טמא בקרבן

טמא בקרבן: דין קדשים שנטמאו.

בשר קדשים שנטמא אינו עולה על גבי המזבח, ואם עלה - לא ירד, ונשרף שם. בשר קרבן הנמצא בעזרה, ונטמא בטומאה כל שהיא – אסור באכילה, ודינו בשריפה בבית הדשן. וכתבו הראשונים: "מצות עשה לשרוף כל הקדשים שנטמאו, שנאמר: 'והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף'"[1].

האוכל בשר קדשים שנטמא: קדשים שנטמאו - נפסלו מלאכול אותם, והאוכל אותם עובר בלאו, ככתוב: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל"[2]. לעניין זה אין הבדל בין אם נטמאו מאב הטומאה או מוולד הטומאה, שהרי נאמר "בכל טמא"[3]. בניגוד לאדם טמא שאכל קדשים שדינו בכרת, אדם טהור שאכל קדשים טמאים אינו חייב כרת[4].

בשר קדשים שנטמא - ישרף: הקדשים שנטמאו נפסלו לא רק מאכילה אלא גם מעצם ההקרבה על גבי המזבח, אך אם הועלו על המזבח, בדיעבד לא ירדו[5]. יתירה מזו: כאשר דם טמא נזרק על המזבח בשגגה, בדיעבד הקרבן כשר, משום שהציץ שעל מצח הכהן הגדול מרצה ומכפר על טומאה זו. כמו כן, כאשר קומץ המנחה נטמא והוקטר על המזבח - בדיעבד המנחה כשרה[6]. מצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו[7]. אם נטמאו בעזרה - ישרפו בתוכה, בבית הדשן המיועד לשריפת פסולי המוקדשין, ואם נטמאו מחוצה לה - ישרפו בחוץ[8].

שריפת קדשים מחוץ לעזרה

מצות עשה מן התורה לשרוף קדשים שנטמאו. קדשים שנטמאו בעזרה נשרפים בבית הדשן המיועד לשריפת פסולי המוקדשין בעזרה. קדשים שנטמאו מחוצה לה, כגון קרבן שלמים הנאכל בירושלים - נשרף מחוץ לעזרה (ראה ציור).

---

[1] רמב"ם פסולי המוקדשין יט, א.

[2] ויקרא ז, יט.

[3] בבלי פסחים יט, א.

[4] ויקרא ז, כ. ורש"י שם. בבלי פסחים כד, א. רמב"ם קרבן פסח ז, ט.

[5] משנה זבחים ט, ב. רמב"ם פסולי המוקדשין ג, ז.

[6] משנה זבחים ח, יב. ומנחות ג, ג. רמב"ם ביאת המקדש ד, ז.

[7] ויקרא ז, יט. רמב"ם פסולי המוקדשין יט, א.

[8] משנה שקלים ח, ז, לדעת רבי עקיבא, ושם דעות נוספות. רמב"ם פסולי המוקדשין יט, ו.