טומאת המתעסקים

טומאת המתעסקים: אדם שנטמא כשעסק באחת המצוות והקרבנות, שהתורה קבעה בהן טומאה לכל המתעסקים.

הטומאות הנזכרות בתורה מתקיימות בדרך כלל על ידי מגע של האדם עם מקור הטומאה, כגון, נגיעה בו, או הרמת הדבר הטמא, או הזזתו. מאידך גיסא, מצינו בתורה שלוש מצוות המטמאות את העוסקים בהן, שכך גזרה התורה, שהעוסק במצוות אלו יטמא. לפיכך, לא ניתן להיטמא טומאות אלה בנגיעה בלבד, אלא למי שעוסק במצותן. להלן שלוש המצוות: האחת: השורף פרים ושעירים הנשרפים מחוץ למחנה[1]. השניה: העוסק בתהליך שריפת פרה אדומה[2]. השלישית: המשלח את השעיר לעזאזל ביום הכיפורים[3]. וכתבו הראשונים, שכיוון שגם הפרה האדומה נקראת 'חטאת' - כשם ה'חטאת' שעולה על גבי המזבח, וכך גם שעיר המשתלח נקרא 'חטאת'[4] לפיכך ראוי לקרוא לטומאות אלו 'טומאת החטאות'[5].

פרים ושעירים הנשרפים מחוץ למחנה – והנטמאים: הנטמאים במהלך קיום מצוה זו, הם הנושאים את הקרבנות הללו אל מקום שריפתם, וטומאתם מתחילה החל משעת יציאתם מן העזרה[6]. כמו כן, כל המסייע לשריפת הבשר הנשרף, כגון ההופך את הבשר על האש לזירוז שריפתו, או מוסיף חומרי בעירה, וזאת עד שהבשר נעשה אפר[7]. באשר להכנות לשריפה, שאינן עיסוק בבשר עצמו, כדוגמת סידור המערכה והצתת האש לפני שהבשר הונח שם, נחלקו ראשונים אם הן מטמאות[8].

פרה אדומה – והנטמאים: העוסקים בפרה אדומה ונטמאים, הם אלו העוסקים בפרה משחיטתה ועד השלמת איסוף האפר. בכלל זה המשליך את עץ הארז והאזוב ושני התולעת אל השריפה, וכן המסייעים לשריפה כמפורט לעיל[9]. לאחר איסוף אפר הפרה, חדלה הפרה מלטמא, והעוסקים בחלוקתו ושמירתו אינם נטמאים[10]. השומר את הפרה האדומה בזמן עשייתה נטמא אף הוא, ומדרבנן, גזירה שמא יעסוק בה בפועל[11].

איש עיתי - וטומאת הבגדים

בציור נראה איש עתי בדרכו אל המדבר, כשהוא יוצא משער שושן שבחומת ירושלים. החל משעה שיצא מן החומה בגדיו טמאים וצריכים טבילה בסיום המצוה.

שעיר המשתלח – והטומאה: ה'איש עתי' המלווה את השעיר לעזאזל הוא היחיד שנטמא. באשר לזמן חלות הטומאה, הדבר מתחיל משעת יציאתו מחומת ירושלים, ולא משערי העזרה, כמו המוציאים את הקרבנות הנשרפים[12].

חומרת הטומאה: בתורה נקבע, שכל הנטמאים בטומאות אלו חובה עליהם לכבס בגדיהם. הווה אומר, שטומאה זו חמורה בכך, שתוך כדי העיסוק במצוה המטמאת, דינם כ'אב הטומאה', שדינו לטמא כלים שנוגע בהם[13]. לעומת זאת, לאחר שהפסיקו את העיסוק בטומאה, כגון, סיום השריפה, או הדחייה לצוק, דינם כ'ראשון לטומאה', שדינו לטמא אוכל ומשקה בלבד ולא כלים[14]. באשר לאוכל ומשקה שנגעו בהם בשעת עיסוקם במצוה, יש אומרים שדינם כ'שני לטומאה' בלבד, ולא כדין טומאת בגדים, שהטמא עושה את האוכל כ'ראשון לטומאה'[15]. באשר למגע של אדם שאינו עוסק בפרה, ונגע בגוף הפרה או בטומאות האחרות עצמן, או שנגע בפרים והשעירים הנשרפים וכן בשעיר המשתלח, אין הנוגע בהן מטמא בגדים שנוגע בהם, וכן בגדים שנפלו עליהם אינם נטמאים[16]. מאידך באשר לגבי אוכל ומשקה שנגעו בהן יש מן הפוסקים שקבעו שהם נטמאים[17], ויש חולקים[18]. טומאת המתעסקים נמשכת עד הערב, כלומר, המתעסק מקיים טבילה והערב שמש[19]. הטמאים הללו אסורים להיכנס למחנה שכינה עד שיטהרו, אבל מותרים להיכנס למחנה ישראל ומחנה לויה[20].

