טומאת ארץ העמים

טומאת ארץ העמים: טומאה שגזרו חכמים על ארצות בחוץ לארץ ועל חבלים בארץ ישראל.

בימי יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, גזרו חכמים טומאה על ארץ העמים[1]. הסיבה לגזירה, כשראו חכמים, שהנוכרים אינם מקפידים על קבורת מתיהם, אלא קוברים אותם בכל מקום, לפיכך חששו שמא טמון באדמה עצם כשעורה המטמא במגע ובמשא, זאת, בכל חלק מעפר ארצות העמים[2]. במהלך השנים הורחבה הגזירה וחלה לא רק על גושי האדמה, אלא גם על אויר ארץ העמים[3]. תוכן המושג 'ארץ העמים' שונה מן המושג 'חוץ לארץ', ונכללים בו חבלי ארץ נרחבים גם בתחומי ארץ ישראל. להלכה, כל מרחב השטח מחוץ לגבולות עולי בבל, שם שוכנים הגויים בערים וכפרים, הרי הוא בגדר 'ארץ העמים'.

שלבי הגזירה: כמה שלבים בגזירה: תחילה גזרו מספק ולבסוף גזרו גזירה ודאית.

שלב א: יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, גזרו על גוש עפר ארץ העמים שיהיה מטמא במגע ובמשא בתורת ספק, שאם נגעו תרומה או בשר קדשים בגוש עפר שהובא מ'ארץ העמים' - לא אוכלים את בשר הקרבן ולא שורפים[4]. על אויר ארץ העמים לא גזרו ולא כלום[5].

שלב ב: שמונים שנה קודם חורבן הבית השני, הוסיפו בית הדין שהיה בימים ההם, וגזרו שלא רק האדמה טמאה אלא גם אויר 'ארץ העמים' מטמא מספק.

שלב ג: באושא, אחד ממקומות מושב הסנהדרין שגלתה ממקומה לאחר חורבן הבית השני[6], גזרו טומאת ודאי על גוש עפר ארץ העמים, ולכן תרומה או קדשים שנגעו בעפר - דינם בשריפה, ואילו טומאת האויר נשארה כשהיתה - בספק[7].

עפר ארץ העמים: כאמור, עפר ארץ העמים מטמא ושורפים תרומה וקדשים על טומאתו, והנוגע בו דינו, שהוא טמא שבעה ימים כדין טמא מת. כמו כן, הנוגע צריך הזאה מאפר פרה אדומה ביום השלישי וביום בשביעי. גזירה זו נאמרה, הן לגבי המהלך בשבילי ארץ העמים, או אפילו נוגע בעפר המגיע משם, או אף נושא עמו עפר[8], וזוהי טומאת שבעה מדברי סופרים[9]. לא גזרו אלא גוש עפר כברייתו, אבל לא כשהוא עפר דק[10], ושיעור הגוש המטמא: 'כחותם המרצופין', כלומר, כשיעור חותם ששמים הולכי דרכים על שקיהם[11]. לאור האמור, המהלך בארץ העמים, אפילו בקרקע בתולה שלא נחרשה מעולם, או בהרים ובסלעים שלא נקבר שם מת מעולם, טמא טומאת שבעה[12]. לעומת זאת, המהלך בים, ובשונית, ובמקום שהים עולה מזעפו - טהור משום עפר ארץ העמים[13]. עפר ארץ העמים אינו מטמא באהל[14], ולא גזרו אלא שיטמא במגע ובמשא[15].

אויר ארץ העמים: כאמור, אויר ארץ העמים טמא מדברי סופרים, ואדם העומד בארץ ישראל, ונכנס ראשו ורובו ל'ארץ העמים', והוא מאהיל בגופו על עפרה – טמא. כמו כן, אדם שהכניס כלי חרס פתוח באוירו לארץ העמים, או הכניס לשם כלים אחרים, כל כלי שנכנס רובו לתחום ארץ העמים – נטמא[16]. שני טעמים נאמרו בגזירה שגזרו חכמים על האויר: יש אומרים שגזירה זו משום מאהיל על המת מפני מתי מבול, או מפני רוב מישראל שנהרגו בחוץ לארץ[17]. ויש אומרים, שגזרו על אויר ארץ העמים עצמו שהוא טמא, ולא משום טומאה שיש באויר – אלא כדי שלא יצאו מארץ ישראל לחוץ לארץ[18]. עוד קבעו חכמים בגזירתם, שהנטמא בטומאת אויר ארץ העמים אינו טמא אלא מספק, לכן תרומה וקדשים שנטמאו מאויר ארץ העמים - לא שורפים ולא אוכלים. אדם וכלים שנטמאו מאויר ארץ העמים אינם טמאים שבעה, אלא טמאים עד הערב בלבד[19]. נחלקו תנאים בשאלה, מה הדין, במי שנכנס לארץ העמים כשיש דבר המפסיק בין האדם לבין העפר כגון, הנכנס בשידה תיבה ומגדל[20], ולהלכה טמא[21].

