יוסף בן מתיתיהו

יוסף בן מתיתיהו: כהן במקדש בשלהי ימי בית שני, ומתעד מלחמת היהודים ברומאים והחורבן.

יוסף בן מתתיהו הכהן, נולד בירושלים כבן למשמרת יהויריב, והיה בן שלושים ושתים בעת החורבן. יוסף השאיר אחריו ספרים המתארים את תקופת בית שני ואת הנעשה במקדש, ובהיותו כהן המכיר את העבודה לפרטיה, יש חשיבות רבה לעדותו על המקדש, הלשכות, ופרטים אחרים הקשורים למקדש. היו ליוסף מקורות נוספים וספרים מהם שאב ידיעות על דברי הימים בדורות שלפניו. כשאר הכהנים שלמדו תורה והיו אף מורי הוראה בישראל, ניכר מדבריו, כי היו לו ידיעות רבות בתורה שבכתב ושבעל פה, וכפי שעולה מספרו 'קדמוניות היהודים' המתאר את תקופת התנ"ך ובו סקר מצוות רבות בתורה. ספריו על תולדות היהודים וכן על המרד והמלחמה נכתבו ברומא, לאחר שקיבל שם נחלה וכן קיצבה מבית הקיסר, והיה להם עניין לתעד את ייחודו של עם ישראל.

1. כתבי דברי הימים של יוסף ובהם מצוות והלכות

מהימנות יוסף בכתביו: בתקופת המרד ברומאים התמנה יוסף למפקד הגליל ואף נלחם בהם בחכמה רבה, אך משנפל בשבי שינה את דעתו. לדבריו, הגיע להבנה כי המרד עתיד להכשל, ועבר לסייע למחנה הרומאי כדי למנוע אבידות מיותרות ולסיים את המלחמה. מכאן ההסתייגות בשאלת אמינותו בתוכן הספרים שיצאו מתחת ידו, אשר נכתבו תחת השפעת הרומאים שהטו לו חסד. יתירה מזו, התיאורים של יוסף נכתבו מן הזיכרון, ויתכן שיש אי דיוק במידות המקדש ופרטים אחרים. כמו כן, ספרו שנכתב ביוונית תורגם לעברית, ויתכן שינוי בהעברת המושגים והפרטים משפה לשפה. עם זאת, בדברים שיוסף אינו מערב בהם שיקולים זרים, אלא מתאר מציאות ועובדות, ניתן להגדיר אותו כ'מסיח לפי תומו'[1], ואם אין בדבריו סתירה למקורות, דומה שמן הראוי לבחון כל נושא לגופו, שמא ניתן להיעזר בדבריו להבהרת ספיקות בנושאים שלא נתבארו די הצורך.

עגלה ערופה כדוגמא: יוסף סוקר בספרו רבות ממצוות התורה, ויש בפרטים שונים שבדבריו כדי להבהיר ענייני הלכה[2]. לדוגמא בלבד - מצות עגלה ערופה; יוסף כותב: "אם יבוצע רצח באיזה מקום, ולא ימצא הפושע… ירחצו [הזקנים] את ידיהם במים טהורים מעל לראשה של הבהמה, והכהנים והלויים ומועצת הזקנים של העיר יקראו בקול, שידיהם נקיות מהרצח"[3]. יש במצוה זו כמה ענייני הלכה הנידונים בדברי חז"ל, וכגון: באיזה נחל מדובר, האם נחל ובו מים זורמים, או גם נחל יבש? כמו כן, מי הרוחץ את ידיו? היכן רוחצים את הידים? מי האומר: "ידינו לא שפכו"? האם צריך להרים את הקול? ועוד. מתוך הפרטים השונים שציין, התואמים את דברי חז"ל, ראוי לציין את הביטוי 'מים טהורים', שבדבריו, שכן רבים מן הפרשנים מפרשים, שמדובר בנחל יבש כסלע איתן[4]. לעומת זאת דעת הרמב"ם ופרשנים אחרים היא שמדובר בנחל שוטף. מדברי יוסף נראה, שלמד בבית מדרשו כשיטת הרמב"ם, שעריפת העגלה מתקיימת ליד "נחל שהוא שוטף בחזקה, וזהו 'איתן' האמור בתורה"[5]. כך עולה מן הפסוק: "ויגל כמים משפט, וצדקה כנחל איתן"[6], וכן נאמר: "אתה הובשת נהרות איתן"[7], ומשתמע שמדובר במים שוטפים. יש מקום, אפוא, לומר, שהביטוי 'מים טהורים' שבדברי יוסף, מלמד, שלרחיצת ידי זקני העיר, יש מצוה לקחת דווקא 'מים חיים' מנחל זורם ממעיינות נובעים, וכשיטת הרמב"ם. כך למד יוסף את לשון המשנה: "'איתן' – כמשמעו [שמימיו זורמים]! קשה אף על פי שאינו איתן – כשר"[8]. היינו, בדיעבד 'כשר' גם נחל קשה שאין בו מים זורמים. ניתן להביא דוגמאות אחרות מדבריו ואין זו אלא אחת.