העוסקים באפר פרה אדומה – טמאים הם ובגדיהם

בציור נראים הכהנים כשהם טוחנים ומפוררים את שרידי אפר שריפת הפרה, ומכינים אותו להזאה על טמאי מת. והם ובגדיהם טמאים.

מעולם המחשבה

כיבוס הבגדים של המתעסקים במצוות - על שום מה?

לשלוש המצוות הנדונות בערך זה תוכן משותף, שכולן נאמרו סביב מחילת עוונות הציבור; השעיר נושא עליו את עוונות בני ישראל אל ארץ גזירה; הפרים הנשרפים והשעירים הנשרפים ביום הכיפורים - אף הם נועדו לוידוי הכהן הגדול על עוונות היחיד והציבור, כך גם פרה אדומה באה לכפר על חטא העגל, וכדברי רש"י במדבר יט, כב: "משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך. אמרו: תבוא אמו ותקנח הצואה, כך, תבוא פרה ותכפר על העגל". הווה אומר, חטאי הציבור ממשיכים לדבוק בישראל, ויש להסירם מעל הציבור. הבגדים אף הם משל לחטא שדבק באדם וכמובא בזכריה ג, ג; אודות יהושע בן יהוצדק, שדבק בו החטא שבניו נשאו נשים נוכריות, ונאמר בו: "ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך. ויען ויאמר... הסירו הבגדים הצואים מעליו... העברתי מעליך עוונך והלבש אתך מחלצות... וישימו הצניף הטהור על ראשו וילבישהו בגדים", הווה אומר, העוון הוא כבגד מלוכלך, ואילו המצווה היא כבגד מחלצות וכצניף טהור על הראש. אף המצוות הללו כולן, משנתקיימה המצוה, מסירים העוסקים במצוה את בגדיהם וטובלים הם ובגדיהם במקוה, ובכך, כביכול, הוסר החטא והטומאה מעם ישראל.

---

[1] ויקרא טז, כח, לגבי הפר והשעיר של יום הכיפורים. משנה זבחים יב, ה, לגבי כלל הפרים והשעירים הנשרפים, כולל פר העלם דבר של ציבור ופר כהן גדול. בבלי זבחים פג, א. רמב"ם פרה אדומה ה, ד.

[2] במדבר יט, ז- י.

[3] ויקרא טז, כו.

[4] ויקרא טז, ה.

[5] רמב"ם פירוש המשנה, הקדמה לסדר טהרות.

[6] משנה יומא ו, ז, לדעת תנא קמא. רמב"ם פרה אדומה ה, ה. רבי שמעון במשנה שם סובר שההוצאה אינה מטמאת, אלא רק השריפה עצמה, משעה שהאש אחזה ברוב הפר והשעיר. דעה שלישית של רבי יהודה (תוספתא, יומא ג, יב), שהשריפה המטמאת היא משעת הצתת האש.

[7] בבלי זבחים קו, א, לדעת תנא קמא. רמב"ם, פרה אדומה ה, ד. לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון בזבחים שם, משעה שהבשר נחרך כליל אין שריפתו מטמאת, למרות שעדיין לא נעשה אפר.

[8] הרמב"ם פרה אדומה ה, ה; מטהר, על פי הברייתא ביומא סח, ב: "איזהו השורף? זה המסייע בשעת שריפה". אולם רש"י שם סובר שברייתא זו היא כשיטת רבי שמעון, המטהר את המוציאים. להרחבה ראו 'שערי היכל' למסכת יומא, מערכה קסו.

[9] רמב"ם פרה אדומה ה, א - ד.

[10] רמב"ם שם הל' ד.

[11] בבלי בבא מציעא צג, א. רמב"ם פרה אדומה ה, א.

[12] משנה יומא ו, ו. רמב"ם פרה אדומה ה, ו. לדעת רבי שמעון במשנה שם, הטומאה חלה רק משעת דחיית השעיר לתהום. דעה שלישית של רבי יוסי (בברייתא ביומא סז, ב), שהטומאה חלה בזמן ההגעה לצוק, ועיין שערי היכל, יומא, מערכה קסב.

[13] ראה 'טומאת בגדים'.

[14] רמב"ם פרה אדומה ה, ב - ד.

[15] רמב"ם פירוש המשנה זבים ה, י. ראו שערי היכל לזבחים, עמ' תתקסא.

[16] משנה פרה ח, ג.

[17] רמב"ם פירוש המשנה פרה ח, ג.

[18] בבבלי זבחים קה, א, מחלוקת בדבר: לדעת רבי מאיר כולן מטמאות את האוכל. לדעת חכמים, השעיר המשתלח אינו מטמא, מפני שהוא חי, ואילו לגבי הפרה האדומה והפרים הנשרפים יש אפשרות שיטמאו, ונחלקו ראשונים האם הכוונה שיש להם טומאה עצמית, גם אם לא נגע בהם דבר המטמא. ראו בהרחבה שערי היכל לזבחים, מערכה ערה.

[19] מפורש בפסוקים הנ"ל.

[20] רש"י במדבר יט, ז. להרחבה עיין שערי היכל, יומא, מערכה קסב.