טומאת משקים

טומאת משקים: טומאת שבעה מיני משקים, ודינם לטמא אחרים.

נאמר בתורה: "אלה הטמאים לכם בכל השרץ, כל הנוגע בהם במותם - יטמא עד הערב... וכל משקה אשר יישתה בכל כלי – יטמא"[1]. מכאן למדו חכמים, שמים או משקה אחר, שהיו בתוך כלי, ונפל לתוכם שרץ מת, המים נטמאים מן התורה. באשר לשאלה האם המים שנטמאו מטמאים דבר אחר, כתבו הראשונים, שמים אלה מטמאים מדרבנן, וכמובא להלכה: "דבר מפורש בתורה... שהמשקין מיטמאין, שנאמר: 'וכל משקה אשר יישתה בכל כלי יטמא'... ואין... המשקין שנטמאו מטמאין דבר אחר מן התורה. אבל מדברי סופרים גזרו... שאם נגע אוכל הטמא במשקין [המשקין] טמאין... וכן גזרו על המשקין הטמאים שיטמאו אוכלין, או משקין, או כלים שנגעו בהן".

המשקים: דיני טומאת משקים, לעניין טומאת המים ושאר משקים, וכן לעניין 'הכשר לטומאה'*, היינו, לעניין הכשרת הפרי על ידי המים לקבל טומאה[2], הלכות אלו, נאמרו על שבעה מיני משקים בלבד, והם: הטל, והמים, היין, והשמן, הדם, והחלב, ודבש דבורים[3]. נחלקו תנאים מה הדין בשאר מי פירות, כגון מי תותים ומי רימונים: ר' אלעזר מטמא, ור' יהושע מטהר[4]. להלכה נקבע, כי אין משקה היוצא מפירות אחרים מקבל טומאה אלא משקה הבא מ'שבעת המשקים'[5]. לעומת האמור, יש מי שאומר, שאם סחט אדם פירות כדי להוציא מהם משקה, הרי המשקים הללו מקבלים טומאה[6].

גזירות חכמים במשקים טמאים: מצינו גזירות שגזרו חכמים על המשקים, למרות שמן התורה אין משקה מטמא דבר אחר[7], עם זאת, גזרו חגי הנביא ואנשי הכנסת הגדולה, בראשית ימי הבית השני, שהמשקים הטמאים יטמאו אוכל ומשקה. זאת, משום שמשקה קל הוא לבוא לידי טומאה, שהרי אינו צריך 'הכשר'[8]. וכן מצינו בכתוב, שהנביא חגי, שואל את הכהנים שאלות בהלכות טומאה וטהרה, ומתוך שאלתו נמצאנו למדים, כי המשקים מטמאים משקה ואוכל, ככתוב: "הן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו, ונגע בכנפו אל הלחם, ואל הנזיד [שהם מאכל] ואל היין, ואל שמן [שהם משקים, והמשקים נגעו] ואל כל מאכל"[9], כלומר, שיין טמא נגע בשמן וטימאו, וכך השמן טימא את המאכל, נמצא שהגזירה נלמדת בפסוק מפי חגי[10]. גזירה אחרת גזרו חכמים בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון, שם נמנו וגמרו חכמי הדור, שמשקים טמאים מטמאים אפילו כלים. גזירה זו נגזרה משום 'משקה הזב', כלומר, משום רוקו ומימי רגליו וכיוצא בזה, שהם אב הטומאה ומטמאים כלים מן התורה[11].

טומאת משקים בעזרה ועל גבי המזבח

'טומאת משקים' נוהגת מחוץ למקדש, אולם בעזרה, הלכה היא שטומאה זו אינה נוהגת, שכן 'משקה בית מטבחייא דכן', דהיינו, המשקים בבית המטבחיים שבמקדש טהורים הם. בציור נראים שני כהנים, הכהן משמאל מנסך את ניסוך המים, ואילו הכהן הכפוף מימין מנסך את ניסוך היין, והלכה היא שמשקים אלה אינם נטמאים.

שיעור המשקים: המשקים מקבלים טומאה אם יש בהן שיעור כל שהוא, וכן המשקה מטמא משקה אחר כשיש בשיעורו כל שהוא, לפיכך, טיפת משקה טמא, שנגעה באוכל או בכלי או במשקה אחר, הרי אלו טמאים[12]. ויש מי שחולק, ואומר, שכדי שהמים יטמאו משקים ואוכלים אחרים - שיעורם ברביעית[13].

מים שבקרקע: נאמר בתורה: "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור"[14], מכאן, שכל מים הנקוים בקרקע אינם מקבלים טומאה מן התורה, והוא, שיהיה בהם שיעור רביעית, המוגדר כ'מקוה' מן התורה, שכן, יכול אדם להטביל בו מחטים וכיוצא בהם. עם זאת אמרו חכמים, שמדרבנן כל מקוה מים מקבל טומאה, אלא אם כן המקוה מכיל ארבעים סאה[15]. שאר המשקים בהיותם בקרקע אינם טהורים כדין מים שנקוו, ודין אחד למשקים אלו, בין בהיותם בכלים בין בהיותם בקרקע[16].

טומאת משקים במקדש:

משקה בית המטבחיים: העיד יוסי בן יועזר איש צרידה על משקה בית המטבחיים שבעזרה שהמשקים טהורים[17], כלומר, דם הקרבנות וכן המים שמשתמשים בהן בעזרה לשטיפת הקרבנות והקרבתם – שני משקים אלו טהורים[18]. גם לדעת האומר שטומאת משקים מטמאת מן התורה, מודה, שבמקדש כל המשקים טהורים, שכך נאמרה הלכה מקובלת בידם[19]. יש תנאים החולקים על עדותו של יוסי בן יועזר, וסוברים שמשקה בית המטבחיים טמא[20], ואין הלכה כמותם. יש מהתנאים האומרים, שעדותו של יוסי בן יועזר נאמרה רק על משקים בשיעור רביעית הנמצאים בקרקע העזרה, אבל משקים הנמצאים בכלים שבעזרה טמאים[21]. להלכה נקבע, שכל המשקים הנמצאים בבית המטבחיים שבעזרה טהורים; לא נטמאים בעצמם ולא מטמאים אחרים ואף לא מכשירים לטומאה, בין שהיו בקרקע בין הנמצאים בכלים[22].

משקה המזבח: משקה המזבח, כלומר, מוקרב על המזבח, והוא הדם המתקבל במזרק לזריקה על קיר המזבח, וכן היין והמים המתנסכים על גבי המזבח, וכך השמן למנחות[23], נחלקו אמוראים בדינם: יש אומרים שדווקא 'משקה בית המטבחיים' הוא שנאמרה עליו ההלכה שטהור הוא, לעומת זאת, משקה העולה על גבי המזבח טמא[24]. וכתבו האחרונים שלהלכה משקה המזבח אין לו דין של 'משקה בית מטבחייא', והרי הוא טמא ומטמא אחרים[25].

מי מעיין ומים שנקוים בקרקע טהורים

בציור נראה מעיין ובו מים חיים, והלכה היא, שמים אלה אינם מקבלים טומאה, ככתוב: "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור". לאור האמור היה מקום לטהר כל מים הנקוים בקרקע, אך חז"ל גזרו, שרק מקוה המכיל ארבעים סאה מוגדר כמים שאינם מקבלים טומאה, וכל השאר נטמאים.

---

[1] ויקרא יא, לא.

[2] ע"ע הכשר טומאה.

[3] מכשירין ו, ד.

[4] תרומות יא, ב.

[5] רמב"ם טומאת אוכלין א, ד.

[6] השגת הראב"ד שם.

[7] רמב"ם שאר אבות הטומאות ז, א.

[8] רש"י שבת יד, ב.

[9] חגי ב, יב.

[10] פסחים טז, ב – יז, א וברש"י שם; ראה גם זבים ה, יב; רמב"ם שם.

[11] שבת שם; רמב"ם ז, א - ב.

[12] טהרות ג, ג; רמב"ם טומאת אוכלין ד, ב.

[13] רש"י פסחים יז, ב.

[14] ויקרא יא, לו.

[15] פסחים יז, ב וברש" ד"ה בקרקע, וכן רש"י רשב"ם ורמב"ן על התורה ויקרא שם. ראה גם רמב"ם שם טו, א.

[16] רמב"ם שם טו, ה.

[17] עדויות ח, ד; כלים טו, ו; פסחים טז, א; תוספתא כלים ב"מ פרק ה.

[18] רמב"ם שם י, טז; פירוש המשנה עדויות שם.

[19] פירוש המשנה שם.

[20] שם טז, ב.

[21] פסחים יז, א.

[22] רמב"ם שם; פירוש המשנה שם; וראה ליקוטי הלכות בסוגיית ר"ח סגן הכהנים עין משפט אות ו (נדפס לאחר מסכת חגיגה).

[23] ברייתא פסחים שם וברש"י.

[24] פסחים שם מחלוקת רב ולוי.

[25] ליקוטי הלכות שם אות ב בדעת הרמב"ם.