2. הכהנים והלויים - מעמדם ותפקידם

אחריות הכהנים על העבודה במשכן ועל הוראת התורה: נאמר בתורה: "ויצו משה את הלויים נושאי ארון ברית ה'... לקוח את ספר התורה הזה"[9], בפירושו של יוסף בן מתתיהו לפסוק זה נאמר, שספר התורה נמסר לכהנים: "וכן מסר לכהנים את הספרים האלה, ואת הארון שהניח בו את עשרת הדברות כתובים על שני לוחות, וגם את המשכן"[10]. שינוי זה מלמדנו, שמטרת נתינת הספר, הארון והמשכן לשבט לוי היא: הטלת אחריות על הכהנים והלויים בשני תחומים: האחד: האחריות המוטלת עליהם להתמיד בעבודת המקדש ובניינו. השני: להתמיד בהוראת התורה והמצוות לישראל, ככתוב: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל"[11].

מעמדו של הכהן הגדול במעמד 'הקהל': שאלה שנדונה בפרשנים, מי הוא הקורא בתורה במקדש במעמד הקהל, והאם דווקא המלך קורא בתורה, או שמא כל אדם חשוב אחר בישראל? להלן דבריו של יוסף: "לכשיתכנס ההמון בעיר הקודש לשם הקרבת קרבנות כל שבע שנים, בזמן חג הסוכות, יעמוד הכהן הגדול על בימה גבוהה, שיהא קולו נשמע ממנה למרחוק, ויקרא לפני כל העם את חוקי התורה"[12]. הדבר עומד בסתירה, לכאורה, לאמור במשנה: "אגריפס המלך עמד וקבל [את התורה] וקרא עומד, ושבחוהו חכמים"[13]. אולם יתכן שנתנו למלך לקרוא מפני כבודו, ומפני שלום מלכות מפני הרומאים. לדבריו של יוסף יש סימוכין בפסוק: "ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי... ויצו משה אותם לאמור... תקרא [הכהן הגדול] את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם - הקהל את העם"[14], ומתברר, שהפסוק כולו עוסק בכהנים, ממילא יש מקום לומר, שגם הקריאה בתורה ניתנת לכהן הגדול[15].

הלויים מורי התורה - ומהם שוטרים בישראל: בנוסף לעבודתם במקדש, ותפקידם כמורי הוראה בישראל, מצינו מקור בדבריו באשר לתפקידם של הלויים כשוטרים בישראל והדבר תואם את דברי חז"ל; זו לשונו: "בכל עיר ישלטו שבעה אנשים, שהליכותיהם היו עוד מקודם הליכות של חסידות והתלהבות לצדק. לכל שלטון ינתנו שני אנשים שמשים משבט לוי [כשוטרים]"[16]. כאמור, הדבר תואם את דברי חז"ל: "'ושוטרים' - אלו הלויים המכים ברצועה כעניין שנאמר: 'ושוטרים הלויים לפניכם'"[17]. כך גם מובא בתלמוד: "לא היו מעמידים שוטרים אלא מן הלויים, שנאמר: 'ושוטרים הלויים לפניכם"[18].

'היכל השלום' סמוך לשער טיטוס ברומא

יוסף בן מתתיהו מתאר, שאספסיאנוס קיסר בנה היכל מיוחד להצגת כלי הזהב שנלקחו בשבי מן המקדש בירושלים. בתמונה נראים שרידי ההיכל שנבנה בסמוך לשער טיטוס ברומא. חכמי ישראל ביקרו במקום כדי ללמוד פרטים במנורה, בציץ בפרוכת ההיכל ועוד.

