טהרת עולי רגלים

טהרת עולי רגלים: החיוב להטהר מכל טומאה ברגל, כדי לאכול את קרבנות החג בטהרה.

בעת שישראל עולים לירושלים לרגל, צריכים הם להכין את עצמם ולהיטהר לקראת כניסתם למקדש, לשם כך התקינו חכמים, מקוואות בדרכים, כדי שאנשים יטבלו כבר בדרכם לירושלים. כמובא במשנה בשקלים: "שהיו מתקנים את הדרכים, את המקוואות ומציינים את הקברות" בדרכים המוליכות לירושלים, כדי שאנשים יגיעו לירושלים בטהרה. כן התקינו חכמים תקנות מיוחדות בירושלים, שכל עולי הרגל הבאים העירה, וכן הכלים והמאכלים שלהם כולם טהורים. על כך אמרו חז"ל: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, עיר שעושה כל ישראל חברים"[1].

איסור טומאה ברגל: כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל, כדי שיהיו נכונים לכניסה למקדש ולאכול בשר קדשים. וכן אמרו חכמים: "חייב אדם לטהר עצמו ברגל"[2], וכן מבואר במשנה שיש לאדם להטביל ולטהר את בגדיו וכליו לפני החג[3]. ציווי זה מן התורה, ולמדוהו חכמים מן הפסוק "ובנבלתם לא תגעו"[4], שאזהרה זו אינה בגדר איסור בכל עת אלא ברגל בלבד[5]. עם זאת, העובר על האיסור ולא נטהר אינו לוקה[6]. ויש אומרים שהשמירה מן הטומאה ברגל אינה חיוב מן התורה, אלא מצוה מדברי סופרים בלבד[7].

האם חובה להטהר בכל יום טוב? בדברי כמה מן הראשונים מבואר, שהחיוב להטהר ברגל הוא משום החיוב להיכנס בטהרה למקדש, בבואם לקיים מצות ראייה לפני ה'. כמו כן עקב החיוב להביא את קרבנות החג - קרבן ראייה, חגיגה[8], ואף שלמי שמחה[9], ועל כן חובה להטהר קודם שיכנס הרגל[10]. לאור האמור אין חיוב להיטהר בראש השנה וביום הכיפורים, שכן אין חובת ראייה נוהגת בהם כברגל[11]. עם זאת יש מן הראשונים שכתבו, שגם בראש השנה ויום הכיפורים יש חיוב להיטהר[12]. יש מהאחרונים שכתבו, שבכלל האיסור יש להימנע מלהיטמא טומאת שבעה קודם הרגל, באופן שביום הראשון של החג יהיה האדם טמא ולא יוכל להקריב קרבן ראייה וחגיגה[13].

נשים ברגל: לדעת כמה מן הראשונים אף נשים מוזהרות מלהיטמא ברגל[14], שהרי אף הן חייבות באכילת קרבן שלמי שמחה[15]. ויש שכתבו שאף על פי שחייבות בקרבן שמחה, מותר להן להשאר בטומאתן, לפי שעיקר הטעם של הטהרה הוא, משום קרבנות ראייה וחגיגה[16], שנשים פטורות מהם.

חנות יין המוכרת ברגל – האם הכדים והחביות טהורים?

בציור נראים מוכר ולקוחות בחנות לממכר יין. מאחר שהלכה היא שכולם 'חברים' ברגל, לפיכך, היין שעל השולחן, וכן חבית היין שעל הרצפה - הכל טהור בחג. מאידך גיסא למחרת החג הכלים וכל אשר בהם טמאים, כי נגעו בהם במהלך החג עמי הארץ שאינם נזהרים בטומאה. לעומת זאת, כדים וחביות שלא נגעו בהם אנשים, כגון כדים שבמחסן (ראה ציור מימין) באלו לא נגעו עולי הרגל ולפיכך הכדים שם טהורים.

כל ישראל 'חברים' ברגל: הגדרה מיוחדת נתנו חכמים לאדם מישראל המקבל עליו להיות נזהר בענייני טומאה וטהרה, וכמו כן נזהר להפריש תרומות ומעשרות, והנאמן על כך - נקרא 'חבר', זאת, כדוגמת תלמיד חכם הנקרא בפי חכמים 'חבר'. מעתה, כשרצו חכמים להבדיל בין עם הארץ שאינו מקפיד על הטומאה, לנאמן המקפיד על טהרה ומעשרות הגדירו את הנאמן - 'חבר'. יתר על כן ברגלים; אף על פי שעמי הארצות בחזקת טמאים כל ימות השנה, ואינם נאמנים על הטהרות, לא כן ברגל, כשכל ישראל נאספים כאיש אחד ועולים לירושלים, אמרו חכמים, שטומאת עמי הארץ ברגל כטהורה היא חשובה. וכתבו הראשונים - "שכל ישראל חברים הן ברגלים, וכליהם כולם ואוכליהם ומשקיהן טהורים ברגל, מפני שהכל מטהרין עצמן ועולים לרגל. לפיכך הן נאמנים כל ימות הרגל בין על הקודש [בשר הקרבנות] בין על התרומה. [עם זאת] משעבר הרגל - חוזרין לטומאתן"[17]. המקור לכך בדברי חז"ל שאמרו: הכתוב עשאם כולם 'חברים' הנאמנים על הטהרות[18], שנאמר: 'ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים'"[19], שבזמן שישראל נאספים למקום אחד – לעיר ירושלים - נקראים 'חברים'[20].

