טומאת צרעת

טומאת צרעת: טומאה כתוצאה מנגע המופיע על עורו של אדם, התנהגות המצורע, טהרתו וקרבנותיו.

מצינו בתורה סידרת מצוות בענייני טומאת צרעת. הטומאה נקבעת על פי נגע המופיע על עורו ובשרו של אדם. בדרך כלל מופיע הנגע בצורת כתם לבן בגוף האדם, והכהן הוא הקובע את שלבי טומאתו וטהרתו. הטומאה תלויה בצבע הנגע, גודלו ומקומו, כמו כן, האם הוא במגמת התרחבות, ועוד. בעניין זה נאמרו בתורה כמה מצוות, כגון, המצוה על הכהנים להורות הלכה בצרעת אדם כדינה הכתוב בתורה. כמו כן, שהמצורע לא יקצוץ את סימני הטומאה. איסור אחר נאמר בו שלא יגלח את הנתק. בזמן טומאתו יתנהג המצורע ברבים באופן המודיע את מציאות הנגע בגופו, וכגון, על ידי קריעת בגדיו ופריעת ראשו, וכן יעטה גלימה על ראשו ועל פניו עד שפמו. מצוה זו כוללת שלבים שונים בטהרה, ובמהלכם מגלח המצורע את כל שערו[1]. טומאה דומה קיימת בנגעי בתים ובגדים, הערך שלפנינו יתמקד בנגעי האדם.

מורה ההוראה בענייני צרעת הוא הכהן: הרואה על גופו כתם לבן החשוד כצרעת - פונה אל הכהן, והלה יבדוק אותו על פי מראה הכתם, וכן על פי גודלו, וסימנים אחרים. כאשר מתברר, שעל פי המראה והגודל הרי זה נגע - הכהן מגדיר את האדם כמצורע. טומאת המצורע וטהרתו תלויות באמירה מפורשת מפי הכהן. בניגוד להלכות אחרות, בהן חוות דעתו של פוסק ההלכה רק מבררת את המצב הקיים, טומאת הצרעת חלה רק מזמן אמירת הכהן ואילך, כך גם הוראת הכהן שהמצורע טהור - היא המסיימת את טומאתו[2]. הכהן יכול לפסוק בעצמו, אם הוא בקי בכל הנגעים, או על פי הוראת חכם העומד לצידו ומורה לו מה לומר[3]. מצוה שהכהן שטימא הוא זה שגם יטהר לבסוף[4]. פעולת הכהן אינה נחשבת כ'עבודה' במקדש, ואיננה זקוקה לבגדי כהונה[5]. ראיית הנגע היא ביום בלבד, בשעות מסוימות שבהן אור השמש אינו מטעה בראייה[6]. הלכה היא, שבשבת ויום טוב ובכל ימות הרגלים אין רואים את הנגעים, ואף לא לחתן בשבעת ימי המשתה[7].

'מצורע מוסגר' ו'מצורע מוחלט': בכל דיני הנגעים, יש להבדיל בין 'מצורע מוסגר' ל'מצורע מוחלט': קיים מצב של צרעת בסיסית, שמצריכה תקופה של בדיקה ובחינה של המצב כעבור זמן, וזהו ה'הסגר'. אין פירושו של דבר שהמצורע נמצא בבית סגור, אלא שהנגע נמצא תחת השגחה ומעקב. אם בבדיקה הראשונה שביצע הכהן נראה נגע ללא סימני הטומאה[8] - קובע הכהן את המצורע כ'מצורע מוסגר' למשך שבוע, ולאחריו תיערך בדיקה נוספת. אם גם בה לא יימצאו סימני טומאה - הכהן מאריך את הבדיקה בשבוע נוסף[9]. אם גם כעבור שבועיים הנגע נשאר ללא סימני הטומאה - טובל המצורע במקוה ונטהר לאלתר, ללא סדר הטהרה המפורט להלן וללא קרבנות[10].

מצב חמור יותר הוא צרעת עם סימנים מיוחדים המצביעים על חומרתה, לפיהם נקבע המצורע כ'מוחלט'[11]. אם הכהן רואה בנגע את אחד מסימני הטומאה - הוא קובע לאלתר את המצורע כ'מצורע מוחלט'. מצורע זה טמא עד שיתרפא, ולכשיתרפא עליו להיטהר בכל סדר הטהרה הכתוב בתורה, דהיינו: הזאה מדם ציפור, גילוח וטבילה והבאת קרבנות. גם במהלך ימי טומאתו דיניו חמורים יותר, וכפי שיבואר להלן.

עץ ארז אזוב ושני תולעת

בציור נראים עץ ארז, שאורכו אמה, וכן אזוב ושני תולעת - כשהם מחוברים. בעת טהרת המצורע מטביל הכהן את שלשת הדברים הללו - יחד עם הצפור החיה - בדם הציפור השחוטה ובמים החיים, ומזה על גב ידו של המצורע, ושולח את הציפור על פני השדה.

סוגי הנגעים: נגעי האדם מתחלקים לסוגים שונים: הצרעת הסתמית היא "נגע בעור הבשר", כלומר, הנגע מופיע בכל שטחו הגלוי של גוף האדם, למעט 'בית הסתרים' כגון בית השחי[12], שנגע הנראה שם אינו מטמא. סוג נוסף הנזכר בתורה הוא 'שחין' ו'מכוה', כלומר, נגע שהתפתח מעל כוייה, שדינו דומה לנגע בעור, אבל קל יותר בפרט מסוים, כדלהלן. עוד מצינו סוגים אחרים המופיעים בראשו של אדם, היינו, נגע בקרחת ובגבחת, ו'נתק'.

נגע בעור הבשר - צבעו וגודלו: קיימים ארבעה גוונים של לבן שמטמאים, הנקראים בדברי חז"ל 'מראות נגעים': הלבן ביותר הוא כשלג. אחריו - כצמר של כבש בן יומו; הגוון השלישי - כסיד שבקירות ההיכל; הגוון הרביעי - כקרום הביצה, כלומר, העטיפה הדקה הדבוקה לקליפת הביצה[13]. שני המראות הראשונים הם הגוונים התואמים את המושגים 'בהרת' ו'שאת' שנאמרו בתורה, ושני האחרונים הם בגדר 'ספחת', וטפלים לראשונים[14]. כל ארבעת הגוונים מטמאים גם אם היו אדומים במקצת, ובלשון חז"ל 'פתוך'[15]. נגע בגוון לבן שכהה, ואינו לבן כארבע המראות הללו נקרא 'בּוֹהַק' והוא טהור[16]. הנגע מטמא אם היה בשטחו ריבוע ברוחב פול – 'כגריס של פול' - ומקובל לאמוד זאת בערך בשני ס"מ על שני ס"מ[17].

בית הנסן

בעת ש'צרעת הנסן' היתה נפוצה, נבנה בירושלים בית חולים מיוחד למצורעים, שנקרא 'בית הנסן' (ראה תמונה). המקום נקרא על שם החוקר שמצא פתרון למחלה. באותה תקופה, טרם נמצאה תרופה אנטיביוטית, ולכן בודדו את חולי הצרעת בבית חולים נפרד ומסוגר, מפני חשש הדבקה. בית חולים זה נועד בעיקר לנוצרים, אך במשך הזמן נשלחו לשם גם יהודים. חולים אלה נאלצו לאכול מאכלי טריפה, והיו כפופים לנוהגי התפילה של הנוצרים. לימים הגיע למקום הצדיק ר' אריה לוין זצ"ל, אשר יצר קשר עם החולים. בהמשך דאג להם לארוחות כשרות, ואף הסדיר עבורם מקום לתפילה במנין, והצטרף בחגים לתפילותיהם.

סימני הטומאה – לקביעת המצורע בתור 'מוחלט': כאמור, המצורע נחשב ל'מוחלט' וטומאתו חמורה יותר אם בבדיקת הכהן נמצא אחד משלושת הדברים הבאים: א. הנגע התרחב - ובלשון חז"ל 'פִּשְׂיוֹן' - בין הפעם הראשונה שהכהן רואה אותו לבין הפעם השניה. ב. צמחו בתוך הנגע לפחות שתי שערות לבנות. ג. יש במרכז הנגע חלק שאיננו מארבע מראות הנגעים הקרוי 'מִחְיָה'. שני הסימנים האחרונים יכולים להיראות כבר בפעם הראשונה שהכהן רואה את המצורע[18], ובכך נעשה 'מוחלט' מיד בהתחלה. בעניין זה מצינו איסור מיוחד בתורה לתלוש את סימני הטומאה, ככתוב: "השמר בנגע הצרעת"[19].

