טומאת מקדש וקדשיו
- יוסי ורדי
- 10 בפבר׳ 2022
- זמן קריאה 4 דקות
טומאת מקדש וקדשיו: חובה מן התורה להקפיד על כניסה למקדש בטהרה והקרבת קרבנות ואכילתם בטהרה.
נאמר בתורה, שהטמא אסור להיכנס למקדש או לאכול קדשים[1]. איסור זה נקרא בלשון חז"ל: 'טומאת מקדש וקדשיו'[2]. אדם הנכנס לעזרה במזיד וטומאתו עליו – נקבע לו בתורה עונש כרת[3]. מאידך אם עבר אדם על האיסור בשוגג – יש לו כפרה ומביא קרבן חטאת[4].
בקרבנות הציבור: מלבד החובה הפרטית על מי שעבר את האיסור להביא קרבן, קבעה התורה קרבנות חטאת לציבור על חטא זה, זאת, בראשי חודשים ובמועדים. ומבואר בדברי חז"ל שהקרבנות החטאת המובאים במועדים נועדו לכפר על טומאת מקדש וקדשיו[5]. הדבר מפורש באשר לקרבנות יום הכיפורים, ככתוב: "וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל"[6]. אפילו לגבי שני שעירי החטאת הבאים בחג השבועות, שהאחד בא עם שתי הלחם והשני בא עם המוסף, אמרו חז"ל, שהם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו; קרבן חטאת ראשון מכפר על כלל העבירות של 'טומאת מקדש וקדשיו', ואילו קרבן חטאת שני מכפר "על טומאה שאירעה בין זה לזה"[7], כלומר על טומאה שאירעה בין הקרבה ראשונה לשניה.
קרבנות עצרת - חג השבועות - באים לכפרה על 'טומאת מקדש וקדשיו'
בציור נראה סדר הבאת קרבן 'שתי הלחם' בחג השבועות. מתוך הקרבנות השונים בחג, שהם בסך הכל עשרים וששה, ארבעה מתוכם באים לכפרה על טומאת 'מקדש וקדשיו': שני שעירי חטאת (אחד מהם נראה בציור מימין) ושני כבשי עצרת (הנראים בציור משמאל).
חומרת האיסור: רבים הם הקרבנות המובאים במהלך השנה לכפר על 'טומאת מקדש וקדשיו', ומריבוי הקרבנות על טומאה זו ותכיפותם למדו חז"ל על חומרת האיסור, וכלשון חז"ל: "היה רבי שמעון אומר: שלשים ושניים שעירים קריבין לציבור בכל שנה ושנה... בעצרת כבש אחד בגלל הלחם, ואחד בגלל היום. – כיפר הראשון [על טומאת מקדש וקדשיו] על מה השני מכפר? - על טומאה שאירעה [במקדש] בין [קרבן] זה לזה. ואמור מעתה: כל ישראל צריכין להביא שני שעירים בכל יום [על חטא זה שהוא שכיח] אלא שחס הכתוב על ממונם של ישראל"[8]. עוד אמרו חכמים: "קשה טומאת מקדש וקדשיו מכל עבירות שבתורה, שכל עבירות שבתורה מתכפרות בשעיר אחד, וטומאת מקדש וקדשיו מתכפרת בשלשים ושנים שעירים. כל עבירות שבתורה מתכפרות פעם אחת בשנה [ביום הכיפורים] וטומאת מקדש וקדשיו מתכפרת בכל חודש וחודש"[9].
הקלות בטומאת מקדש וקדשיו: לצד חומרת האיסור, מצאנו בתורה כמה הקלות בדין זה.
א. הקרבן: קרבן החטאת של השוגג אינו קבוע, אלא משתנה לפי מצבו הכלכלי של החוטא, כלומר 'קרבן עולה ויורד', כלומר, אדם שידו משגת מביא כבשה או שעירה לכפרה. ואם אין ידו משגת אזי מביא זוג עופות לעולה ולחטאת; או מנחת חוטא מקמח ללא שמן ולבונה, הכל לפי הישג ידו[10]. הרמב"ן מסביר טעמה של הדרגה זו במצוה, מפני שמדובר באדם הטועה בדבר מצוה. כי הכהן האוכל קדשים, אלא שאכלם בטומאה, כמו כן, אדם הבא למקדש להשתחוות או להקריב קרבן, אלא שנכנס בטומאה, הרי אלו עוסקים במצוה ודעתם לשמים, לפיכך אף על פי שחטאו בהעלמת הטומאה - "ריבה להם הכתוב כפרות"[11].
