טמא באדם

טמא באדם: אדם טמא חלות עליו הגבלות שונות במקדש ובאכילת קדשים עד שיטהר.

מצות עשה מן התורה לשלח טמאים מ'מחנה שכינה' כלומר, מצוה על ישראל ועל הכהנים לשלח טמאים אל מחוץ לעזרה, ככתוב: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש". עוד נאמר בעניין אדם טמא: "ויצא אל מחוץ למחנה", כלומר, אדם טמא מוזהר להתרחק מן המקדש[1]. בנוסף לכך יש איסור לאו בתורה, שאדם מוזהר שלא להכנס בטומאתו להר הבית ולתחום העזרה[2], ככתוב: "לא יבוא אל תוך המחנה"[3]. אזהרות רבות נאמרו בתורה בעניין זה, שכן "השם חפץ בטובת בריותיו, והזהירם וחזר והזהירם עליה, כדרך בני אדם - יזהירו זה את זה הרבה פעמים בכל דבר הצריך להם צורך רב"[4]. עד כמה חמורה הכניסה בטומאה למקדש, למדים אנו מהלכה מיוחדת שנקבעה בעניין זה: "כהן ששימש בטומאה - אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין! אלא פירחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגיזרין"[5].

הטמא אסור בביאת המקדש: הטמא אסור להיכנס למקדש, ואם נכנס עובר על איסור עשה ולא תעשה כנ"ל[6]. היקף האיסור וחומרתו תלויים בסוג הטומאה ובמקום הכניסה: כל הטמאים אסורים להיכנס לעזרה, ואם נכנסו במזיד - חייבים כרת[7]. אם נכנסו בטומאתם בשוגג - חייבים בקרבן עולה ויורד, זאת, אם ידעו לפני כניסתם שהם טמאים, ולאחר מכן שכחו מטומאתם ונכנסו[8]. יש טמאים המותרים בכניסה להר הבית, והם הטמאים בטומאה חיצונית, כגון, הנטמא ממת, או נטמא בשרץ ונבלה. לעומת זאת, חל איסור כניסה להר הבית לטמאים בטומאה היוצאת מן הגוף, כגון, בעל קרי[9], נידה וכדומה[10]. יש טמאים שאסורים בכניסה בגלל גזירת חכמים, שגזרו על הטמאים שלא להכנס לעזרת נשים ולחיל[11].

טמא שעבד במקדש: כהן טמא אסור לעבוד במקדש, ואם עבד - עבודתו פסולה[12]. אם עבד במזיד חייב מלקות בידי בית הדין, ובחלק מן העבודות אף חייב מיתה בידי שמים, כגון, זריקת הדם*, הקטרה*, ניסוך המים* והיין*[13]. בעניין זה מצינו דין מיוחד עקב חומרת המעשה, ואמרו חכמים שקנאים פוגעים בכהן זה ופוצעין את מוחו[14]. יש אומרים שזוהי הלכה למשה מסיני[15], ויש אומרים שזוהי תקנת חכמים שלא להתערב במעשי הכהנים במקרה זה[16]. באשר לשחיטה על ידי כהן טמא, מאחר שאינה מוגדרת כ'עבודה' - כשרה, וכגון, שעמד הכהן מחוץ לעזרה, ושחט בעזרת סכין ארוכה[17]. עם זאת, לכתחילה אין לעשות כך, מחשש שהטמא יגע בבשר הקרבן[18]. הטמא אינו משתתף בעשיית פרה אדומה ובהזאת המים[19], אלא אם כן טבל במקוה, אזי הוא כשר למרות שטרם העריב שמשו[20].

כהן טמא שעבד במקדש - ועונשו

כהן טמא שעבד על המזבח - עבודתו פסולה, ואם עבד במזיד חייב מלקות. בחלק מן העבודות חייב מיתה בידי שמים, כגון, הקטרת אברים על אש המערכה (הכהן במרכז) וכן ניסוך היין (הכהן משמאל).

הבאת קרבנות: הטמא יכול לשלוח את קרבנותיו למקדש כדי שיקריבו אותם עבורו[21]. בקרבן הטעון סמיכה, לכתחילה אין להקריבו עד שהבעלים יטהר, מפני שהטמא אינו יכול לסמוך, אולם בלית ברירה ניתן להקריב גם בהעדר הבעלים[22]. לגבי טמא מת, יש סוברים שאין להקריב את קרבנותיו כלל עד שיטהר[23].

אכילת קדשים ונגיעה בהם: הטמא אסור לאכול קדשים, ואם אכל במזיד - חייב כרת[24], אם אכל בשגגה - חייב קרבן עולה ויורד[25]. כמו כן אסור לו לנגוע בקדשים, ואם נגע בהם הדעות חלוקות אם חייב מלקות[26].

