהנים שעלו לרגל מבבל, מפני שכהנים אלה לא היו נרתעים מאכילת בשר לא מבושל.

הוידוי והתשובה בעזרה

בציור נראים באי העזרה כשהם משתחוים ארצה לאחר ששמעו את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול בעת הוידוי על השעיר. באי העזרה מתוודים לפני ה' איש על חטאיו, כי עיקר בואם אל המקדש ביום זה הוא להתוודות ולהטהר לפני ה'.

עולי רגל מערי ארץ ישראל: במשנה מסופר, שאף שבדרך כלל נבחר כהן דווקא להוליך את השעיר לעזאזל, עם זאת, פעמים שנבחר אדם מישראל. כך אירע שאדם שאינו כהן בשם ערסלא[10]; שהגיע לירושלים מציפורי זכה להוליך את השעיר אל הצוק שבמדבר[11]. דוגמאות אלו מלמדות כי, כאמור, רבים שהתכוננו לעלות לרגל לחג הסוכות הקדימו את בואם לירושלים, כדי להיות נוכחים במהלך עבודת יום הכיפורים.

העם ועבודת היום: בתיאור עבודת היום שנעשתה בידי הכהן הגדול, מצינו תיאורים שונים על מעשי העם הנמצאים בירושלים ובמקדש. בליל יום הכיפורים לא היו מניחים את הכהן הגדול לישון, כדי שלא ייטמא וייפסל לעבודה[12]. בגמרא מסופר, שהיו אנשים מחשובי ירושלים שהיו נמנעים מללכת לישון בליל יום הכיפורים כדי שהכהן הגדול ישמע קול רעש, ולא תחטפנו שינה[13].

כן היו מחשובי ירושלים שליוו את משלח השעיר לעזאזל בצאתו לדרך[14]. עוד נאמר במשנה, כשהיה הכהן הגדול יוצא מן המקדש וחוזר לביתו לאחר יום הכיפורים, היו כל העם מלווים אותו עד ביתו. ויום טוב היה הכהן הגדול עושה לאוהביו, כדי להודות לה' על שיצא בשלום מן הקודש[15].

מנהג בנות ישראל: ביום הכיפורים היו בנות ישראל היו יוצאות לחולל בכרמים בבגדים לבנים, משום שמחת יום הכיפורים שהוא יום כפרה[16]. הבנות היו נוהגות לשאול את הבגדים זו מזו כדי לא לבייש את מי שאין לה בגדי לבן[17]. כל אחת היתה שואלת ממי שהיא פחותה ממנה במעמדה: בת מלך היתה שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול - מבת סגן כהן גדול, בת סגן כהן גדול - מבת כהן משוח מלחמה, ובת כהן משוח מלחמה - מבת כהן הדיוט[18] וכך היה יום הכיפורים ליום סליחה מחילה וכפרה, בירושלים עיר המקדש.

אנשי ירושלים נאספים בעזרת נשים בעת קריאת התורה

בעת שהשעיר נשלח לעזאזל, והכל ממתינים להגעתו אל הצוק, היה הכהן הגדול קורא בתורה בעניינו של יום הכיפורים. אנשי ירושלים הביאו ספרי תורה - כל איש מביתו, והיו קוראים בספרי התורה שהביאו יחד עם הכהן הגדול (יומא ע, א).

---

[1] יומא כ, א.

[2] יומא סח, א- ב.

[3] יומא ע, א.

[4] יומא ו, ב. ברם עיין שערי היכל למסכת יומא סוף מערכה עט שיש שאינם גורסים זאת במשנה; ובכל אופן עצם העניין מוזכר בירושלמי (יומא ג, ז) ובפיוטי סדר העבודה.

[5] מופיע ב'סדר העבודה'.

[6] ראה הרחבה בעניין זה במחזור המקדש ליום הכיפורים שם.

[7] יומא ו, ד. לפי התוספתא (ג, ח) ולפי מסורת האמוראים בבבלי (יומא סו, ב) ובירושלמי (יומא ו, ד), תולשי השער לא היו מבבל אלא מבני אלכסנדריה של מצרים. באשר לגמרא זו, ראה הסבר אצל הרב ישראל אריאל שליט"א, מחזור המקדש ליום הכיפורים, פרק א, וב"דורות הראשונים" לרבי יצחק אייזיק הלוי (רבינוביץ) ח"א פרק כ"ו (עמ' 120-114).

[8] יומא ט, ב: 'אלהא! סנינא לכו!'

[9] מנחות יא, ז. גם לגבי כוהנים אלה נמסר מפי תנאים ואמוראים (בבלי מנחות ק, א) שהם לא היו בבליים אלא אלכסנדריים.

[10] יומא ו, ג.

[11] ירושלמי יומא ו, ד; וראה הגהות הב"ח ליומא סו, א, שהגיה כן גם במשנה שבבבלי. וראה בשינויי נוסחאות במשניות דפוס ווילנה, שהביאו כמה מקורות נוספים שגורסים כגרסה זו.

[12] משנה יומא א, ז.

[13] יומא יט, ב.

[14] משנה יומא ו, ד, וראה גם דברי רבי יהודה שם משנה ח.

[15] משנה יומא ז, ד.

[16] משנה תענית ד, ח.

[17] משנה שם.

[18] בבלי תענית לא, א.