רימונים
- יוסי ורדי
- 10 בפבר׳ 2022
- זמן קריאה 3 דקות
רימונים: עיטורים העשויים כרימונים קטנים ותלויים בשולי המעיל.
נאמר בתורה: "ועשית את מעיל האפוד... ועשית על שוליו רימוני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב, ופעמוני זהב בתוכם סביב. פעמון זהב ורימון, פעמון זהב ורימון, על שולי המעיל סביב"[1].
מעשה הרימונים: הרימונים במעיל נעשים מחוטי צמר הצבועים תכלת*, ארגמן* ותולעת שני*, שהיו שזורים זה בזה[2]. כך נאמר בעשיית המעיל*: "ויעשו על שולי המעיל רימוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר"[3]. מכל אחד מן המינים הללו היה האורג לוקח שמונה חוטים, ובסך הכל עשרים וארבעה חוטים[4]. הרימונים נעשו "כמין רימונים שלא פיתחו פיהן"[5], כלומר, כמין רימונים קטנים בתחילת צמיחתם, שהכתר שבראשם עדיין לא נפתח[6]. ויש מפרשים: כרימונים שצורתם מעוגלת, שלמה וקליפתם לא התבקעה. זאת, בניגוד לרימונים בשלים על העץ, שדרכם להתבקע אם הפרי שוהה זמן רב על העץ[7].
פעמון זהב ורימון – סדורים בשולי המעיל
בתמונה נראים הפעמונים והרימונים כשהם תלויים בשולי מעיל התכלת של כהן גדול, וכפי שנעשו ב'מכון המקדש'. הרימונים עשויים מחוטי תכלת ארגמן ותולעת שני, ואילו הפעמונים עשויים זהב.
'פעמון זהב ורימון' – כיצד? לדעת רוב המפרשים הרימונים היו תלויים בין הפעמונים*, היינו כל רימון היה תלוי בין שני פעמונים, ופעמון בין שני רימונים[8]. מאידך יש מי שפירש, שהפעמונים היו בתוך הרימונים, כלומר, הרימון היה חלול והפעמון היה טמון ומכוסה על ידי הרימון, באופן זה היה הפעמון מבצבץ מתוך הרימון, ונראה מעט בקצהו[9]. מבואר בגמרא, ששבעים ושנים רימונים היו תלויים על המעיל; שלושים ושישה בצדו הקדמי ושלושים ושישה בצדו האחורי[10].
צורת הרימון שפיו פתוח או סגור
בציור נראה הפרח של הרימון כשהוא נפתח במלוא בישולו (ברימון הקדמי). לעומתו נראה בקיע של הרימון, כשהרימון מבשיל ומשתהה על העץ (ברימון שמאחוריו). מדברי חז"ל והפרשנים עולה, שצורת הרימון שבמעיל, צריכה להיות, כדוגמת פרח הרימון בתחילת בישולו, בטרם נפתח במלואו (ראה הרימון הקטן מאחור).
