טומאת שרצים

טומאת שרצים: טומאת בעלי חיים קטנים שפירטה התורה, שלאחר מותם נבלתם מטמאת את הנוגע בהם.

נאמר בתורה: "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ: החולד והעכבר והצב למינהו. והאנקה והכוח והלטאה והחומט והתנשמת. אלה הטמאים לכם בכל השרץ - כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב. וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא, מכל כלי עץ, או בגד, או עור, או שק; כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם - במים יובא וטמא עד הערב וטהר"[1]. מכל בעלי החיים הקטנים בחרה התורה שמונה בלבד, שאם מתו - נבלתם מטמאת. לעומת זאת שאר בעלי החיים הקטנים, כגון נחש או צפרדע, נבלתם טהורה[2].

זיהוי השרצים: יש קושי לזהות את השרצים הללו, מאחר שהעברית לא שימשה כשפת יום יום במשך שנות הגלות, ורוב השרצים הללו נדירים בארצות הצפון, ואופייניים לארץ ישראל ולא לארצות בהן ישבו ישראל בגלויות השונות. מפרשים וחוקרים במשך הדורות עסקו בזיהויים, החל מרבנו סעדיה גאון ורש"י בפירושם לתורה[3], וכלה בחוקרים מאוחרים. אבל קשה לדבר על מסקנות מוחלטות. חלק משמונת השרצים מזוהים בודאות, אבל זיהוי רובם שנוי במחלוקת, והשמות בעברית ימינו אינם מתאימים בהכרח לכוונת התורה.

הדעות המקובלות בנושא זה[4]:

חולד - חולדה[5], או הנקרא כיום חפרפרת[6], או סמור, טורף לילי קטן[7].

עכבר - מוסכם במפרשים שהוא הנקרא כך כיום, על פי תיאוריו הרבים בתנ"ך ובדברי חז"ל[8]. כל הסוגים הנקראים 'עכבר' בכלל זה[9].

צב - קרפדה, ועל כל פנים דומה לצפרדע[10], ויש אומרים שהוא דומה לכח[11]. בכל אופן, די ברור שאין זה בעל החיים נושא השריון הנקרא כך כיום[12], אם כי יש שזיהו ביניהם ואמרו שה'צב' הוא צב השריון[13]. מן המילה "לְמִינֵהוּ" למדו חז"ל, שהצב כולל משפחה שלמה: 'חברבר', 'בן הנפילים' ו'סלמנדרא'[14].

ה'צב' האמור בתורה - מהו?

בתמונה נראה הצב המצוי, אבל הזיהוי שלו בתור ה'צב' שבתורה שנוי במחלוקת, יש אומרים שהצב האמור בתורה הוא הקרפדה (רש"י) אך יש מי שאומר, שאכן בעל החיים הנקרא 'צב' בימינו הוא גם ה'צב' האמור בתורה והוא הצב המטמא במותו.

אנקה - יש אומרים שהיא הקיפוד[15], או הנקרא כיום כח, לטאה גדולה מאד וחזקה[16], ויש משערים שהיא השממית[17].

כח - חרדון[18]; ויש משערים שהוא הכח האפור, לטאה גדולה מאוד וחזקה[19].

לטאה - כנראה זו הקרויה כך כיום, ומוזכרת גם בחז"ל[20].

חומט - יש סבורים שהוא שבלול[21], ודעה זו מוקשית[22]. לפי סברה אחרת הוא הזיקית[23], ויש משערים שהוא הנקרא כך כיום, סוג של לטאה[24].

תנשמת - חפרפרת[25], או סוג של לטאה[26], ויש משערים שהוא הזיקית[27].

הקיפוד – האם הוא מזוהה עם האנקה?

בתמונה נראה קיפוד. יש מזהים את ה'אנקה' שבתורה עם הקיפוד הנראה בתמונה (רש"י) אך יש מזהים את האנקה עם השממית המצויה בבתי מגורים.