3. בגדי הכהנים וכלי המקדש

מגבעת הכהנים ומצנפת כהן גדול: בגדי הכהנים לפרטיהם מתוארים בכתבי יוסף בן מתתיהו, החושן, הציץ המצנפת ועוד וניתן להיעזר בדבריו במקומות בהם קיימת אי בהירות או מחלוקת בפרשנים. להלן דוגמאות אחדות[19]. בעניין המצנפת קיימים פירושים שונים, ויש מהם שמקבלים חיזוק מיוסף בן מתתיהו. יש מן הראשונים שפירש, שהיו למצנפת שני חלקים: "הכהן היה לובש את הכובע על ראשו, ואת המצנפת, שהיא בד ארוך, היה כורך סביב הכובע"[20]. המעיין בכתבי יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים[21], יתרשם, כאילו היו לנגד עיניו דברי הפרשן דלעיל. זו לשונו: "על ראשו היה הכהן חובש כובע בלי חוד, שלא היה מכסה את הראש כולו אלא קצת יותר מן החלק האמצעי. הוא נקרא 'מצנפת'. ועיבודו כזה, שדומה הוא לכתר עשוי עניבה עבה של בד [סביב הראש]. והיו כורכים ותופרים אותה תכופות"[22]. בהמשך דבריו הוסיף יוסף פרט חשוב בעניין המצנפת של כהן גדול, שהיתה לה כיפה של תכלת, דבר שנזכר בדברי חז"ל אך אינו מופיע בדברי הפרשנים: "ואשר לכובעו של הכהן הגדול, הרי היה לו ראשית כובע עשוי באופן דומה לכובעים של כל הכהנים ההדיוטים, וממעל לו היה תפור כובע אחר של רקם תכלת, שהיה מוקף זר זהב [ציץ]"[23].

האבנט: האבנט מתואר על ידי יוסף בן מתיתיהו כדלהלן: "חוגרים אותה [את הכתונת] על החזה, וקושרים חגורה סביבה למעלה מאצילי הידיים באיזור בית השחי. רוחבה - עד לארבע אצבעות בערך, וטוויה טוויית תשבץ, ודומה לעורו של נחש. בתוך החגורה היו טוויים פרחים צבעוניים עשויים שני וארגמן ותכלת ובוץ, ואילו השתי היה של בוץ בלבד. ראשית החגירה היתה על החזה, ולאחר שסבבה שוב את הגוף נקשרה החגורה, ונמצאה תלויה בחלקה הגדול עד הקרסוליים, כל זמן שהכהן לא היה עושה כל עבודה, משום שהנוי שבו מתגלה על ידי כך לעיני המסתכלים. ואולם בשעה שצריך היה למהר ולעסוק בקרבנות ולשרת, היה מפשיל את החגורה על כתפו השמאלית, שלא תפריע לו בתנועתה בעבודה'[24].

ציץ נזר הקודש: מראה הציץ שנוי במחלוקת בפרטים שונים, ומדברי יוסף מתקבלת תמונה בהירה. להלן תיאורו – כפי שבא בספרו 'קדמוניות היהודים': "אשר לכובעו של הכהן הגדול... הוא היה מוקף זר של זהב, ועשוי שלשה טורים. עליו צץ ועלה גביע של זהב המזכיר את דמות הגביע הנקרא אצלנו 'שכרונא'… לפי צמח זה נעשה הכתר, שהיה מגיע מערפו של הכהן הגדול עד לשתי רקותיו… [אך] אינו מכסה את המצח - מקום שם ישנו ציץ הזהב, בו חרות שם אלקים באותיות קודש". הווה אומר, הציץ – לפי יוסף בן מתתיהו היה מעוטר במראה של צמח, והקיף את הראש ככתר זהב מסביב. יש לכך סיוע בפסוקים ובדברי חז"ל, ודבריו משלימים את תמונתו[25].

פעמון זהב ורימון: קיימת מחלוקת בין הפרשנים באשר לסדר הפעמונים והרימונים בשולי המעיל של כהן גדול. יש מן הראשונים שכתב, שבכל רימון עשוי חוטים נקבע פעמון זהב המשתלשל ממנו למטה, והרימון עוטף את הפעמון[26]. לעומת זאת פירשו ראשונים אחרים, שהפעמון והרימון נתלו זה בצד זה[27]. יוסף בן מתתיהו מתאר אף הוא את המעיל כשיטה זו האחרונה: "רימון קטן תלוי ויורד בין שני פעמונים, ופעמון קטן בין שני רימונים"[28].

