כוונה בעבודת הקרבנות

כוונה בעבודת הקרבנות: כוונות שצריך העובד לכוון בשעת הקרבת הקרבנות.

הכוונות הדרושות: שש כוונות צריך העובד לכוון בשעת הקרבת הזבח:

1. לשם זבח – לשמו של הקרבן ולא לשם קרבן אחר, כגון, המקריב עולה, שצריך להקריבה לשם עולה ולא לשם שלמים.

2. לשם זובח – לשם הבעלים של הקרבן ולא לשם אדם אחר.

3. לשם השם – לשמו של הקדוש ברוך הוא.

4. לשם אישים – לשם הקטרתו של הקרבן על מערכת האש של המזבח[1].

5. לשם ריח – כדי שהבשר יעלה ריח על אש המזבח[2].

6. לשם ניחוח – כדי לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא בהקרבה זו, שאמר ונעשה רצונו.

בנוסף לכך, בחטאת ואשם יש לחשוב גם 'לשם חטא' – לשם החטא המיוחד שהקרבן בא לכפר עליו[3].

מחשבות אלה אינן מעכבות, ואם שחט סתם – כשר[4].

יש אומרים שאין צריך כלל לכוון כוונות אלה, שכן תקנו חכמים שלא לחשוב לשמו של הזבח ולשמו של הזובח, כדי שהעובד לא יטעה, ויחשוב לשם זבח אחר ולשם אדם אחר, ויפסול בכך את הקרבן[5].

העבודות שיש לכוון בהן: בשתי המחשבות הראשונות – לשם זבח ולשם זובח – יש לחשוב אותן בכל ארבע העבודות העיקריות, כלומר, שחיטה, קבלת הדם, הולכה וזריקה[6]. בשאר המחשבות – יש שמשמע מדבריהם שדי לחשוב אותן בשעת השחיטה[7], ויש הסוברים שיש לחשוב מחשבות אלו בכל ארבע העבודות[8], ויש שמשמע מדבריהם שיש לחשוב מחשבות אלו בכל ארבע העבודות וגם בהקטרת האברים על גבי המזבח[9].

מעולם המחשבה

הכוונה – דבר עיקרי במעשה הקרבנות

המחשבה והכוונה הן יסוד גדול במצוות, ויש מצוות שכל עניינן - הכוונה בלבד, כגון, יחוד ה', יראת ה', אהבת ה', בטחון בה', וכד', וכבר אמרו חז"ל: "אחר כוונת הלב הן הן הדברים"[10]. עוד אמרו חכמים, שני אנשים השומעים קול שופר או קול קריאת המגילה: "אם כיון לבו – יצא, ואם לאו - לא יצא; אף על פי שזה שמע וזה שמע - זה כיון לבו וזה לא כיון לבו [ולכן לא יצא]". עוד אמרו: "אין הכל הולך אלא אחר כונת הלב, שנאמר: 'תכין לבם [אזי] תקשיב אזניך'"[11]. במיוחד כאשר מדובר בקרבנות, שהם חוק שמימי, ועניינם קיום מצות ה' - "שאמרתי ונעשה רצוני", ברור, שאין הקרבנות יכולים להיות מעשה חיצוני, אלא מעשה הבא מתוך כוונה טהורה, שכולה לשם שמים. מכאן מובן מדוע קיימת הקפדה בהלכה, על שש כוונות שונות בעת הקרבת הקרבן.

שש כוונות במעשה אחד

בציור נראה כהן מקיים אחת מעבודות הקרבן, היא עבודת ה'קבלה'. בשעה שהכהן מקבל את הדם אל תוך המזרק, כדי להוליך אותו למזבח, הוא חייב בשעת מעשה לחשוב ולכוון שש מחשבות, כגון: לשם זבח, לשם אישים, לשם ניחוח. מבחינת ההלכה, רק צירוף כולן יחד, הוא שעושה את הקרבן העולה כריח ניחוח לפני ה'.

---

[1] ולא כדי לעשות מבשר הקרבן חתיכות בשר צלויות באש.

[2] ולא כדי לצלות את הבשר לפני ההקטרה באופן שלא יעלה ממנו ריח.

[3] משנה זבחים ד, ו; גמרא זבחים מו, ב. ורש"י שם. וראה עוד בעניין בשערי היכל לזבחים, מערכה קח (עמ' שסז).

[4] רבי יוסי במשנה שם, וכן פסק הרמב"ם להלכה (פיהמ"ש שם; מעשה הקרבנות ד, יא), וכן בגמ' זבחים ד, ב (למטה): "אימא היכא דשחיט להו שלא לשמה ליפסלו" ובתשובת הגמ' שם.

[5] רש"י זבחים ב, ב ד"ה שתנאי בית דין הוא, ומו, ב ד"ה שהוא תנאי בית דין, ע"פ גמרא זבחים ב, ב: "אתנו בית דין דלא לימא לשמו, דילמא אתי למימר שלא לשמו". וראה כמה יישובים לשיטת הרמב"ם מדברי הגמרא שם בשערי היכל לזבחים מערכה ג (עמ' ט"ו).

[6] משנה זבחים א, ד. גמ' זבחים ד, א - ב. רמב"ם מעשה הקרבנות ד, י.

[7] רמב"ם שם הלכה יא; אך יש המפרשים גם בדעת הרמב"ם שיש לחשוב מחשבות אלו גם בשאר העבודות, ראה שערי היכל שם עמ' שסח.

[8] סמ"ג מצות עשה ק"פ.

[9] רש"י זבחים מו, ב ד"ה עולה לשם עולה; תוס' זבחים ב, א ד"ה כל (אך ראה בדבריו שם שהוא מחלק בין מחשבת שינוי השם למחשבת שינוי בעלין); וראה שערי היכל שם עמ' שסז – שסח.

[10] ברכות יב, א.

[11] תוספתא ראש השנה ב, ז.