'שחין' ו'מכוה': קיים דין מיוחד כאשר העור נכוה מן האש, ובלשון התורה 'מכוה'. כן גם עור שנמצאת בו מכת 'שחין'. כשהעור החל להגליד ועדיין לא חזר למראהו הטבעי, ונוצר נגע על גבי הגלד. מקרה זה קל יותר מנגע בעור הבשר, ואחרי שבוע אחד של הסגר, אם לא נראה סימן טומאה של התרחבות - 'פשיון' בלשון חז"ל - או צמיחת שיער לבן - הרי זה טהור. סימן הטומאה השלישי, 'מחיה', לא שייך כלל ב'שחין ומכוה', מפני ש'מחיה' היא בשר חי ורגיל המופיע באמצע הנגע, ואילו שחין ומכוה אינם בשר חי. דין נוסף בהם, שאם הנגע בשחין או במכוה קטן, ואין בו כשיעור נגע, היינו 'גריס', ובצדו נגע קטן אחר - אין ה'שחין' מצטרף ל'מכוה' או לשאר עור הבשר, כדי לטמא[20].

נגע בראש האדם - 'קרחת' ו'גבחת': נגעים מיוחדים קיימים בראש ובזקן הקשורים לנשירת השיער. התורה מגדירה, שכאשר נמרט שער הראש מצידו האחורי של האדם הרי זו 'קרחת', ומצידו הקדמי - הרי זו 'גבחת'. אם נוצר בקרחת או בגבחת או בזקן נגע מאחד מארבעת מראות הנגעים המטמאים בעור הבשר - הרי זה טמא כמו בכל מקום אחר בגוף. עם זאת, הבדילה התורה שני הבדלים בין הקרחת והגבחת לבין שאר חלקי הגוף: א. בכלל הגוף, אם צמח שער לבן בנגע - הרי זה סימן טומאה. כאמור, לא כן בראש, שם צמיחת שער לבן אינה סימן טומאה. הדבר המטמא הם שני הסימנים האחרים: התרחבות הנגע או 'מחיה'. ב. מכיוון שהקרחת והגבחת נחשבים כמקומות מיוחדים בפני עצמם, שיעור הצרעת המטמא, שהוא 'כגריס', צריך להיות בהם עצמם, ללא צירוף בין הקרחת לגבחת ובינם לבין שאר הגוף[21].

'נתק' בראש האדם: דין אחר נאמר בתורה לגבי נגע שבראש האדם או בזקנו, והוא – 'נתק', ובו חידשה התורה, שיש טומאה אפילו במראה שאיננו מארבעת מראות הנגעים. חידוש נוסף בו הוא בסימני הטומאה המגדירים את המצורע כ'מוחלט': צמיחת שיער צהוב, במקום שיער לבן שבצרעת רגילה. בהבנת דין ה'נתק' חלוקות הדעות בין המפרשים: יש סוברים שמדובר במראה שונה מן הרגיל, אלא שכאן התורה טימאה אפילו שינוי קל יותר, שאיננו לבן כל כך[22]; ויש סוברים, שאפילו מראה שיגרתי מטמא, ונשירת השיער היא ה'נתק' המטמא[23]. גם ההבדל בין 'נתק' לבין 'קרחת' ו'גבחת' שנוי במחלוקת: יש אומרים שהתקרחות כללית בראש, כדרך בני אדם, היא 'קרחת' ו'גבחת', ודינה דומה לצרעת עור הבשר; ואילו נשירת שיער במקום מסוים שמוקף בשערות, שאיננה כדרך בני אדם, היא 'נתק'[24]. לדעה אחרת, התקרחות סופית היא 'קרחת וגבחת', ואילו נשירת שיער זמנית כתוצאה מחולי שעשוי להתרפא היא 'נתק'[25].

שומרון – עיר מוקפת חומה

בציור נראים שרידי העיר שומרון. לפי המתואר במלכים ב' (ז, ג) ארבעת המצורעים נשלחו אל מחוץ לעיר, ומבואר במסכת סוטה (מז, א): "זה גחזי ושלשת בניו". שאלה היא מדוע נשלחו המצורעים החוצה, הרי ההלכה היא ש"עיירות המוקפות חומה [מימי יהושע] מקודשות... שמשלחים מתוכן את המצורעים" - כמובא במסכת כלים (א, ז) ואילו העיר שומרון היתה עיר חדשה, כמובא במלכים א' טז, כד; שעומרי קנה - "את ההר שומרון מאת שמר בככריים כסף ויבן את ההר, ויקרא את שם העיר... שומרון". אולם יונתן מתרגם "'ההר שומרון' – כרכא שומרון", וכתב רד"ק, שהיה שם כרך גדול בתחילה, ועומרי חיזק וביצר את הכרך והפך את העיר לבירת השומרון (וראה גם מלכים ב' כג, יח, שהעיר שומרון היתה קיימת בדורות שקדמו למאורע, ונזכרת בימי ירבעם בן נבט) מסיבה זו נשלחו המצורעים מחוץ לשער.