דרך עולי הרגלים לירושלים - טהורה: עוד אמרו חכמים בעניין טהרת הרגל, שאפילו מקומות שגזרו עליהם חכמים 'טומאת ארץ העמים', לא נאמרה גזירה זו על הדרכים המובילות לארץ ישראל, וכלשון חז"ל: "חזקת דרכים של עולי בבל [העולים לרגל] אף על פי שמובלעות בארץ העמים – טהורות, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד מקום שאדם פונה מימינו ומשמאלו "הכל טהור]"[21]. וכן אמרו: "רגלי ארץ ישראל [ישראל העולים לרגל] מטהרות ארץ העמים"[22].

לאחר הרגל: נחלקו תנאים מה דין האוכלים שנשארו לאחר הרגל, כגון לחמים ויינות, לאחר שעמדו למכירה ויד עמי הארץ משמשה בהם וטימאה אותם[23], ולהלכה נאמר, שאין האוכל בירושלים טהור אלא בשעת הרגל, אך לאחר שעבר הרגל האוכל חוזר להיות טמא[24]. ואכן, נהגו הכהנים במקדש להטביל את כל הכלים שהיו במקדש, לאחר הרגל במוצאי יום טוב, זאת, מפני שנגעו בהם עמי הארץ ברגל בשעת החג[25]. יוצא מן הכלל היה השולחן שאם ייטמא ויאלצו להטבילו, לא יתקיים הדין שנאמר בלחם הפנים - "לפני תמיד", ומצות לחם הפנים יתבטל[26], לפיכך הזהירו את הכהנים עמי הארץ שלא יגעו בשולחן[27].

בזמן הזה: אף כשאין המקדש קיים, חייב אדם לטהר עצמו ברגל, אלא שכל זמן שאין אפר פרה ואין אפשרות להיטהר מטומאת מת, גם אין חיוב להיטהר מקריו, ולכן לא יברך על טבילה זו, ומכל מקום המנהג לטבול[28]. ויש חולקים וסוברים שחייב להיטהר ממה שיכול, ולכן חייב לטבול לקריו[29]. אך לדעת כמה אחרונים כל זמן שאין מקדש, אין חיוב להיטהר[30], ויש שכתבו שהמנהג להיטהר משום זכר למקדש[31].

הצגת כלי המקדש – בפני עולי הרגל בטהרה

בציור נראים הכהנים מוציאים את השולחן והמנורה להציגם בפני עולי הרגל. ביניהם לבין הקהל עומדים שני כהנים, המונעים מן הקהל מלהתקרב אל השולחן והמנורה, שלא ייטמאו הכלים.

---

[1] ירושלמי חגיגה ג, ו.

[2] ראש השנה טז, ב; רמב"ם טומאת אכלין טז, י. ראה גם מורה נבוכים ג, מז.

[3] ביצה יז, ב וברש"י.

[4] ויקרא יא, ח .

[5] ראש השנה שם.

[6] רמב"ם שם.

[7] רמב"ן ויקרא שם.

[8] ראה רמב"ם שם; ר' חננאל ר"ה שם; ספר האשכול הלכות בעל קרי; סמ"ג עשה רמו; צל"ח ביצה יז,ב.

[9] תוס' רי"ד ביצה יז, ב.

[10] צל"ח שם שלהלכה, שהאפשרות להקריב בכל ימי החג הוא משום שכולם תשלומים ליום הראשון, חייב להיות טהור כבר ביום הראשון.

[11] שאגת אריה סי' סז.

[12] שבלי הלקט סימן רפג; רא"ש יומא ח, כד; טור או"ח תרג. וראה צל"ח שם יח, א שלדעת הראשונים שיש חיוב להיטהר גם בראש השנה ויום הכיפורים, אין הטעם משום כניסה בטהרה למקדש אלא גזירת הכתוב הוא להיטהר בכל הימים טובים.

[13] שאגת אריה סו.

[14] רש"י ותוס' יבמות כט, ב; ריטב"א כתובות נג, א.

[15] ולפי זה לסוברים שאשה פטורה משלמי שמחה (ראב"ד בהשגות הלכות חגיגה א, א), אינה אסורה מלהיטמא בחג (שאגת אריה שם).

[16] העמק שאלה (קג, טז) בדעת הרמב"ם.

[17] רמב"ם מטמאי משכב ומושב יא, ט.

[18] חגיגה כו, א.

[19] שופטים כ, יא.

[20] רש"י חגיגה שם.

[21] תוספתא אהלות יח, ג; רמב"ם טומאת מת יא, יב.

[22] מדרש תנאים (הופמן) דברים פרק יט , א.

[23] משנה חגיגה שם.

[24] רמב"ם מטמאי משכב ומושב יא, י; מאירי חגיגה שם.

[25] חגיגה שם; רמב"ם שם הלכה יא.

[26] שמות כה, ל.

[27] חגיגה שם וברש"י ותוספות; רמב"ם שם.

[28] רא"ש יומא ח, כד; טור או"ח תרו.

[29] ב"ח או"ח תרג.

[30] שאגת אריה סז בד' הרמב"ם; צל"ח שם.

[31] ספר קובץ על הרמב"ם הלכות קריאת שמע ד, ח.