מעולם המחשבה
פעמון ורימון – טעם המצוה
בטעם המצוה שנצטווה הכהן הגדול ללבוש מעיל שבשוליו פעמונים ורימונים, כתבו האחרונים, כי על הכהן הגדול מוטלים שני תפקידים: האחד – האחריות והפיקוח על עבודת המקדש שתיעשה כהלכה. השני – יש לכהן הגדול תפקיד בהוראת התורה לישראל, ככתוב: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". אכן, היו כהנים מורי הוראה בישראל וראשי הסנהדרין, כגון: אלעזר בן אהרן, פנחס בן אלעזר, עלי הכהן, שמעון הצדיק ועוד. מסיבה זו על הכהן הגדול להזהר בשני דברים: האחד - בעניין שמיעת דברי תורה, לשמוע היטב את דבר ה', כמו כן להשמיע את דבר ה' לעם. הדבר נרמז בפעמון ובעינבל המשמיע קול. מאידך, בגלל תפקידו ללמוד תורה ולהשמיע תורה, והיותו מצוי בין אנשים כאהרן בשעתו, שהיה מטיל שלום בין אנשים ומשפחות בישראל, דווקא משום כך עליו להזהר, כדי להפריד בין אמת לשקר ובין התוך לקליפה. זה עניינו של הרימון, כמובא בדברי חז"ל בחגיגה טו, ב; אודות רבי מאיר, שלמד תורה מאלישע בן אבויה: "רבי מאיר רמון מצא; תוכו אכל, קליפתו זרק". מתברר, שבמיוחד כהן גדול צריך זהירות לבל יכשל. זה מה שמצינו בעניין עגל הזהב, הכשיל העם את אהרן הכהן ויצא העגל מתחת ידם. כך גם מצינו אצל יוחנן כהן גדול, ש"שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי". הווה אומר, על כהן גדול להזהר לנפשו, ל'אכול' את התוכן, ולזרוק את הקליפה, כלומר, להזהר מן המראה החיצוני של הסובבים אותו. בכך הפעמונים והרימונים משמשים לכהן הגדול אזהרה מדי יום ביומו לבל יכשל בתפקידו ככהן לפני ה' במקדש.
[1] שמות כח, לא - לד.
[2] זבחים פח, ב. רמב"ם כלי המקדש ט, ד.
[3] שמות לט, כד.
[4] יומא עא, ב. רמב"ם שם. ועיין רמב"ם שם ח, יד.
[5] זבחים שם. רמב"ם שם ט, ד.
[6] פירוש רבי אברהם בן הרמב"ם שמות שם. וכן נראה מפירוש הרמב"ן שמות שם (פסוק לא), שכתב: "כי הרימונים חלולים ועשויים כמין רימונים קטנים שלא פתחו פיהם". וראה הרחבה בעניין זה ב"שערי היכל" לזבחים, מערכה ריח. בגמרא שם נאמר עוד שהרימונים היו "כמין קונאות של קנסות שבראשי תינוקות" (ויש גורסים במקום "קנסות" – "קולסות", ראה שטמ"ק שם, וכן נראה מפירוש רש"י שם, שפירש שהוא מלשון "קלסא דנחשא", על פי תרגום יונתן לשמואל א יז, ה); והרמב"ם כלי המקדש שם השמיט דימוי זה. וראה ביאור הדברים בשערי היכל שם.
[7] רש"י זבחים שם ד"ה שלא נפתחו פיהם. וראה גם רש"י שמות כח, לג, שפירש שהרימונים היו עגולים וחלולים כמין ביצת תרנגולת.
[8] רש"י שמות שם לד. רשב"ם שם לג. רמב"ם כלי המקדש ט, ד. וכן משמע מתרגום אונקלוס (שם לג) שתרגם "בתוכם" – "ביניהון". יוסף בן מתתיהו מתאר אף הוא את המעיל כשיטה זו: "רימון קטן תלוי ויורד בין שני פעמונים, ופעמון קטן בין שני רימונים" (קדמוניות היהודים ג, ז, ד).
[9] רמב"ן שמות כח, לא. ועיין הרחבה בעניין זה ב"שערי היכל" לזבחים ח"ב, מערכה ריח, עמ' תשפ - תשפא.
[10] ראה מחלוקת רבי דוסא וחכמים בזבחים שם לגבי פעמונים, שחכמים סוברים שהיו שבעים ושנים פעמונים, ורבי דוסא משום רבי יהודה אומר שהיו שלושים ושישה פעמונים, שמונה עשר בכל צד. הלכה כחכמים (רמב"ם כלי המקדש ט, ד). מספר הרימונים היה כמספר הפעמונים, בוודאי לפי הסוברים שהרימונים היו בתוך הפעמונים, אך גם לפי הסוברים שהיו ביניהם (ראה שערי היכל שם), וכן מפורש במדרש ויקרא רבה (כא, ז).