דיני המצורע בזמן טומאתו: המצורע מטמא את מי שנוגע בו. כן מטמא המצורע את מי שהוא נושא אותו ומזיז אותו, והנטמא ממנו אף מטמא את הכלים שנגע בהם באותה שעה – 'טומאת בגדים'[26]. יש אומרים שהמצורע מטמא גם בהיסט, כלומר, את מי שהמצורע מזיז אף ללא מגע[27]. משכבו של המצורע ומושבו טמא, ונחלקו ראשונים; האם דינו כאב הטומאה כמשכב הזב או שאינו אלא ראשון לטומאה[28]. רוק המצורע ומי רגליו - הנקראים 'מעיינות המצורע' - אף הם אב הטומאה, ויש חולקים[29].

הגבלות המצורע במגורים - ביחס לטמאים אחרים: אחת ההגבלות באשר למצורע היא, שאסור לו להיכנס ל'מחנה ישראל', כלומר, לערים מוקפות חומה[30]. יש אומרים שהמדובר רק על המוקפות מימות יהושע בן נון[31]. בעניין זה המצורע חמור מכל הטמאים, שהם מותרים להיכנס לירושלים שבין החומות, ואיסור הכניסה לגביהם מוגבל להר הבית או לעזרה בלבד, ואילו המצורע מורחק מחוץ לחומת ירושלים. הדינים וההגבלות דלעיל, נוהגים גם במצורע מוסגר[32]. חידוש נוסף קיים במצורע ביחס לטמאים אחרים, שהוא מטמא בביאתו לבית את כל הנמצא בו[33].

הגבלות מחמירות במצורע 'מוחלט': במצורע מוחלט קיימים דינים נוספים בהנהגתו בחיי יום יום. המצורע דומה בהופעתו החיצונית למנודה ואבל[34]: עליו לכסות את ראשו ולקרוע בגדיו[35], אסור לו להסתפר ולכבס את בגדיו, ואסור באמירת שלום לזולת. עליו להכריז לכל המתקרב אליו על כך שהוא טמא, כדי להזהיר אותו מלהיטמא וכן כדי שיבקשו עליו רחמים[36]. מאידך, מותר לו להתרחץ, לנעול נעליים, ללמוד תורה ולשמש מטתו[37].

טהרת המצורע: כאשר המצורע מתרפא הכהן בודק אותו ומאשר את טהרתו, ומכאן מתחיל תהליך טהרתו הכולל ארבעה שלבים[38]:

א. הזאה מדם ציפור: המצורע מביא שתי ציפורים טהורות, כלי חרס חדש ובו מי מעיין - "מים חיים" – בלשון התורה. הכהן[39] שוחט אחת מהן וממצה את דמה לתוך המים שבכלי. לאחר מכן הכהן לוקח מוט של עץ ארז, ענף של אזוב, צמר שצבוע בתולעת שני, כורך אותן יחדיו ומצמיד להן את הציפור החיה. את ארבעת אלו הוא מטביל במים המעורבים בדם, ומזה שבע פעמים על ידו של המצורע[40]. לאחר מכן הכהן משחרר את הציפור החיה המתעופפת אל מחוץ לעיר. ציפורים אלה אינן קרבן, אלא חלק מתהליך הטהרה והתשובה. פעולות אלה נעשות מחוץ למחנה. הדבר יכול להעשות אף בחוץ לארץ ואף בזמן שהמקדש חרב.

ב. גילוח וטבילה: הכהן מגלח את המצורע לגמרי, ומסיר את שערו בכל חלקי גופו. המצורע טובל במקווה ומטביל גם את בגדיו[41]. מכאן ואילך הוא טמא עוד שבעה ימים, בהם הוא נקרא "מצורע בימי סָפְרוֹ", ודיניו יפורטו בהמשך.

ג. גילוח וטבילה נוספים: ביום השביעי המצורע מתגלח וטובל בשנית. מכאן ואילך דינו כ'טבול יום', המטמא תרומה במגעו בלבד. בצאת הכוכבים המצורע נטהר ומותר גם לאכול תרומה.