כניסה לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל

בציור נראה גמל ועליו תיבה סגורה ובתוכה יושב אדם. על כגון זה אמרו חכמים, שאם אדם נכנס לאויר 'ארץ העמים' כשהוא יושב 'בשידה תיבה ומגדל' - טמא, שכן חכמים גזרו טומאה לא רק על ה'גוש' והאדמה בחוץ לארץ, אלא גם על האויר. מאידך גיסא, לא גזרו טומאה על אויר סוריא, ודין האויר שם כדין אויר ארץ ישראל, לפיכך, אדם שנכנס מארץ ישראל של עולי בבל לסוריא בתיבה כזו, ונמצא כל הזמן באויר טהור - הרי הוא טהור.

ארץ העמים ב'סוריא': טומאת ארץ העמים נגזרה גם על 'סוריא', תחום שיש בו כמה הבדלים להלכה ביחס לארץ ישראל. המושג 'סוריא' ראשיתו ב'סוריא שכבש דוד', כלומר, ארם נהרים וארם צובא - ארצות שכבש דוד לפני שכבש את כל ארץ ישראל. וכיון שסוריא יצאה מכלל חוץ לארץ ולכלל ארץ ישראל לא הגיעה[22], גזרו עליה, שעפרה טמא כחוצה לארץ ואוירה טהור כארץ ישראל[23]. מסיבה זו אמרו חכמים שאדם יכול להיכנס לסוריא בשידה תיבה ומגדל. יש אומרים שניתן להכנס באופן זה, כשהשדה תהיה סמוכה לארץ ישראל, ולא יפסיק בינה לבין ארץ ישראל לא בית קברות ולא בית הפרס[24]. ויש אומרים, שבכל מקום בסוריא יכול להכנס בשידה תיבה ומגדל, שעל אוירה לא גזרו אפילו כשאינה סמוכה. ומה שאמרו על סוריא הסמוכה לארץ ישראל, שניתן לטהר אותה, כשקנה ישראל שדה בסוריא וחיבר אותה לארץ ישראל הטהורה, זאת, כשאין הפסק מקום טמא. על שדה כגון זו, לא גזרו על גושה והיא טהורה כארץ ישראל[25].

ארץ העמים הסמוכה לארץ ישראל: במקורות חז"ל נזכר המושג 'ארץ העמים הסמוכה לארץ ישראל', כן נזכר המושג 'סוריא סמוכה לארץ ישראל'[26], כשהכוונה היא לחבלי ארץ מחוץ לארץ ישראל של עולי בבל, מצפון לעכו ומדרום לאשקלון. בחבלי ארץ אלה ישבו נוכרים ולכן נקראו 'ארץ העמים'. ומבואר באחרונים, "שכל ארץ ישראל שלא כבשו עולי בבל - יש לה דין סוריא"[27]. על כגון זה אמרו חז"ל, שאם אדם קנה שדה בסמיכות לגבול הארץ, כגון בגבולה של עכו, אם יכול להיכנס לה בטהרה - נכנס, וכגון, שאין ביניהם מקום טמא - בית הקברות או בית הפרס, או שבדק את עפרה ואין בו שרידי קבר, אזי יכול להכנס לשדה בטהרה[28]. אולם אם יש הפסק של עפר טמא בין ארץ ישראל של עולי בבל ל'ארץ העמים' – ואפילו תלם אחד - השדה טמאה[29].

מהלכות ארץ העמים: אמרו חכמים, ש"דרכים של עולי בבל, אף על פי שמובלעות בארץ העמים טהורות... עד מקום שאדם פונה מימינו ומשמאלו [להתפנות לצרכיו] ואינו בוש", חז"ל טיהרו דרכים אלה, כדי להקל על עולי רגלים העולים מבבל ושכנותיה למקדש בירושלים[30]. כן טיהרו מקומות בלבנון הסמוכים לים ולנהר, שכן אין דרך לקבור מתים בסמוך לנהרות וימים[31]. עוד אמרו חכמים, שעיירות המובלעות בארץ ישראל, כגון אשקלון וחברותיה, אף על פי שפטורות מן המעשרות ומן השביעית, אין בהם משום טומאת ארץ העמים[32].

