טומאת מגע

טומאת מגע: הטומאה המקובלת בתורה היא נגיעת האדם בדבר טמא.

הדרך המקובלת הנזכרת בתורה כיצד אדם טהור מגיע לכלל טומאה, זו הנגיעה בטומאה, והיא מטמאת בכל הדברים המטמאים, כגון: שרץ, נבלת בהמה, מת, ועוד.

טומאה על ידי מגע - וטומאה בעבודת הקרבנות: נאמר בתורה: "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא... או כי יגע בטומאת אדם, לכל טומאתו אשר יטמא בה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם"[1]. בטומאות מיוחדות קבעה התורה שהמגע בהן אינו מטמא, והן: נבלת עוף טהור, המטמאת באכילה בלבד[2], וכך גם באשר לפרה אדומה, וכן שעיר המשתלח לעזאזל ופרים ושעירים הנשרפים. קרבנות אלו מטמאים רק את העוסק במצוותם, אך נגיעה גרידא בקרבנות אלו אינה מטמאת[3].

טומאת מגע – וטומאת 'בית הסתרים': 'מגע' הוא נגיעה פיזית בין הנוגע לבין הטומאה, ללא כל חציצה ביניהם, אפילו לא של נייר דק[4]. לעניין זה, גוף האדם כולל רק את חלקי גופו הגלויים, ולא חלקים מוצנעים הנקראים 'בית הסתרים', כגון, עומק הגרון. לפיכך, אם הכניסו לעומק גרונו של אדם דבר המטמא ולא נגע בלשונו - הרי זה טהור[5]. מאידך, נגיעה בשערו של האדם, בצפורנו או בשיניו, נחשבת נגיעה[6]. כמו כן, אין הבדל בין אם היתה נגיעה זו בכוונה או שלא בכוונה. כך גם אין הבדל אם הצד שהתקרב לחברו הוא המטמא - או הנטמא[7].

---

[1] ויקרא ה, ב.

[2] משנה, זבחים ז, ו. רמב"ם, שאר אבות הטומאות ג, א.

[3] בבלי, זבחים קה, א. רמב"ם, פרה אדומה ה, ז.

[4] משנה, פרה י, ו, זבים ה, ה. רמב"ם, פרה אדומה יד, ז, מטמאי משכב ומושב ט, ג.

[5] בבלי, קידושין כה, א, נידה מא, ב. רמב"ם, טומאת מת א, ג.

[6] השער והצפורן הוזכרו בספרא מצורע, פרשת זבים, פרק ג, ה ופרק ד, ה. הרמב"ם, טומאת מת א, ג, כתב על הצפורן והשיניים: "נראה לי".

[7] זהו דין כללי בטומאות, כפי שמצאנו בבמדבר ו, ט: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום".