טומאת נבלות

טומאת נבלות: טומאת בעלי חיים, שלאחר מותם נבלתם מטמאת את הנוגע בהם, או את הנושא אותם.

טומאת נבלה נאמרה לגבי בעלי חיים טהורים ושאינם טהורים ההולכים על ארבע, שאם מתו הרי בשרם מטמא את האדם הנוגע בהם או הנושא אותם על גבו, עם זאת, יש חלקים בבעלי חיים אלה שאינם מטמאים לא במגע ולא במשא.

בעלי חיים – המטמאים כשהם בגדר 'נבלה': נאמר בתורה על בעלי החיים האסורים באכילה: "ולאלה תטמאו כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב. וכל הנושא מנבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב. לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה ושסע איננה שוסעת... טמאים הם לכם... וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע"[1]. ּמדובר בפסוקים אלה, על בעלי חיים גבוהים והולכים על רגליהם, בניגוד לזוחלים, או בעלי חיים נמוכים שרגליהם קצרות, שהם מוגדרים כ'שרצים'[2]. בהמשך נאמר הדבר גם על בעלי החיים הטהורים: "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאוכלה - הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב. והאוכל מנבלתה - יכבס בגדיו וטמא עד הערב. והנושא את נבלתה - יכבס בגדיו וטמא עד הערב"[3]. אלא שבעלי החיים הטהורים הללו, אם נשחטו כהלכה - בשרם טהור, ורק אם מתו ללא שחיטה כהלכתה - הרי זו 'נבלה'[4].

החלקים המטמאים ושאינם מטמאים בנבלת בעל חי

בתמונה נראה צבי, שהוא "חיה ההולכת על ארבע", ודינו, שאם נעשה נבלה בשרו מטמא במגע ובמשא. עם זאת, יש חלקים בצבי שאינם מטמאים, וכדברי הרמב"ם בהלכות 'שאר אבות הטומאה' (א, ז) וכגון (ראה ציור): א. הקרניים. ב. העור. ג. העצמות. ד. הטלפיים (עיין שם פרטים נוספים).

הטומאה: הנבלה היא 'אב הטומאה', ולפיכך דין הנבלה, שהיא מטמאת אדם וכלים, ולא רק אוכל ומשקה. טומאה זו הינה למשך יום אחד בלבד, וניתן לטבול במקוה בו ביום ולהיטהר בערב[5]. הנבלה חמורה מן השרץ בכך, שלא רק הנוגע בה טמא אלא גם הנושא את הנבלה. והחמירה התורה בנושא יותר מן הנוגע, שאם נשא את הנבלה - גם בגדיו נטמאו, וכך גם כל כלי שיגע בו נושא הנבלה, באותו זמן שבו הוא נושא אותה, דין הכלי, כאילו האדם עצמו נהיה אב הטומאה באותה שעה[6]. לעומת זאת הנוגע בנבלה ואינו מרים ומזיז אותה כלל, אינו טמא אלא טומאת עצמו, ומוגדר כראשון לטומאה, אבל אינו מטמא בגדים וכלים שנגע בהם[7].

מהלכות 'טומאת נבלה': גודל בשר הנבלה המטמאת הוא לפחות 'כזית'[8]. כאשר מדובר על אבר שלם, הוא מטמא בכל גודל שהוא[9]. הדברים אמורים, אפילו אם נתלש האבר מבעל החיים בהיותו חי, ודינו כ'אבר מן החי'[10], אף על פי כן מטמא. באשר לדם הנבלה אינו נחשב כבשרה, ואינו מטמא[11]. עור הנבלה, אם הופשט מבשרה, אינו מטמא בדרך כלל, פרט לעורות רכים במיוחד הראויים לאכילה[12]. בחֵלֶב יש הבחנה בין בעלי החיים: חלב בהמה טהורה - טהור, ואילו חלב חיה טהורה או בהמה טמאה נחשב כנבלה וטמא[13]. הקרניים, הגידים, העצמות וחלקים נוספים שאינם 'בשר' - טהורים[14]. נבלה שהתייבשה לגמרי - טהורה[15].

מדברי חז"ל

דם נבילה הנוגע בו טהור – מעשה שהיה

"העיד רבי יהושע ורבי יהושע בן בתירא [שקיבלו דבר הלכה] על דם נבילות - שהוא טהור. ואמר רבי יהושע בן בתירא: מעשה, והיו נוחרין ערודיאות [חמורי בר] לאריות באיסטרטיא [רחבה גדולה] של מלך. והיו עולי רגלים שוקעין עד ארכובותיהן בדם, ולא אמרו להם [חכמים] דבר!" (מנחות קג, ב).

---

[1] ויקרא יא, כד.

[2] ויקרא יא, מא ורש"י. במשנה, כלאים ח, ה, מוזכרת "חולדת הסנאים" כבעל חיים גבולי בין חיה לשרץ, ובית שמאי החמירו בו כספק.

[3] ויקרא יא, לט.

[4] משנה, חולין א, א; ב, ד; ט, א. רמב"ם, שאר אבות הטומאה א, ב-ג.

[5] מפורש בפסוקים הנ"ל.

[6] הדבר נקרא – 'טומאה בחיבורין' עיין ערך. או 'טומאת בגדים'..

[7] על פי הפסוקים הנ"ל. משנה, כלים א, ב. רמב"ם, שאר אבות הטומאות א, א.

[8] משנה, טהרות ג, ד. רמב"ם, שם.

[9] משנה, אהלות א, ז. רמב"ם, שאר אבות הטומאות ב, ג.

[10] משנה, חולין ט, ז. רמב"ם, שם.

[11] משנה, עדויות ה, א. ושם מחלוקת בית שמאי ובית הלל. רמב"ם, שאר אבות הטומאות א, ד.

[12] משנה, חולין ט, א - ב. רמב"ם, שאר אבות הטומאות א, ט.

[13] ויקרא ז, כד ורש"י. משנה, עוקצין ג, ט. רמב"ם, שאר אבות הטומאה א, ה.

[14] משנה, חולין ט, א. רמב"ם, שאר אבות הטומאה א, ז - ח.

[15] משנה, נידה ז, א. רמב"ם, שאר אבות הטומאות א, יג, וראו שם הגדרת היובש.