ד. קרבנות בסיום - והזאת השמן והדם: ביום השמיני המצורע מביא סידרת קרבנות: שלוש בהמות: כבש לאשם, כבשה לחטאת וכבש לעולה, נסכים לכולם[42], ולוג שמן. תחילה מוקרב האשם, והוא מיוחד בכך שחלק מדמו מזה הכהן על גופו של המצורע. זאת, מלבד זריקת דם על המזבח כבכל קרבן. הדבר יוצר בעיה לגבי נוכחות המצורע בעזרה: כדי שהכהן יוכל להזות על גופו עליו להיות בעזרה, שהרי אסור להוציא את דם האשם מחוץ לעזרה; מאידך גיסא, המצורע אסור להיכנס לעזרה כל עוד לא הוקרבו קרבנותיו. לפיכך המצורע עומד בשער ניקנור ומכניס את חלקי גופו בזה אחר זה לעזרה: תחילה את ראשו, והכהן מזה על תנוך אזנו הימנית, אחר כך את ידו הימנית, והכהן מזה על הבוהן, ולבסוף את רגלו הימנית, והכהן מזה על הבוהן[43]. מן הלוג שמן, מזה הכהן שבע פעמים לכיוון קדש הקדשים, ואחר כך נותן מן השמן על האברים הללו ועל ראש המצורע. לאחר מכן מוקרבים החטאת והעולה[44]. מצורע עני, שאין ביכולתו להביא קרבנות אלו, מביא חטאת ועולה מן העופות במקום בהמה, אבל כבש לאשם, ולוג השמן הם כדינם בעשיר[45].

מצורע בימי סָפְרוֹ: בשבעת הימים שבין שתי התיגלחות - טומאת המצורע קלה יותר[46]: מותר לו להיכנס ל'מחנה ישראל' ולהר הבית[47] - אך לא לעזרה. בימים אלה המצורע אינו מטמא בית שייכנס אליו, אבל אדם או כלי שיגעו בו טמאים. בדין מסוים מצורע זה חמור יותר ממצורע מוחלט, שהמצורע מותר בתשמיש המטה עם אשתו מחוץ למחנה, ואילו מצורע בימי סופרו[48] אסור במשך שבעת ימים אלו[49]. דין זה אינו קיים במצורעת[50].

קרבנות מצורע עני

בציור נראה מצורע עני, כשהוא מביא את קרבנותיו למקדש, ועומד בשער ניקנור. לעומת העשיר המביא שלוש בהמות: כבש לאשם, כבשה לחטאת וכבש לעולה, מביא העני כבש אחד לאשם בלבד, ובמקום בהמות לחטאת ועולה - מביא בידיו שני עופות. (להשלמת תיאור הטהרה ראה ציור בערך 'אשם מצורע').

טומאת הצרעת בתנ"ך ובדברי חז"ל: בתנ"ך מוצאים תיאורים אודות אישים שונים שלקו בצרעת; התורה מספרת על צרעתה של מרים, כעונש על לשון הרע שדיברה על משה רבנו[51]. נעמן שר צבא ארם בא לארץ ישראל כדי להיטהר מצרעתו על ידי אלישע הנביא, וגיחזי, משרתו של אלישע, הצטרע מכיוון שחמד את ממונו של נעמן[52]. עוד מסופר על ארבעה מצורעים שהיו בשער שומרון, ולדעת חז"ל אלו גיחזי ובניו[53]. המלך עוזיהו הצטרע כשהתיימר להקטיר קטורת ככהן, וכתוצאה מכך ישב ב'בית החפשית' מחוץ לירושלים עד יום מותו, ובנו יותם מלך תחתיו[54].