ב. השגגה: כלל הוא , העושה עבירה בשגגה חייב קרבן, גם אם מעולם לא למד ולא ידע על הלכה זו שעבר עליה, ורק לאחר מעשה נודע לו שיש בכך עבירה, עם זאת חייב, שהיה לו ללמוד ולא למד. לעומת זאת ב'טומאת מקדש וקדשיו', אין אדם מתחייב בקרבן אלא אם ידע מתחילה שהוא עצמו טמא, כן ידע שלפניו בשר קודש, ואחר כך שכח זאת ואכל בטומאה. כמו כן ידע שלפניו מקדש והוא טמא, וכשנכנס למקדש טומאתו נשכחה ממנו, ושוב נזכר בטעותו[12]. בכך נמנעת האפשרות הנפוצה שאדם שנטמא ללא ידיעתו יתחייב בקרבן.
ג. הקרבה בטומאה בדיעבד: קרבן שנטמא והוקרב בטומאתו בשגגה, הלכה היא, שהוא כשר בדיעבד, משום שהציץ שבראש הכהן הגדול מכפר על חטא זה של הקרבת קרבן טמא[13].
ד. טומאה דחויה בציבור: כאשר רוב הציבור טמא, או רוב הכהנים, או רוב כלי המקדש, הלכה היא, שמותר לכתחילה להקריב בטומאה את הקרבנות שהתורה קבעה להם תאריך מסוים, כגון קרבן תמיד ומוסף[14].
'מן הזהירות שלא תרבה להזהר'
עקב החומרה הגדולה שמייחסת התורה לטומאת מקדש וקדשיו, יכול הדבר להביא לידי מציאות מעוותת מבחינה מוסרית והלכתית. שכן בשלהי ימי בית שני אירע, שכהן הרג את חבירו במקדש, ואבי ההרוג שלף את הסכין מגוף בנו המפרפר, להציל את הסכין מפני הטומאה. על כך התריעו חז"ל, ואמרו, ש"טומאת סכין חמורה עליהם יותר משפיכות דמים". לפיכך באותו מעמד קבעו ההיפך: "בעוון שפיכות דמים שכינה נעלית ובית המקדש מיטמא", כלומר, אם הגיע המצב ליד כך, שכהן הורג את חבירו במקדש בגלל קנאה ותחרות על קיום המצוה, מציאות זו מסלקת שכינה מישראל, והיא שמגבירה את טומאת המקדש וקדשיו. משום כך הזהירו חז"ל מפני החמרת יתר באיסור זה, באופן המשבש את סולם הערכים האמור בתורה. המסקנה העולה מן האמור, שיש אמנם להזהר מטומאה במקדש, אך מאידך אין להפריז בהחמרה יתירה, היכולה להביא אנשים להתרחק מן המקדש, או חלילה להביא למציאות מעוותת של אב הרואה את בנו מפרפר, ומקדיש תשומת לב לסכין אם נטמאה אם לאו. על כגון זה כתב החסיד בספר חובת הלבבות בהקדמה: "מן הזהירות - שלא תרבה להזהר". ועיין מחזור יום הכיפורים פרק יא שם נדון בהרחבה נושא טומאת מקדש וקדשיו מצידו ההלכתי והרעיוני.
[1] ויקרא יב, ד.
[2] משנה שבועות א, ד.
[3] במדבר יט, כ.
[4] ויקרא ה, ב - ג וברש"י.
[5] משנה שבועות פרק א, ושם פירוט ודעות שונות על העבירה המיוחדת שמתכפרת בכל מועד: ראשי חודשים, רגלים, ויום הכיפורים.
[6] ויקרא טז, טז.
[7] ירושלמי שבועות א, ד.
[8] תוספתא שבועות א, ב - ג.
[9] תוספתא שבועות א, ב - ג.
[10] ויקרא ה, א - יג.
[11] רמב"ן, ויקרא ה, ז.
[12] משנה, שבועות א, ב. רמב"ם שגגות יא, א. הדבר נלמד מן הכתוב בתורה: "ונעלם ממנו והוא טמא ואשם".
[13] שמות כח, לח וברש"י. משנה פסחים ז, ז וזבחים ח, יב. רמב"ם, ביאת המקדש ד, ו - ז.
[14] משנה פסחים ז, ד - ו ותמורה ב, א. רמב"ם ביאת המקדש ד, ט-יב.