הטומאה

השרץ הוא 'אב הטומאה', המטמא אדם וכלים, ולא רק אוכל ומשקה. טומאה זו הינה למשך יום אחד בלבד, וניתן לטבול במקוה בו ביום ולהיטהר בערב[28]. השרץ נדון כ'אב טומאה'*, וכן המושג 'טמא שרץ' או 'טומאת שרצים', מופיעים רבות בדברי חז"ל כדוגמא כללית ל'אב טומאה', או כדוגמא למי שנטמא למשך יום אחד ממגע בטומאה כלשהי, לרוב בניגוד ל'טמא מת'[29].

מהלכות טומאת שרצים: חלק מן השרץ בגודל 'עדשה' או כמה שרצים בגודל עדשה מטמא[30]. מקובל לאמוד זאת בששה מ"מ[31]. אם נטמא אדם משרץ שלם, או אפילו אבר שלם ממנו, הוא מטמא בכל גודל שהוא אפילו פחות מ'עדשה'[32]. אבר שלם כלשהו של שרץ שנתלש ממנו בהיותו חי מטמא[33]. דם השרץ נחשב כבשרו, ומטמא, זאת, שלא כדם נבלת בהמה שאינו מטמא כבשר הנבלה[34]. לגבי עור השרץ, אם הופשט מבשרו, קיימת הבחנה בין ארבעת השרצים דלהלן: האנקה, הכח, הלטאה והחומט, שעורם רך יותר ודומה יותר לבשר, ודין העור כדין הבשר והוא מטמא. לעומת זאת, ארבעת השרצים האחרים עורם קשה יותר ולכן העור אינו מטמא כבשר עצמו. ומצינו כעין זה בעור בהמה שהוא קשה ואינו מטמא כבשר[35]. נבלת שרץ שהתייבשה לגמרי - טהורה[36].

מדברי חז"ל

לטאה אחת יכולה לטמא סעודת מלכים

"מעשה במלך ומלכה... פעם אחת נמצאת הלטאה בבית המטבחים, ובקשו לטמא כל הסעודה כולה. באו ושאלו את המלך, אמר להם: לכו ושאלו את המלכה. באו ושאלו את המלכה, אמרה להם: לכו ושאלו את רבן גמליאל. באו ושאלו אותו. אמר להם: בית המטבחים רותח או צונן? - אמרו לו: רותח. - אמר להם: לכו והטילו עליה כוס של צונן. הלכו והטילו עליה כוס של צונן, וריחשה. וטיהר רבן גמליאל כל הסעודה כולה. נמצא מלך תלוי במלכה, ונמצאת מלכה תלויה ברבן גמליאל, נמצאת כל הסעודה תלויה ברבן גמליאל (מסכת פסחים פח, ב).

סוג לטאה המצוי בארץ ישראל – בעיקר באיזור החרמון

בתמונה נראית לטאה מאיזור החרמון. קיימים סוגים שונים של לטאות, עם זאת קיימת הסכמה בין המפרשים, שהלטאה המוכרת כיום זהה ללטאה האמורה בתורה ומטמאת במותה.

---

[1] ויקרא יא, כט-לב.

[2] נחש - בבלי, סנהדרין יז, ב. צפרדע - משנה, טהרות ה, א. רמב"ם, שאר אבות הטומאות ד, יד.

[3] רס"ג תרגם לערבית, ודבריו להלן על פי תרגומו החוזר של הרב קפאח לעברית. רש"י תרגם לצרפתית, ודבריו להלן על פי 'אוצר לעזי רש"י'.

[4] סיכום מפורט בספר 'שיחת חולין' על מסכת חולין, עמ' תקכח-תקלא.

[5] כך במשנה בחולין ט, ב, ומאזכורה בדברי חז"ל נראה שהיא כעין עכבר גדול הקרוי כיום "עכברוש" (בבלי, פסחים י, ב).