צרעת: המחלה - והתשובה: הצרעת באה על עבירות מיוחדות ועל ליקויים בהתנהגותו של אדם. עשרה דברים המביאים צרעת מנו חכמים במדרש: "על עשרה דברים נגעים באים... על עבודה זרה - [הדבר נלמד] מישראל... שאמרו לעגל: 'אלה אלהיך ישראל'... ופרחה בהן צרעת. ועל גילוי עריות – מ'בנות ציון'... ולקו בצרעת... ועל שפיכות דמים – מיואב... ועל חילול השם – מגיחזי... שנאמר: 'וצרעת נעמן תדבק בך'. ועל ברכת השם – מגלית... ועל גוזל את הרבים – משבנא, שהיה נהנה מן ההקדשות... ועל הגוזל את שאינו שלו – מעוזיהו... 'ויהי המלך עוזיהו מצורע עד יום מותו'. ועל גסות הרוח – שנאמר: 'וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו'. ועל לשון הרע – ממרים שנאמר: 'ותדבר מרים ואהרן במשה'... ולקתה בצרעת... ועל עין הרע – שנאמר: 'ובא אשר לו הבית' - מי שייחד ביתו לו ואינו רוצה ליהנות לאחרים"[55]. עוד אמרו חכמים, שהכהן העומד לפני ה' במקדש ועובד על גבי המזבח, הוא שמנחה את המצורע ומדריך אותו כיצד לשוב בתשובה, באומרו: "צא ופשפש בעצמך וחזור בך, שאין הנגעים באין אלא על לשון הרע, ואין הצרעת באה אלא על גסי הרוח"[56].

צרעת בזמן הזה: תהליך הטומאה והטהרה, מלבד הבאת הקרבנות, אינו תלוי בבית המקדש, לפיכך המצוות הקשורות למיני הצרעת מתחייבות בזמן הזה. במהלך הגלות הקשה נשתכחו פרטים רבים הקשורים למחלה, והדיון במכלול המצוות ומראות הנגעים, המחייב דיוק ומסורת מדורות הצטמצם והוזנח, במיוחד, בהעדר ידע מספיק על הנגעים ועל האמצעים הנדרשים לטהרתם[57]. עם זאת, ככל מצוה אחרת בתורה, ראוי הדבר לחדש את העיון והבירור של מצוות אלה על צדדיהן השונים, שכן, עם בניין המקדש במהרה, תהיה זו שאלה מעשית לגבי כניסה לירושלים שבין החומות, וכניסה למקדש להקרבת קרבנות, ושאר ההשלכות הנובעות מהמצאותם של מצורעים, ומגעם עם קהל באי המקדש.

מן המדרש

הצרעת והשגחה פרטית

"מעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים, ומטה ידו, ובקש לצאת לחוצה לארץ. קרא לאשתו, אמר לה: בשביל שבני אדם רגילין לבוא אצלי להראות את נגעיהם, בואי ואני אלמדך, שתהי את רואה את הנגעים: אם ראית שערו של אדם, שיבש המעיין שלו, תהי יודעת שלקה. לפי שכל שער ושער ברא לו הקב"ה מעיין בפני עצמו שיהא שותה ממנו, יבש המעין שלו - יבש השער. אמרה לו אשתו: ומה אם כל שער ושער ברא לו הקב"ה מעיין בפני עצמו שיהא שותה ממנו, אתה, שאתה אדם, וכמה שערות יש בך, ובניך מתפרנסין על ידך, לא כל שכן שיזמין לך הקב"ה פרנסה! לפיכך לא הניחה אותו לצאת לחוצה לארץ". תנחומא תזריע ח.

'שתי ציפורים חיות טהורות' - כגון: ציפור דרור וסנונית

בעניין הציפורים כתב הרמב"ן ויקרא יד, ד: "הנראה מדברי רבותינו, שכל עופות טהורים נקראים צפור, אבל מצוותו של מצורע בציפורי דרור [ראה תמונה משמאל]... ציפור שחיה חוץ לכל עיר, ואיזו זו? – 'דרור'... ובדיעבד כולם כשרין בו... שנינו במשנה בנגעים (יד, ה): 'שתי צפרים – מצותן, שיהיו שוות במראה בקומה ובדמים ולקיחתן כאחת'... ובפרק אלו טרפות אמרו: 'עוף המסרט כשר לטהר בו את המצורע, וזו היא סנונית לבנה' [ראה תמונה מימין]... ומכל מקום כל הטהורין כשרים בדיעבד".

מעולם המוסר והמחשבה

צרעת הבית הבגד והעור – והלקח המוסרי

"צרעת הוא שם האמור בשותפות [שם אחד לתופעות שונות זו מזו]... שהרי לובן עור האדם קרוי - 'צרעת', ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי – 'צרעת', ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי – 'צרעת', וזה השינוי... אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע. שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו - יטהר הבית. אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית [בא השלב הבא] - משתנין כלי העור שבביתו... אם חזר בו - יטהרו, ואם עמד ברשעו... ישרפו. [ובא השלב הבא צרעת הגוף] ומשתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע... הרי הוא אומר: התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה... שסיכנה בעצמה להצילו מן הים... והוא - לא הקפיד על כל הדברים האלו... ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים... שגורמת להן ישיבת קרנות... וישיבת בתי משתאות... אבל שיחת הכשרים בישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה. לפיכך הקדוש ברוך הוא... מזכה אותן בה, שנאמר: 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו... ויכתב ספר זכרון לפניו'" (רמב"ם טומאת צרעת טז, י).

