טומאת עבודה זרה

טומאת עבודה זרה: גזירה שגזרו חכמים על עבודה זרה ומשמשיה שאדם הנוגע בהם נטמא.

טומאת העבודה זרה היא מדברי חכמים, ומצאו רמז לטומאה זו מן התורה, שכך אומר יעקב לבניו: "הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם"[1], הווה אומר, שהריחוק מעבודה זרה צריך לכלול בתוכו טהרת הגוף וכיבוס הבגדים. טומאה זו נחלקת לארבעה אבות טומאה: א. עבודה זרה עצמה. ב. משמשי עבודה זרה. ג. תקרובת עבודה זרה. ד. יין שהתנסך לעבודה זרה[2]. עוד למדו חכמים מן הפסוק - "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא"[3], שבית עבודה זרה וכל אשר בו מטמא כשרץ[4].

דין עבודה זרה: עבודה זרה מטמאה במגע, מאידך אינה מטמאה באהל, כטומאת מת[5]. נחלקו התנאים אם העבודה זרה מטמאה כמשא כמו הנידה, או רק במגע – כמו השרץ[6], להלכה, עבודה זרה אינה מטמאה אלא במגע בלבד[7], כמו כן, היא מטמאת כלי חרס מאוירו[8].

שיעור הטומאה: למרות שאיסור עבודה זרה לעניין חיוב, הוא במשהו, לעניין הטומאה שיעורו הוא דווקא בכזית ומעלה[9]. כמו כן, טומאה זו היא דווקא כאשר העבודה זרה נמצאת בשלמותה, כגון פסל שלם, דווקא אז היא מטמאה, אולם כאשר הפסל נשבר ונחלק לחלקים קטנים - אינו מטמא[10]. דין זה נכון אף במקרה שהעבודה זרה נתפרקה מאליה, למרות שאפילו הדיוט שאינו אומן יכול להחזירה לשלמות כשהיתה[11]. ויש סוברים, כי כאשר הדיוט יכול להחזירה והוא עתיד לעשות כן, היא עדיין מטמאה[12]. מכל מקום, עבודה זרה שהנכרי ביטלה, כשם שבטל איסורה, כך בטלה טומאתה[13].

משמשי עבודה זרה - בין שרידי העיר קרתגו

בתמונה נראים שרידים של מזבחות ושאר אביזרים, אשר שימשו את עובדי עבודה זרה בעת הפולחן. שרידים אלה נמצאו בין חורבות העיר קרתגו, שם התקיימה עבודה זרה למולך כמנהג הכנענים. על כגון זה גזרו חכמים, שמשמשי עבודה זרה - אפילו נשברו לכמה וכמה חלקים -מטמאים טומאה חמורה, כלומר, מטמאים אדם וכלים.

דין משמשי עבודה זרה: הכלים שעובדי עבודה זרה עובדים בהם לאלוהיהם, מטמאים כדין העבודה זרה עצמה. יתירה מזו, יש בהם חומרה נוספת, שהם מטמאים אף אם נתפרקו הכלים לאיברים – כל זמן שיש בחלק זה שיעור כזית[14]. אם ביטל הנוכרי את משמשי עבודה זרה - טומאתם בטלה[15]. באשר לבניין המשמש לעבודה זרה, יש סוברים, שאין לחלק בין הבניין כולו לבין העבודה זרה עצמה ויטמא רק כשהוא שלם. לשיטה זו, אם הבית התפרק לאבנים, עפר ועצים - אינם מטמאים, אלא אם כן, השתחווה הנוכרי לכל אבן ואבן, ולכל עץ ועץ[16]. לעניין הלכה כתבו הפוסקים, שלא רק הבית בשלימותו מטמא כשרץ, אלא גם אבניו ועפרו ועציו מטמאים, כשאר המשמשים[17].

עבודה זרה מטמאת כשהיא שלימה

בתמונה נראית דמות אדם מפוסלת באבן כשהראש נקטע. הדבר ממחיש את ההלכה, שכאשר מוצאים פסל עבודה זרה, שחלק ממנו נשבר, אין פסל זה מטמא, אלא אם כן נשאר הפסל בשלימותו.

הנכנס לבית עבודה זרה: הנכנס ראשו ורובו לבית עבודה זרה - נטמא[18]. אדם הבונה בית בסמוך לבית עבודה זרה, וכותל ביתו הוא גם הכותל של בית העבודה זרה, דין ביתו כדין בית עבודה זרה, והנכנס לבית אדם זה - נטמא[19]. מאידך, אם בנו הנוכרים בית עבודה זרה בצמוד לכותל ביתו, אין ביתו של אדם נטמא, והנכנס לביתו טהור, כיון שהכותל נדון כמחצה על מחצה[20].

תקרובת עבודה זרה: תקרובת עבודה זרה, כגון, שמקריבין לפניה בשר או שאר פירות, וכן מאכלים ומשקים - הכל מטמא כנבילה - "שהכתוב קראן: 'זבחי מתים'"[21], היינו, שיטמאו כנבלה. לפיכך, מאכלים אלה מטמאים במגע ובמשא כנבילה, ושיעור המאכל המטמא – בכזית[22]. נחלקו חכמים בשאלה, האם תקרובת עבודה זרה מטמאה באהל, יש סוברים שתקרובת עבודה זרה מטמאה אף באהל - כמת[23], כן יש מי שסובר, כי טומאה זו אינה כשאר טומאת עבודה זרה, והיא מטמאה באהל מן התורה[24], להלכה כתבו הראשונים שתקרובת עבודה זרה אינה מטמאה באהל[25]. באשר ליין שנתנסך לעבודה זרה, הרי הוא מטמא טומאה חמורה, כלומר, שכזית ממנו מטמא אדם וכלים[26].