מדור גויים בארץ ישראל: אחת ההלכות שקבעו חכמים מפני הטומאה היא, שבבית ששכנו בו גויים בארץ ישראל - הרי זה מטמא כארץ העמים, שמא קברו בו הגויים נפלים, עד שייבדק הבית וימצא טהור. וכמה ישהו במקום וצריך בדיקה? - ארבעים יום, כדי שתתעבר אישה ותפיל נפל שמטמא. ואפילו מקום שגרו בו גויים בלא אישה, מטמא. ואם היה שם אדם, אפילו עבד או אשה או קטן בן תשע שנים, שמשמר שלא יקברו שם, אין המקום צריך בדיקה - וטהור[33]. יש אומרים, שאף אויר של מקום זה טמא כבארץ העמים[34], ויש חולקים[35]. מקום שישבו בו הגויים והוא גלוי בלא מחיצות, או שאינו מקום ישיבה של קבע, הרי הם בחזקת טהרה ואינם צריכים בדיקה[36].

'סוריא הסמוכה לארץ ישראל' – להלכותיה

במפה שלפנינו מובאים כמה מקורות, להסברת הלכות הנוגעות ל'טומאת ארץ העמים'. א. ניתן לקנות קרקע ב'ארץ העמים הסמוכה לארץ ישראל' - של עולי בבל, וכיון שאין תלם עפר המפסיק בין הדרך לשדה שנקנתה, הרי השדה טהורה מטומאת ארץ העמים, ורשאי להכנס בכל עת שירצה. ב. במפה נראית דרך המוליכה צפונה לכיוון בבל. חכמים הגדירו דרך זו כטהורה, למרות שהיא עוברת ב'ארץ העמים' שנגזרה עליה טומאה, זאת, מפני עולי רגלים העושים דרכם לירושלים. ג. לאור ההלכה שמקומות הסמוכים לים ולנהר לא גזרו עליהם 'טומאת ארץ העמים', לפיכך, רשאי כהן להכנס לתחום הנהרות בארץ העמים (כגון נהר הליטאני – בצפון המפה). אם נכנס מכיוון הים והנהר באופן שלא נטמא, רשאי אף לאכול תרומה מפירות שגדלו במקום זה. (המפה נלקחה מתוך הספר 'אוצר ארץ ישראל' חלק ד'. עיין שם בפרק כד, וכן בשאר הפרקים העוסקים בסוריא).

---

[1] שבת יד, ב.

[2] רש"י שם; רמב"ם טומאת מת ב, טז; פירוש המשנה לרמב"ם אהלות ב, ג.

[3] שבת טו, ב.

[4] שם.

[5] שם.

[6] ראש השנה לד, א.

[7] שבת שם; וראה רמב"ם שם יא, א.

[8] נזיר נד, א; רמב"ם שם יא, א-ב.

[9] שם ה, יא.

[10] רמב"ם שם יא, ג; ר"ש אהלות ב, ג.

[11] אהלות יז, ה; רמב"ם שם; וראה פירוש המשנה שבת ח, ה.

[12] תוספתא אהלות יח; אהלות יח, ו ובפירוש המשנה שם; רמב"ם שם יא, ה.

[13] משנה אהלות שם; רמב"ם שם, אך טמא משום אויר ארץ העמים כדלהלן.

[14] אהלות ב, ג; רמב"ם שם ב, טז; ג, ב; רש"י גיטין ח, ב.

[15] תוספות שבת טו, ב; ברטנורא אהלות שם.

[16] שבת שם; רמב"ם שם יא, א; ועיין משנה למלך שם יא, ה ד"ה ודע שבכ"מ.

[17] בעיה בגמרא נזיר נד, ב; טעם הגזירה בתוספות נזיר נד, ב ד"ה ארץ בתירוץ ב'.

[18] שם בתירוץ א'.

[19] נזיר שם; רמב"ם שם יא, ב; ועיין תוספות שם ומשנה למלך שם יא, ה ד"ה עוד כתבו.

[20] נזיר נה, א.

[21] רמב"ם שם יא, ה.

[22] רמב"ם תרומות א, ג.

[23] גיטין ח,א; רמב"ם שם יא, ו.

[24] אהלות יח, ז; רמב"ם שם.

[25] ר"ש אהלות שם; חזו"א שם.

[26] אהלות יח, ז.

[27] שו"ת מהרי"ט חלק א סימן מז.

[28] משנה אהלת יח, ז; תוספתא אהלות יח; רמב"ם שם יא, ו. וראה משנה למלך, וראה להלן סוריא.

[29] תוספתא אהלות יח, ב.

[30] תוספתא אהלות יח, ג. רמב"ם שם יא, יב.

[31] תוספתא אהלות ח, ב.

[32] תוספתא שם; רמב"ם שם יא, יב.

[33] אהלות יח, ז; רמב"ם שם יא, ז-ט.

[34] משנה למלך שם יא, ז בדעת הרמב"ם.

[35] רש"י פסחים ט, א, ועיין משנה למלך שם.

[36] שם יח, ח-ט ובפירוש המשנה שם; רמב"ם שם יא, י.