מעולם המחקר

זיהוי הצרעת בדורות האחרונים

מחלת הצרעת הכתובה בתורה מהווה נושא לדיון בעולם הרפואה, ונעשו נסיונות שונים להגדיר ולזהות מחלה זו. בין חכמי ישראל ראו במחלת הצרעת תופעה גופנית הבאה כאזהרה וכעונש על התנהגות לקויה ועבירה על לשון הרע ומצוות אחרות, לפיכך הציעו כמה מומחים הצעות זיהוי למחלה זו. המחלה המוגדרת היום כ'צרעת' זוהתה לאור העובדה, שמחלת הצרעת שבתורה תורגמה בתרגום השבעים למילה הלטינית 'לאפרה'. חוקר בשם הנריק הנסן גילה את החיידק הגורם למחלה זו ובודד אותו, ומאז קרויה המחלה על שמו - 'מחלת הנסן'. עד גילוי החיידק חלו רבים במחלה זו, אולם הגילוי ופיתוח אמצעי הריפוי הביאו לתוצאות המאפשרות טיפול והחלמה מהמחלה, ומספר החולים בעולם המערבי ירד במידה ניכרת. אפשרויות הטיפול גרמו לכך שחולי צרעת שבמשך מאות שנים היו מבודדים לחלוטין מהעולם, מאושפזים כיום במחלקות רגילות בבית חולים, לאור שיטת הטיפול המונעת הדבקה ממחלה זו. וראה בפירוש 'דעת מקרא' (פרשת תזריע עמ' רכו, רלד) הסברים למלה 'בהרת', שיש רואים בה את מחלת ה'בהקת', המופיעה על עור האדם ובבשרו, וכך מוסברים שם מושגים שונים, כגון, 'שאת', 'מחיה' ועוד, עיין שם.

---

[1] רמב"ם טומאת צרעת – הקדמה.

[2] ויקרא, יג, ב. ורש"י ושם יד, לו. משנה, נגעים ג, א. יב, ה. רמב"ם טומאת צרעת ט, ב - ג.

[3] משנה ורמב"ם שם.

[4] ספרא, תזריע פרק טז, ה. רמב"ם, טומאת צרעת יא, ו.

[5] בבלי יומא מב, א.

[6] משנה נגעים ב, ב. רמב"ם טומאת צרעת ט, ו.

[7] משנה נגעים א, ד. בבלי מועד קטן ז, ב. רמב"ם טומאת צרעת ט, ז - ח.

[8] ראה להלן 'סימני טומאה'.

[9] פרט למקרה המיוחד של שחין ומכוה, כדלהלן.

[10] משנה מגילה א, ז. ורש"י מגילה ח, ב. ד"ה לטהור. ירושלמי מגילה א, ח. רמב"ם, טומאת צרעת י, י וכסף משנה.

[11] הסימנים יפורטו בהמשך.

[12] משנה נגעים ו, ח. רמב"ם טומאת צרעת ו, א.

[13] תפארת ישראל נגעים א, א.

[14] משנה נגעים א, א. בבלי שבועות ו, ב. רמב"ם טומאת צרעת א, ב.

[15] משנה נגעים א, ב. רמב"ם טומאת צרעת א, ד. ושם הגדרה ליחס בין הלבן לאדום.

[16] ויקרא יג, לט. רמב"ם טומאת צרעת א, א.

[17] 'מידות ושיעורי תורה' עמ' קנ - קנג. "גריס" הוא חלק מהפרי, והכוונה שחותכים את הפול בעוביו לשני חלקיו ומודדים את השטח שבו חלקיו מתחברים זה לזה.

[18] ויקרא יג, ז - יא. משנה נגעים ד, א - ב. רמב"ם טומאת צרעת א, י.

[19] דברים כד, ח. בבלי שבת קלג, א. רמב"ם טומאת צרעת י, א.

[20] ויקרא יג, יח - כא. משנה נגעים ט, א - ב. רמב"ם טומאת צרעת ה, א - ה.

[21] ויקרא יג, מ - מג. משנה נגעים ג, ו; י, י; ולגבי הזקן - תוספתא שם ד, ט. רמב"ם טומאת צרעת ה, ט - יא.