טעם גזירת טומאה על עבודה זרה

בטעמו של דבר, מדוע גזרו חכמים טומאה על עבודה זרה ומשמשיה, כתבו האחרונים, שחכמים למדו זאת ממנהגם של מלכי יהודה הצדיקים. שכן, יש מן המלכים שהשתמשו בעצמות מתים כדי להרחיק אנשים מעבודה זרה, כי חמורה טומאת מת בעיניהם של ישראל. דוגמה לדבר, מה שנאמר במלכים ב' (כג, יג) שכך נהג יאשיהו כשבא לבער במות של עבודה זרה בזמנו: "ואת הבמות אשר על פני ירושלים... אשר בנה שלמה מלך ישראל לעשתורת שיקוץ צידונים, ולכמוש שיקוץ מואב, ולמילכום תועבת בני עמון - טימא המלך... ושיבר את המצבות... וימלא את מקומם עצמות אדם". וכתב הרמב"ן ויקרא יח, כא; ש'מילכום' הוא המולך, היינו, עבודה זרה שהשתרשה בעם ישראל, והיה צריך לעקור אותה, והשימוש בעצמות מתים הוכיח את עצמו כאמצעי בדוק לעקור עבודה זרה זו מישראל (ראה תמונה).

מעולם ההלכה

שאלה: כנסיות שנבנו על ידי הנוצרים בערים ובכפרים - מה דינן לעניין טומאה? האם יש להן גדר של בית עבודה זרה, וקיים איסור להכנס אליהן מפני טומאתן, או שמא אין כנסיות אלו מוגדרות כבתי עבודה זרה, שכן אין הנוצרים עובדים לכוכבים ומזלות כשאר עובדי כוכבים?

תשובה: כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (עבודה זרה א, ד): "אין היתר בשום פנים להיכנס לעיר שיש בה עבודה זרה, וכל שכן לדור בה, וכל שכן לסחור בה... לפיכך יש לדעת, שכל עיר מערי האומה הנוצרית, שיש להם בה במה, רצוני לומר - בית תפילתם, אשר הוא בית עבודה זרה בלא ספק! הרי זו העיר אין מותר לעבור בה בכוונה, וכל שכן לדור בה. אבל ה' מסרנו בידיהם עד שנדור בעריהם בעל כרחנו, לקיים ייעודו הרע [בתוכחה]: "ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן". ואם זה הוא דין העיר, קל וחומר לדין בית עבודה זרה עצמו, שכמעט אסור להביט בו, וכל שכן לקרב אליו, וכל שכן להיכנס אליו". הרמב"ם כתב את דבריו בעניין מגורים בעיר שיש בה כנסיות, והגדיר אותן כבתי עבודה זרה - "בלי ספק". ממילא גם לעניין טומאת עבודה זרה, משמשיה ותקרובתה – הכל טמא, ככתוב: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא".

---

[1] בראשית לה, ב.

[2] רמב"ם שאר אבות הטומאה ו, א, הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות.

[3] דברים ז, כו.

[4] שבת פב, ב.

[5] שבת פד, ב.

[6] שבת פב, ב; עבודה זרה מז, ב.

[7] כדעת חכמים ולא כרבי עקיבא - רמב"ם שם ו, ב.

[8] רמב"ם שם.

[9] שבת פד, ב; רמב"ם שם.

[10] שבת פב, ב-פג, א; רמב"ם שם ו, ג. עיין שם שלעניין זה דינה כמו הנידה, שאינה מטמאה לאיברים.

[11] רמב"ם שם ו, ד.

[12] רמב"ן שבת פב, א ע"פ הירושלמי שבת פ"ט ה"א ועבודה זרה ג, ו.

[13] עבודה זרה נב, ב; רמב"ם שם ו, ז.

[14] רמב"ם שם ו, ה.

[15] רמב"ם שם ו, ז.

[16] תוספות שבת פב ,ב. ד"ה אבניו, ועבודה זרה מז, ב ד"ה אבניו על פי הירושלמי שם.

[17] שבת פג, א. רמב"ם שאר אבות הטומאה ו, ה.

[18] תוספתא עבודה זרה ז, ב; רמב"ם שם ו, ו.

[19] תוספתא שם.

[20] תוספתא שם.

[21] רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאה ו, ז.

[22] רמב"ם שם.

[23] כדעת רבי יהודה בן בתירה הנ"ל. כך משמע בחולין קכט, א וכן הוא ברש"י עירובין קה, א ד"ה ויבאו, וכך פוסק הריטב"א ע"ז לב, ב.

[24] תוספות חולין יג, ב ד"ה תקרובת; ראבי"ה תשובות ביאורי סוגיות סימן תתקסו.

[25] דעת חכמים בחולין שם; רמב"ם שם ו, ז.

[26] עבודה זרה ל, א- ב; רמב"ם שם ו, ח.