טומאת כלים
- יוסי ורדי
- 10 בפבר׳ 2022
- זמן קריאה 6 דקות
טומאת כלים: דיני הכלים כשהם באים במגע עם טומאה.
במצוות השונות בתורה העוסקות בענייני טומאה וטהרה נזכר רבות עניינם של הכלים וטומאתם. כלים שונים נקבעו בתורה ככלים המקבלים טומאה, כגון, כלי עור, מתכת וחרס, ויש כלים שאינם מקבלים טומאה, כגון כלי אבן וכלי אדמה ועוד. יש כלים המקבלים טומאה במגע ויש כלים שאינם מקבלים טומאה אלא מאויר הכלי. פרטים שונים נאמרו בעניין טומאת הכלים, וכן בעניין טהרתם, והלכות אלו ידונו להלן.
הכלים הנטמאים: נאמר בתורה במספר מקומות שאבות הטומאה מטמאים את הכלים[1]. בשני סוגים של טומאה פירטה התורה את רשימת הכלים הנטמאים. לגבי טומאת שרץ נאמרו הכלים הבאים: "מכל כלי עץ, או בגד, או עור, או שק, כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם... וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו..."[2]. בעניין טומאת מת מוסיפה התורה גם כלי מתכת: "וכל בגד, וכל כלי עור, וכל מעשה עזים, וכל כלי עץ - תתחטאו... אך את הזהב, ואת הכסף, את הנחושת, את הברזל, את הבדיל, ואת העופרת... אך במי נידה יתחטא..."[3]. מפסוקים אלה למדו חז"ל לכל סוגי הטומאות, שהכלים הנטמאים הם העשויים דווקא מחומרים אלה: כלי עץ, כלומר, העשויים מכל סוגי הצמחים[4]; בגדים, שנטוו ונארגו מחומר כלשהו[5]; כלי עור; שק, העשוי משער בעלי חיים[6]; כלי חרס; כלי מתכת; וכלי עצם[7].
כלים שאינם מקבלים טומאה: כלים מחומרים שלא הוזכרו בתורה, כגון כלי אבן, אינם מקבלים טומאה כלל[8]. באשר לכלי זכוכית, חכמים גזרו עליהם טומאה מדרבנן[9]. ממילא, כלים מחומרים שהתחדשו בעת החדשה, כדוגמת כלי פלסטיק, אינם מקבלים טומאה[10]. כך גם כלים שנעשו מדבר הגדל בים, כגון, עור ועצמות של דגים, או בגד הארוג מסיבים שגדלו בים, אלו אינם מקבלים טומאה, אלא אם כן חיברו להם מעט סיבים אחרים הגדלים ביבשה[11].
כלים בעלי צורה מיוחדת, שאינם מקבלים טומאה: יש סוגי כלים שאינם נטמאים למרות שנעשו מחומרים המקבלים טומאה, שכן, נקבעו כללים בדברי חז"ל, מהי ההגדרה של 'כלי' בתורה[12]: א. כלי שטוח שאין לו דפנות לקיבול, בין אם היה כלי עץ, או עור, עצם, או חרס, המוזכרים בתורה בתואר 'כלי', כיון שאינו כלי קיבול אינו מקבל טומאה, וכך גם כלי זכוכית. לעומת זאת כלי מתכת מקבלים טומאה גם אם אין להם דפנות ואינם כלי קיבול, המוגדרים כ'פשוטים', ושטוחים[13]. ב. כלי המחובר לקרקע - טהור[14]. ג. כלי שאיננו מחובר לקרקע אבל הוא כלי גדול, ודרכו של אדם להניחו בקביעות במקום מסוים ולא להזיזו כלל כשהוא מלא, אם היה של עץ - טהור, ואם של מתכת - טמא[15]. ד. כלים חד פעמיים - טהורים[16].
טומאה בכלי העליון: האדם נטמא בטומאת משא והכלים – במגע
בציור נראה אדם המחזיק בידו קערות זו על גבי זו. למעלה מהן מונח ספל ובתוכו בשר נבלה. הלכה היא, שהאדם טמא, שכן הוא נושא נבלה, ולפיכך נטמא במשא. לא כן באשר לכלים, הכלי העליון טמא, כי בתוכו בשר נבלה, ואילו הכלים שמתחתיו, שאינם מקבלים טומאה במשא - הרי הם טהורים.
כיצד נטמא הכלי? הכלים נטמאים מאב הטומאה - אם נגע בהם, או בהיסט הטמאים, שדינם לטמא באופן זה, או באהל המת. וכתבו הראשונים, ש"אין מתטמא במשא אלא האדם בלבד - לא הכלים. כיצד? הרי שהיה מונח על [כף] ידו עשרה כלים, זה על גבי זה, והנבלה... בכלי העליון - האדם טמא משום נושא נבילה, והכלים שעל ידו כולן טהורים, חוץ מכלי העליון שנגעה בו [הטומאה]"[17]. ולד הטומאה איננו מטמא כלים מן התורה[18], אבל גזרו חכמים שמשקה טמא יטמא כלי שנגע בו[19]. אם נגע בו המשקה מבפנים - נטמא כולו; ואם מבחוץ - רק אחוריו טמאים ולא תוכו[20].
חומר הטומאה: בדרך כלל כלי נטמא רק מאב הטומאה ונעשה הכלי ראשון לטומאה, המטמא אוכלין ומשקין בלבד. כלי הנטמא ממשקה טמא, על פי גזירת חכמים שהוזכרה, נעשה שני לטומאה ומטמא אוכל של תרומה או משקה אפילו של חולין[21]. כלי יכול להיות אב הטומאה, המטמא אדם וכלים, באחד משלושה אופנים אלה: א. כלי הנטמא מן המת נעשה אב הטומאה, המטמא אדם וכלים. ב. משכב ומושב (ראה להלן). ג. בגד המנוגע.
משכב ומושב: כלים המיועדים לשכיבה, לישיבה או לרכיבה - מקבלים טומאה מן הזב והדומים לו, כלומר, נידה, זבה ויולדת, ונעשים אב הטומאה[22]. טומאה זו היא כאשר הזב נשען על הכלי, אפילו אינו נוגע בו, ואפילו יש חפץ אחר המפריד ביניהם[23].
טהרת הכלים: רוב הכלים שנטמאו נטהרים בטבילה במקוה בו ביום[24], וטעונים הערב שמש[25]. אם נטמאו ממשקה טמא מגזירת חכמים, די להם בטבילה ואינם טעונים הערב שמש[26]. אם נטמאו במת - טעונים הזאה באפר פרה בשלישי ובשביעי ולאחר מכן טבילה במקוה[27]. הלכה היא, שכלי שנשבר - נטהר, ואפילו אם לאחר מכן תיקנו אותו הרי הוא טהור. מאידך, גזרו חכמים דין מיוחד בכלי מתכות, שאם נשבר ואחר כך תיקנוהו - חזר לטומאתו הקודמת, המוגדרת בהלכה כ'טומאה ישנה'[28].
כלי חרס: כלי חרס דינם שונה משאר הכלים בפרטים רבים, ולפיכך פעמים רבות כשמדובר בדברי חז"ל על 'טומאת כלים', הכוונה היא לכלל הכלים - פרט לכלי חרס[29]: אחת ההלכות המיוחדות לכלי חרס, שהוא מקבל טומאה רק אם נכנסה הטומאה לאויר הכלי, אך לא בנגיעה בו מבחוץ[30]. כמו כן כלי חרס אינו נעשה 'אב הטומאה' לעולם, ואפילו אם נטמא ממת – ואין דינו אלא כ'ראשון לטומאה' בלבד[31]. כך גם אין כלי חרס נטמא בטומאה בחיבורין, היינו: אדם הנושא נבלה מטמא כל כלי שיגע בו באותה שעה, פרט לכלי חרס[32]. לאחר שנטמאו, אין לכלי חרס טהרה בהזאה ובטבילה, אלא רק בשבירה[33].
מעשה שהיה
זהירות מופלגת בעניין טומאת כלי המקדש
"מעשה בשני כהנים, שהיו שניהן שוין [בריצתם לעבודת התמיד בראש המזבח] ורצין ועולין בכבש. קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו [העומד על המזבח] נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר: 'כי ימצא חלל באדמה... ויצאו זקניך ושפטיך' - אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? - געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין [לפיכך טלו את הסכין מיד בטרם תטמא]. ללמדך שקשה עליהם [ההקפדה על] טהרת כלים יותר משפיכות דמים" (יומא כג, א).
כלי חרס הנטמא בטומאת שרץ – כיצד?
בציור נראה אדם שנטמא בשרץ, ידו האחת נוגעת בדופן הכלי מבחוץ, ולכן הכלי טהור, כי אין כלי חרס נטמא מגבו. אולם ידו השניה נתונה בתוך הכלי, והשרץ בידו, לפיכך כלי החרס טמא, כי דין הוא, שכלי חרס מקבל טומאה מתוכו ומאוירו. כלי חרס זה אין דרך לטהרו, ואין לו תקנה אלא שבירה.
, ש"אין מתטמא במשא אלא האדם בלבד - לא הכלים. כיצד? הרי שהיה מונח על [כף] ידו עשרה כלים, זה על גבי זה, והנבלה... בכלי העליון - האדם טמא משום נושא נבילה, והכלים שעל ידו כולן טהורים, חוץ מכלי העליון שנגעה בו [הטומאה]"[34].
[1] כגון במדבר יט, יח: "והיזה על האהל ועל כל הכלים".
[2] ויקרא יא, לב - לג.
[3] במדבר לא, כ - כג.
[4] רמב"ם כלים א, יג. לדעת תוספות בשבת סו, א ד"ה כוורת, "עץ" הוא עץ קשיח דווקא, ולא צמחים רכים.
[5] בבלי שבת סד, א. יש הבדל מסוים בגודל הבגד המקבל טומאה בין צמר ופשתן לבין שאר מיני הבגדים, שם כז, א.
[6] רמב"ם כלים א, יב.
[7] מבמדבר שם: "וכל מעשה עזים תתחטאו". בבלי חולין כה, ב.
[8] משנה אהלות ה, ה. רמב"ם כלים א, ו.
[9] בבלי שבת יד, ב. רמב"ם כלים א, ה.
[10] לגבי מתכות שהתגלו בעת החדשה, כאלומיניום למשל, דנו פוסקי ההלכה האם הם מקבלים טומאה (אגרות משה יו"ד ח"ג סי' כב, ועיין רש"י ראש השנה יט, ב ד"ה וחכמים מטהרין).
[11] משנה כלים יז, יג. רמב"ם כלים א, ג.
[12] עיין ערך 'כלי עץ'.
[13] משנה כלים ב, א. שם יא, א. רמב"ם כלים א, ה - י. לגבי 'פשוטי כלי עץ' יש דיון רחב האם מקבלים טומאה מדרבנן, ויש מחלקים בעניין זה בין כלים רחבים לצרים או בין שימושים שונים, עיין רמב"ם שם הלכה י ותוספות בסוכה ה, א; ד"ה מסגרתו.
[14] משנה כלים יא, ב. שם כ, ה.
[15] בבלי חגיגה כו, ב. רמב"ם כלים ג, א.
[16] שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' לב; אך עיין ציץ אליעזר חי"ב סי' כג.
[17] משנה זבים ה, ב. רמב"ם טומאת מת א, ט. בדברי רש"י יש סתירות לכאורה בעניין זה, עיין רש"י נידה נד, ב ד"ה היא, והערת גליון הש"ס שם.
[18] רמב"ם טומאת מת ה, ז.
[19] בבלי שבת יד, ב. רמב"ם שאר אבות הטומאות י, ז.
[20] בבלי בכורות לח, א. רמב"ם שאר אבות הטומאות ז, ג.
[21] משנה זבים ה, יב ופרה ח, ז.
[22] ויקרא טו, ד - ו. טומאה זו נקראת גם 'טומאת מדרס'.
[23] משנה זבים ב, ד. רמב"ם מטמאי משכב ומושב ז, א.
[24] לכן הם נקראים 'כלי שטף', בניגוד לכלי חרס כדלהלן.
[25] ויקרא יא, לב.
[26] משנה פרה יא, ה ופירוש הרע"ב.
[27] במדבר יט, יח - יט.
[28] משנה כלים יא, א. רמב"ם כלים יב, א - ג. לדעת רבן שמעון בן גמליאל במשנה שם, דין זה נאמר בטומאת מת בלבד.
[29] רמב"ם הקדמה לסדר טהרות: "ואינם כוללים כלי חרש בכלל הכלים ברוב המקרים, מפני שיש לו דינים מיוחדים בפני עצמו".
[30] ויקרא יא, לג וברש"י. כן נטמא הכלי כשהוסט על ידי הזב.
[31] בבלי ערובין קד, ב. רמב"ם טומאת מת ה, ו.
[32] משנה זבים ה, א. רמב"ם מטמאי משכב ומושב ו, ב.
[33] ויקרא יא, לב - לג. שם טו, יב. במדבר יט, יח. משנה כלים ב, א.
[34] משנה זבים ה, ב. רמב"ם טומאת מת א, ט. בדברי רש"י יש סתירות לכאורה בעניין זה, עיין רש"י נידה נד, ב. ד"ה היא, והערת גליון הש"ס שם.