טומאת הֶסֵּט

טומאת הֶסֵּט: טומאה הבאה על ידי זב או זבה שהסיטו והזיזו חפץ ממקומו.

טומאת היסט היא אחד האופנים שבהם הטמא מעביר את טומאתו ומטמא אחרים. רוב הטמאים מטמאים רק דבר שהם נוגעים בו עצמו והחפץ שנגעו בו נטמא. אולם יש טמאים מסוימים שהתורה החמירה לטמא גם חפץ שהטמא הרים או הזיז אותו מבלי לגעת בו, כגון שהרים על גבו ארגז ובו חפצים, שאף הם נטמאים למרות שלא נגע בהם ישירות. אופן זה של טומאה נקרא 'היסט'. המקור להלכה זו הוא הפסוק האמור לגבי זב: "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים - וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב"[1], ודרשו חכמים: "זהו היסטו של זב"[2].

'היסט' ו'משא' - מונחים מקבילים: לעיתים טומאה זו נקראת בלשון חז"ל גם 'משא הזב'[3]. המושג 'היסט' מופיע לעיתים במובן שונה לגמרי: בטמאים מסוימים קבעה התורה, שכאשר האדם הטהור מרים או מזיז אותם, הרי הוא נטמא, שכן הרמת הדבר הטמא בידי האדם מביאה עליו טומאה. זה עניינו של המושג השגור בהלכה, של אדם או חפץ טמא, שהוא 'מטמא במשא' כשנושאים אותו על הידים או בדרך אחרת, משא זה נקרא גם הוא לפעמים 'היסט'[4]. אם כן, המושגים 'משא' ו'היסט' משמשים חליפות, הן לעניין איש טמא שהזיז ו'הסיט' דבר טהור, ובכך החפץ נטמא, והן באשר לאיש טהור שהזיז דבר טמא ובכך נטמא. עם זאת, לרוב המונח 'משא' התייחד לאיש טהור שהזיז או נשא דבר טמא, ואילו 'היסט' משמש לאיש טמא הנושא או מזיז דבר טהור.

הטמאים המטמאים אחרים בהיסט: כאמור, בתורה נאמר דין זה לגבי זב, ומדין הזב למדנו גם על הטמאים הדומים לו: נידה, זבה ויולדת, שאף הן מטמאות ב'היסט', אך דין זה אינו נוהג בשאר הטמאים[5]. יש אומרים שאף מצורע[6] ובועל נידה[7] מטמאים באופן זה.

טומאת מגע - וטומאת 'היסט'

בתמונה נראה אדם זב הנוגע ביד ימינו בילד ובבגדיו, הלכה היא, שהילד טמא והבגדים טמאים ב'טומאת מגע'. ביד שמאלו מחזיק האיש מקל, וסל תלוי עליו ובו כלים, הסל והכלים נטמאים מכוח טומאת היסט.

הנטמאים בהיסט: הזב וחבריו מטמאים בהיסט, בין אם הזיזו אדם, ובין אם הזיזו כלים או אוכלין ומשקין. חידוש מיוחד נאמר בהיסט, שאפילו כלי חרס המוקף צמיד פתיל, שדינו, שאם היה באהל המת אינו נטמא במגע האויר מחוץ לכלי, עם זאת, אם הזב הסיט אותו - נטמא הכלי.

חומרת הטומאה: הנטמא בהיסט נעשה ראשון לטומאה[8]. כמו כן, אדם שהזב מסיט אותו, מטמא גם בגדים וכלים שנגע בהם באותה שעה, כאילו היה אב הטומאה, כדין 'טומאה בחיבורין'*[9].

ההיסט – כיצד? ההיסט יכול להיות באופנים שונים, כגון: זב שנכנס לסירה ובעת ירידתו פנימה, נענע אותה ואת יושביה - מטמא את כל היושבים בה[10]. כך גם, זב שישב בכף מאזניים, או על קרש מתנדנד, מטמא את מה שבכף השניה, אם משקלו של הזב הכריע את הכף לצידו[11]. כמו כן זב שהקיש על חפץ, ובכך נענע חפץ אחר המונח עליו – נטמא החפץ[12]. זב שנטל מקל והזיז באמצעותו כלים המונחים על פני האדמה נטמאו[13].

טומאת 'מדף': אופן נוסף של טומאה הדומה להיסט, הוא, כאשר חפץ מונח מעל הזב, כגון על כתפו או על ראשו, זאת, בלא תנועה ובלא הזזה, אלא הזב ניצב במקומו. טומאה זו נקראת 'מדף', מלשון 'עלה נידף'[14], או 'עליונו של זב'[15]. יש אומרים שאופן זה הוא סוג של היסט[16], ויש אומרים שאלו דינים נפרדים: האחד – ה'היסט' - מטמא מה שהזב מזיז, גם אם אינו עליו אלא באמצעות מקל וכד', והשני – 'טומאת מדף' - מטמא את מה שהונח על הזב, גם מבלי שהזב הזיז אותו[17]. לדעת הרמב"ם טומאה זו היא מדרבנן[18].

טומאת היסט - וטומאת 'מדף'

בציור נראים אנשים נושאים על ראשיהם סלי פירות ומשאות שונים. במידה שהנושא את הסל הוא זב או זבה, הסל וכל אשר בתוכו טמא טומאת 'היסט', שהרי נושאי הסלים הם בתנועה ובהליכה. מאידך, אם האדם עומד במקומו והניחו סל על ראשו, ולא זז ממקומו, עם זאת הסל וכל אשר בו טמא, זאת, מטעם 'טומאת מדף'.

הקלות בהלכה בטומאת היסט: בדברי חז"ל מצאנו כמה הקלות בעניין טומאת היסט: א. כאשר הזב מסיט כלי בעזרת מקל שאינו בתוך ידו, אלא נעוץ בבית שחיו שהוא מקום מוסתר בגופו - אינו מטמא את הכלי, זאת, מאחר שההיסט הוא סוג של טומאת מגע, לפיכך, כשם שנגיעה במקום שאינו גלוי בגוף האדם, כלומר, 'בית הסתרים', אינה מטמאת - כך גם היסט בעזרת מקום מוסתר כמו בית השחי - אינו מטמא[19]. ב. מאחר שההיסט הוא סוג של מגע, לפיכך, כלי חרס שיש להם צואר צר, שהזב לא יכול להכניס אצבעותיו לתוכם ולטמא אותם במגע – אלו אינם נטמאים בהיסט[20]. ג. זב שסופר שבעה נקיים לטהרתו, וטבל ביום השביעי לספירתו, ונגע בכלי חרס בהיסט, ואחרי טבילתו שב וראה זיבה בו ביום, וסתר את ספירתו - אינו מטמא למפרע את כלי החרס שהסיט לאחר הטבילה[21].

---

[1] ויקרא, טו, יא.

[2] בבלי, נידה מג, א. רש"י מסביר את הלימוד, שמאחר שהנגיעה בזב כבר הוזכרה לפני כן (פס' ז): "והנוגע בבשר הזב", נגיעה זו מרחיבה את הדין גם להיסט שאין בו נגיעה ממש. מקור אחד לדין זה בספרא מצורע, פרשת זבים, פרשתא ג, ב.

[3] משנה, עדויות ב, ה; טהרות ג, ג.

[4] משנה , זבים ה, א. רמב"ם, טומאת מת א, ז.

[5] בבלי, שבת פג, ב: ""כל הטומאות המסיטות טהורות, חוץ מהיסטו של זב, שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה".

[6] עיין תוספות, פסחים סז, ב ד"ה שכן עושה משכב ומושב.

[7] במשנה למלך, הל' מטמאי משכב ומושב ג, א, הבין בדעת הרמב"ם שם שמטמא בהיסט, ונחלק עליו בסדרי טהרות, כלים דף כח ע"ב. לדיון נרחב בנושא עיין 'מעלין בקודש' יב, עמ' 180 והלאה.

[8] רמב"ם, מטמאי משכב ומושב ח, ב.

[9] משנה, זבים ה, א.

[10] משנה, זבים ג, א. שם, ד, א. רמב"ם, מטמאי משכב ומושב ח, ז.

[11] משנה, זבים ד, ו. רמב"ם, מטמאי משכב ומושב ח, ו.

[12] משנה, זבים ד, ג.

[13] בבלי, נידה מג, א.

[14] רמב"ם, פירוש המשנה, זבים ד, ו.

[15] רש"י, נידה ד, א ד"ה ומדף טמא.

[16] רש"י, שבת פג, א ד"ה בין אחרים. רמב"ן, נידה לג, א. ריטב"א, קידושין י, א בשם רשב"ם.

[17] תוספות, נידה לא, ב ד"ה תחתון כעליון. תוספות הרא"ש שם לב, ב ד"ה כעליונו. ריטב"א, ערובין כז, א.

[18] רמב"ם, מטמאי משכב ומושב ו, ג.

[19] בבלי, נידה מג, א. רמב"ם, מטמאי משכב ומושב ח, ה.

[20] בבלי, בבא קמא כה ב ורש"י ד"ה פכין. ברמב"ם לא הובא דין זה, ועיין בחידושי ר' חיים הלוי הל' מטמאי משכב ומושב ח,ד.

[21] בבלי, מגילה ח, ב. רמב"ם, מטמאי משכב ומושב ה, ט. יש אומרים שזוהי קולא בהיסט, ואין זה משנה מהו הכלי (אור שמח, איסורי ביאה ט, כט), יש אומרים להיפך, שהקולא בכלי חרס, ובכל אופן טומאה שהוא (משמע במאירי מגילה ח, ב), ויש אומרים שהקולא בצירוף שני התנאים: היסט וכלי חרס (ראב"ד בפירושו לספרא מצורע, פרשת זבים, פרק ה, יא).