זבחי שלמי ציבור
- יוסי ורדי
- 10 בפבר׳ 2022
- זמן קריאה 4 דקות
זבחי שלמי ציבור: קרבן כבשים הבא בחג השבועות - יחד עם קרבן שתי הלחם*.
נאמר בתורה: "ועשיתם... שני כבשים בני שנה לזבח שלמים. והניף הכהן אותם על לחם הבכורים... וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש"[1]. בחג השבועות מביאים את קרבן 'שתי הלחם'* ועמו 'שני כבשי עצרת', הנקראים 'זבחי שלמי ציבור'. שתי הלחם, הם מנחה, המוגדרת בהלכה כאחת משלש המנחות שמביא הציבור[2]. המיוחד במנחה זו, שאינה קריבה על גבי המזבח, והלחמים מובאים למקדש כשהם חמץ, ועליהם נאמר: "ואל המזבח לא יעלו"[3]. שני כבשי עצרת מניפים אותם פעמיים בעזרה, ולאחר שהניפו, מקטירים את האימורים על גבי המזבח. זבחי שלמי ציבור מוגדרים על ידי חז"ל כאחת מעשרים וארבעה מתנות כהונה, שניתנו לאהרן ולבניו, עשר מהן במקדש, וזו אחת מהן[4]. בשר הכבשים נאכל לכהנים בעזרה, כדין בשר קדשי קדשים[5].
זבחי שלמי ציבור – כשלמים, ויש בהם דיני חטאת: זבחי שלמי ציבור, שוים לקרבן שלמים* בכך, שחלקו עולה על אש המזבח, והשאר נאכל על ידי מביא הקרבן. כך גם זבחי שלמי ציבור, שכאמור, הם קרבן ציבור יחיד במקדש, המוגדר כשלמים, וככל שלמים הרי בשר הקרבן נאכל על ידי הכהנים. כך גם באשר לזריקת הדם, דין 'כבשי עצרת' כדין שלמים, ודמם טעון 'שתי מתנות שהן ארבע'[6]. עם זאת, בכמה מהלכותיו שווה קרבן שלמים זה לחטאת, ככתוב: "ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת - ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים". הפסוק יוצר השוואה בין השלמים לחטאת, ומכאן למדו חכמים, שכבשי עצרת שוים לחטאת בכמה פרטים. וכגון: שחיטת שלמי ציבור מתקיימת בצפון המזבח, כמו כן, קבלת הדם בכלי שרת אף היא בצפון. כך גם באשר לאכילתם, שוים כבשים אלו לחטאת, שהם נאכלים על ידי כהנים זכרים בתחומי חומת העזרה. כן רשאי הכהן לאוכלם בכל צורת בישול וצלייה, ולהוסיף לבישול תבלין של חולין. כבשים אלה נאכלים ביום ההקרבה, בחג השבועות, ובלילה שלאחריו עד חצות[7].
תנופת שתי הלחם והכבשים כשהם חיים
בציור נראים הכהנים מגישים לכהן את שתי הלחם ואת שני הכבשים לתנופה במזרח המזבח. התנופה מתקיימת בעת ניסוך היין ושירת הלויים.
הנפת זבחי שלמי ציבור – כיצד? שלמי ציבור טעונים תנופה בעזרה, וזו נעשית יחד עם הנפת שתי הלחם. כאמור, שני כבשי עצרת מניפים אותם פעמיים, פעם אחת כשהם חיים, ופעם שניה לאחר שחיטה. כיצד? - מביאים את שני הכבשים לעזרה, ומניפים אותם בעודם חיים, שנאמר: "והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים"[8]. הלכה היא, שאם הניף כל אחד בפני עצמו יצא[9]. לאחר מכן שוחטין את שני הכבשים ופושטים את עורם. הכהן לוקח חזה ושוק מכל אחד משניהם, ומניח אותם בצד שתי הלחם, ומניח שתי ידיו מלמטה ומניף הכל כאחד במזרח המזבח במקום בו מתקיימות כל התנופות. אם הניף חזה ושוק בפני עצמם או כל לחם בפני עצמו הקרבן כשר. מוליך ומביא לצפון ודרום וכן למזרח ומערב, ומעלה ומוריד מעלה ומטה[10]. ואחר כך מקטיר את האימורים של שני הכבשים, ואילו שאר הבשר נאכל לכהנים. באשר לשתי חלות הלחם, אחת החלות ניתנת לכהן הגדול, והשניה מתחלקת לכל המשמרות. שתי חלות הלחם נאכלות באותו יום, וכן בחצי הלילה שאחריו כבשר קדשי קדשים[11].
תנופת שני כבשי עצרת
בציור נראה הכהן מניף את שני הכבשים החיים, זאת, בנפרד משני הלחמים, כפשט דברי הרמב"ם בתמידין ומוספין ח, יא.
מעולם המחשבה
אכילת שלמי ציבור בחג השבועות – על שום מה?
שאלה היא, במה נתייחד קרבן מיוחד זה בחג השבועות, שהתורה נתנה לו דין של שלמים הנאכלים לכהנים, בעוד שבשאר המועדים, הקרבנות הם - עולה, חטאת ואשם? - כתבו האחרונים, כי שונה חג השבועות – חג מתן תורה, שכן, בעת מתן תורה נאמר (שמות כד, ה): "ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים... ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו". כוונת הפסוק לומר, שבעת קבלת התורה הגיעו ישראל למדרגה גבוהה, של חיבור העולם החומרי עם עולם הרוח, ובעוד הם אוכלים מ'שולחן גבוה' – מבשר קרבן השלמים, התעלו
למדריגה נבואית וראו מחזות שמימיים. לפיכך, מדי חג השבועות מקריבים ישראל 'זבחי שלמי ציבור' במקדש, שהם שלמים, ונאכלים בקדושה וטהרה על ידי הכהנים בעזרה, זאת, להראות, כי ביום זה ניתן להתעלות עם החומר בחצרות ה' במקדש. בכך מגיע עם ישראל למדריגת קבלת התורה בסיני, מעין המדריגה שזכו לה ישראל במדבר, שם שמעה אזנם את הדיברות מפי הגבורה. כעין זה מצינו בענין עונג יום טוב בחג השבועות, שאמרו חז"ל (פסחים סח, ב): "הכל מודים בעצרת [שבועות] דבעינן נמי 'לכם'. מאי טעמא - יום שניתנה בו תורה הוא", ומפרש רש"י – "שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה בו", וכנ"ל, שדווקא ביום זה צריכים ישראל להראות שהם מחברים את החומר עם הרוח.
תנופה לאחר הפשט וניתוח
בציור נראה הכהן מניף את שתי הלחם יחד עם החזה ושוק (וראה רמב"ם תמידין ומוספין ח, יא).
[1] ויקרא כג, יט.
[2] שתי המנחות האחרות, האחת - מובאת במהלך השנה כולה, דהיינו, לחם הפנים המובא להיכל מדי שבת, המנחה השניה - היא מנחת העומר, המובאת בעזרה למחרת יום טוב ראשון של פסח. ראה רמב"ם מעשה הקרבנות יב, ג.
[3] ויקרא ב, יב.
[4] ירושלמי חלה ד.
[5] רמב"ם תמידין ומוספין ח, יא.
[6] זבחים נד, ב; וכך דין האשם, רמב"ם מעשה הקרבנות ה, ו.
[7] משנה זבחים ה, ה.
[8] ויקרא כג, כ. ויקרא יד, יב - "והניף אותם תנופה".
[9] ראה מנחות סא, א; שם נלמדה הלכה זו לענין מצורע, והרמב"ם תמידין ומוספין ח, יא; מביא זאת להלכה לענין כבשי עצרת ושתי הלחם, עיין שם בכסף משנה.
[10] רש"י שמות כט, כד; מנחות סב, א.
[11] רמב"ם תמידין ומוספין ח, יא.