חיובו במצוות המקדש: הטמא פטור מקרבן ראייה[27] מגזירת הכתוב, כן הוא פטור ממצות הקהל[28]. אם היה טמא בפסח ראשון - נדחה לפסח שני[29].

חובתו להיטהר לקראת העליה לרגל: במהלך השנה אין חובה על הטמא להיטהר, מאידך, חובה להיטהר לקראת הרגלים לשם קיום מצות עליה לרגל והקרבת קרבן פסח[30]. אם היה יכול להיטהר בערב פסח ולא עשה זאת - דינו כמזיד, ואם לא הקריב פסח שני - חייב כרת על התרשלותו[31].

מעולם המחשבה

הטומאה יוצרת מרחק בין האדם לבוראו

"משורשי המצוה, לפי שענין הטומאה ידוע לחכמים, שיחליש כוח הנפש השכלית, ויערבב אותה, ויפריד בינה [בין נפש האדם] ובין השכל עליוני השלם [הטומאה מנתקת את החיבור לחכמה השמימית] ותהי נפרדת עד אשר תטהר. וכמו שכתוב בענין הטומאה (ויקרא יא, מג): 'ולא תיטמאו בהם ונטמתם בם', ודרשו זכרונם לברכה (יומא לט, א): 'אל תקרי 'ונטמאתם בם' אלא 'וניטמטם בם', כלומר שמעיינות השכל מיטמטמים בטומאה. על כן, במקום הקדוש והטהור אשר רוח אלהים שם - אין ראוי להיות בו האיש המלוכלך בטומאה. והענין הזה יש לדמותו על דרך משל לפלטרין של מלך, שמרחיקין ממנו כל איש צרוע ונמאס בגופו או אפילו במלבושיו, וכעין מה שכתוב (אסתר ד, ב): 'כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק'" (ספר החינוך שסב).

---

[1] ספר המצוות לרמב"ם עשה לא; ספר החינוך מצוה שסב.

[2] ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה עח.

[3] דברים כג, יא.

[4] ספר החינוך מצוה שסב.

[5] סנהדרין פב, ב.

[6] רמב"ם ביאת המקדש ג, א, ח.

[7] במדבר יט, יג ורש"י שם. ויקרא יז, טז ורש"י שם.

[8] ויקרא ה, ב ורש"י שם; קרבן זה מביאים אם ידעו לפני כניסתם שהם טמאים ואחר כך שכחו ונכנסו.

[9] ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה עח.

[10] רמב"ם ביאת מקדש ג, ג.

[11] משנה, כלים א, ח.

[12] משנה, זבחים ב, א.

[13] בבלי יומא כד, א ומשנה זבחים יד, ג. רמב"ם ביאת המקדש ט, ב, י. אמנם בלאו הכי הוא חייב כרת על השהייה, אבל תיתכן אפשרות לעבודה בלא שהייה, עיין הל' ביאת המקדש ד, ג.

[14] משנה סנהדרין ט, ו; רמב"ם סנהדרין יח, ו.

[15] ר"ן סנהדרין פא, ב.

[16] רמב"ם ביאת המקדש ד, ב. עיין ר"י קורקוס ורדב"ז.

[17] משנה זבחים ג, א ורש"י זבחים לא, ב ד"ה ובטמאים.

[18] בבלי זבחים לב, א.

[19] במדבר יט, ט, יח.

[20] משנה פרה ג, ז.

[21] בבלי פסחים סב, א. רמב"ם ביאת המקדש ב, יב.

[22] תוספות זבחים עד, ב. ד"ה והא, ועיין שערי היכל שם מערכה קעג.

[23] רמב"ם ביאת המקדש ב, יב. לדעת רש"י (זבחים כג, א ד"ה מפני שאמרו) הדבר מותר, וראה בהרחבה שערי היכל שם, מערכה נג.

[24] ויקרא ז, כ. ורש"י שם.

[25] ויקרא ה, ב. ורש"י שם.

[26] בבלי זבחים לג, ב. עיין שערי היכל שם מערכה פב.

[27] משנה חגיגה א, א; תוספתא חגיגה א, א.

[28] רמב"ם חגיגה ג, ב.

[29] במדבר ט, י-יא. בבלי פסחים צג, א.

[30] רמב"ם טומאת אוכלין טז, ח - י. בגמרא הדעות חלוקות האם טבילה בזמנה מצווה, עיין יומא פח, א. ושערי היכל שם מערכה קצא.

[31] בבלי פסחים סט, א. רמב"ם קרבן פסח ה, ד.