[22] ראב"ד טומאת צרעת ח, א. רמב"ן ויקרא יג, כט.

[23] רמב"ם טומאת צרעת ח, א.

[24] רמב"ן ויקרא יג, כט. לדעת התוספות יום טוב בנגעים י, י זוהי גם שיטת הרמב"ם.

[25] רמב"ן שם בשם "חכמי הצרפתים".

[26] משנה זבים ה, ו.

[27] דעת הר"מ מפונטייזא בתוספות בפסחים סז, ב ד"ה שכן עושה משכב ומושב; ורבנו תם שם חולק.

[28] תוספות, פסחים סז, ב ד"ה שכן עושה משכב ומושב. בספרא נאמר בכמה מקומות שהמצורע מטמא משכב ומושב, ואילו בבבלי פסחים שם נאמר שלא, ונחלקו המפרשים ביישוב הסתירה. לדעת רבנו הלל, מפרש הספרא והספרי, מצורע אינו מטמא משכב ומושב כלל, והגיה את הספרא בכל המקומות.

[29]משנה, נידה ד, ג. בבלי נידה לד, ב. הרמב"ם מטמאי משכב ומושב ה, ה. סובר כנראה שמעיינות המצורע אינם אב הטומאה.

[30] משנה כלים א, ז.

[31] ר"ש בכלים שם. רש"י מגילה י, ב. ד"ה כל המצוות.

[32] משנה מגילה א, ז. רמב"ם טומאת צרעת י, י - יא.

[33] משנה, נגעים יג, יא- יב. רמב"ם, טומאת צרעת י, יב. הרמב"ם (פירוש המשנה, כלים א, ה) מבהיר את ההבדל בין דין זה לבין טומאת אהל במת, שבמצורע נדרש שתהיה לו קביעות מסוימת במקום, כגון שישב שם.

[34] בבלי מועד קטן יד, ב - טו, ב. רמב"ם, טומאת צרעת י, ו. בכמה מהפרטים שלהלן הגמרא שם נשארה בספק, והרמב"ם הכריע לקולא.

[35] דין זה אינו קיים במצורעת.

[36] ויקרא, יג, מה. בבלי מועד קטן ה, א.

[37] בבלי מועד קטן ז, ב.

[38] ויקרא פרק יד. משנה נגעים פרק יד. רמב"ם טומאת צרעת פרק יא, ומחוסרי כפרה פרק ד.

[39] בדווקא. רמב"ם טומאת צרעת יא, ה.

[40] משנה נגעים יד, א, ושם דעה נוספת שההזאה על מצחו. רמב"ם טומאת צרעת יא, א.

[41] הכיבוס מוזכר במקורות הנ"ל הערה 34, אבל לא ברור האם הוא חיוב או אפשרות. במנחת חינוך קעג כתב שזוהי מצוה.

[42] בניגוד לדין הרגיל בחטאת ואשם, שאין בהם נסכים.

[43] עיין ערכים 'אשם מצורע', 'בהונות' וערכים אחרים הקשורים לנושא.

[44] כך הסדר בתורה, ויקרא יד, יח - יט. הרמב"ם מחוסרי כפרה ד, ב הזכיר את ההזאות מלוג השמן אחרי החטאת והעולה, ועיין 'שערי דעת' עמ' שעו הערה 310.

[45] ויקרא יד, כא - כב.

[46] משנה כלים א, א. רמב"ם, טומאת צרעת יא, ב.

[47] תוספות יומא ל, ב ד"ה אי.

[48] לפעמים מופיע הביטוי בדברי חז"ל 'ספורו' בבא בתרא ט, ב; ועוד.

[49] בבלי מועד קטן ז, ב. רמב"ם טומאת צרעת יא, א.

[50] בבלי כריתות ח, ב. רמב"ם שם.

[51] במדבר יב, י.

[52] מלכים ב' פרק ה.

[53] מלכים ב' ז, ג. בבלי סנהדרין קז, ב.

[54] דברי הימים ב' פרק כו.

[55] ויקרא רבה פרשה יז.

[56] תוספתא נגעים ו, ז.

[57] שו"ת שאלת יעבץ סימן קלו. ערוך השולחן העתיד, נגעים סימן צג, יב. אור שמח, טומאת צרעת יא, ו. על הכהנים בימינו וכשרותם לכך, עיין רמב"ם, תרומות ז, ט ואיסורי ביאה כ, א.