[6] רס"ג.

[7] רש"י.

[8] שמואל-א ו, ה. משנה, מועד קטן א, ד; בבא מציעא ג, ז. בבלי, שבת קכא, ב.

[9] בבלי, חולין קכז, א: "כל ששמו עכבר", וכן ב"תרגום יונתן".

[10] רש"י על התורה ובכתובות טו, א ד"ה אלא מתשעה.

[11] רס"ג.

[12] הרמב"ם בהקדמתו לסדר טהרות כתב בפירוש ש"צב השריון" טהור, וכך עולה מהמשנה בשבת יד, א הדנה על איסור צידה בשמונת השרצים, והרי צב השריון האיטי הוא "ניצוד ועומד", ראו להלן הערה 22.

[13] כך משתמע בתפארת ישראל, טהרות ה, א.

[14] ספרא, שמיני פרשתא ה, ז, ובבבלי חולין קכז, א: "ערוד" במקום "חברבר". הערוד או החברבר מוזכר כבעל חיים שנשיכתו מסוכנת (בבלי, ברכות לג, א; ירושלמי, ברכות ה, א). הסלמנדרא מוזכרת כבעל חיים חסין אש, או נוצר מאש (רש"י בחולין שם, ועיין חגיגה כז, א). לדעת רש"י בחולין שם ידעו חז"ל שזהו מין של צב, ואילו הראב"ד בפירושו לספרא כותב שמינים אלו נולדים מצב. הרמב"ם לא הזכיר כלל מינים אלו, ועיין 'תורה שלמה' שמיני, אות קה.

[15] רש"י.

[16] רס"ג.

[17] יהודה פליקס, מובא בדעת מקרא שם.

[18] רס"ג. רש"י לא פירשה, ובחזקוני: "לא נתפרש לי".

[19] פליקס, דעת מקרא שם. הזיהוי לכאורה אינו מתיישב עם המשנה להלן שעורו של הכח רך במיוחד בהשוואה לשרצים אחרים.

[20] רש"י; פליקס, דעת מקרא שם. חז"ל מזכירים את "זנב הלטאה המפרכסת" למרות שנחתך ממנה (בבלי, חולין כא, א).

[21] רש"י על התורה ובפירושו לחגיגה יא, א ד"ה חומט.

[22] תוספות רי"ד בחגיגה שם, מן המשנה בשבת לעיל הערה 12, והרי השבלול הולך לאט ו"ניצוד ועומד". גם אין לו עור, כמתואר במשנה בחולין.

[23] רס"ג.

[24] פליקס, דעת מקרא שם.

[25] רש"י.

[26] רס"ג.

[27] פליקס, דעת מקרא שם.

[28] מפורש בפסוקים הנ"ל.

[29] דוגמאות: משנה, כלים ח, א. בבלי, שבת סד, א, ערובין קד, א, פסחים סט, ב.

[30] משנה, שבת י, ה. רמב"ם, שאר אבות הטומאות ד, ב.

[31] 'מידות ושיעורי תורה' פרק ט סעיף ג.

[32] משנה, אהלות א, ז. רמב"ם, שאר אבות הטומאות ד, ג-ד.

[33] ספרא, שמיני פרשתא ד, ד. רמב"ם שם. זאת בדומה להגדרה האמורה ב'אבר מן החי'.

[34] משנה, מכשירין ו, ה. רמב"ם, שאר אבות הטומאות ד, ז.

[35] משנה, חולין ט, ב, לדעת תנא קמא. לדעת רבי יהודה שם עור הלטאה טהור, ואילו רבי יוחנן בן נורי סובר שכל שמונת השרצים "יש להן עורות" הנבדלים מבשרם, ואינו מטמא. הרמב"ם, שאר אבות הטומאות ד,ח , פסק כתנא קמא.

[36] משנה, נידה ז, א. רמב"ם, שאר אבות הטומאות ד, יב, וראו שם הגדרת היובש.