ארון הברית: בתיאור הארון מצינו כמה חידושים, שאינם עומדים בסתירה לכתובים ולדברי חז"ל: "נעשתה גם תיבה לכבוד אלהים מעצים חזקים, שמטבעם אין הריקבון יכול לשלוט בהם. היא הנקראת בלשוננו 'ארון'. וכזה היה בניינה: אורכה חמש זרתות, ורוחבה ועומקה כל אחד שלש זרתות. וכולה צופתה זהב מבית ומחוץ, עד שכוסה העץ. והיה לה מכסה מחובר אליה ביתדות של זהב, באופן נפלא ושווה מכל צד, ולא נתקלקל התיאום בשום חלק על ידי בליטות. לכל אחת מן הצלעות הארוכות יותר היו מהודקות שתי טבעות זהב שהיו חודרות בכל עוביו של העץ, ובתוכן תחובים בדים מוזהבים מכל אחת משתי הצלעות באופן שאפשר היה להסיע את הארון בשעת הצורך... על כפורת הארון היו שתי דמויות… יצורים בעלי כנף, שאינם דומים בצורתם לשום יצור מאלה שנראו לעין אדם… בארון הזה הניח [משה] את שני הלוחות, שנכתבו עליהם עשרת הדיברות, חמישה על כל אחד, ושנים וחצי על כל צד"[29].

ירושלים הנצורה סמוך לחורבן בית שני

בציור נראית ירושלים הנצורה בתוך החומות והמקדש במרכזה, זאת, לפי תיאורו של יוסף בן מתתיהו. בחזית הציור נראה טיטוס רכוב על סוסו בהר הזיתים ומתכנן עם המפקדים את הקרב על העיר בהתחשב במגדלים המבוצרים סביב החומות. עם פתיחת המצור נמצאו בתוך העיר למעלה ממליון עולי הרגל שהגיעו לעיר לחגוג את הפסח, בהיעדר מזון ומים לכל הנצורים, קירבה מציאות זו את החורבן.

4. הרגלים בירושלים

מחצית השקל בראש חודש ניסן: תאריך מיוחד בשנה היה ראש חודש ניסן, בו החלו בהבאת קרבנות ממחציות השקל שנאספו מכל ישראל. בעת הוצאת כספי מחצית השקל מלשכת הקרבן, נערך טכס פומבי בנוכחות נציגי קהילות בחוץ לארץ שעלו לרגל, והביאו עמם את תרומת 'מחצית השקל' שנמסרו לגזברי המקדש מקהילות ישראל. יוסף מתאר, שהקהילות בבבל ריכזו את מחצית השקל בשתי ערי מבצר – נהרדעא ונציבין – להבטיח את הכסף הרב שנאסף מפני שודדים. בבוא הרגל היו עולים רבבות מבבל לארץ ישראל, ובכך איבטחו את הכסף מפני שוד בדרכים כדי להביאו בשלימותו למקדש[30].

פסח מעובין: דברי יוסף משלימים פרטים לעובדות המתוארות בתלמוד בעניין הקרבת הפסח. חכמינו ז"ל מתארים את חג הפסח בו עלו רבים לבית המקדש, והיה עניין למלכות להעריך את מספר תושבי הארץ: "פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל. אמר לכהן גדול: תן עיניך בפסחים. נטל כוליא מכל אחד, ונמצאו שם ששים ריבוא זוגי כליות... ואין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה בני אדם, והיו קוראין אות: 'פסח מעובין'"[31]. הביטוי 'כפליים כיוצאי מצרים' שגור בדברי חז"ל לציון מספר המוני, וכדברי חז"ל "דברו חכמים בלשון הבאי"[32]. וכגון: "הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפליים כיוצאי מצרים"[33]. כן אמרו חז"ל: "מי שלא ראה דיופלוסטון [אולם רחב ידיים] של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל... פעמים שהיו בה כפליים כיוצאי מצרים"[34]. בכתבי יוסף בן מתתיהו, מוצאים תיאור מקביל של המאורע ובו השלמת פרטים: "מן המיפקד שנערך בפיקוח קסטיוס מתברר, שהעיר ירושלים הכילה המון רב... והוא הזמין את הכהנים הגדולים, וציוה עליהם למנות את העם באיזה אופן שהוא. וכשחל החג שנקרא 'פסח'... נמנו הקרבנות [על ידי המלך] ונמצאו - מאתים וחמשים וחמש פעמים אלף, ושש מאות. וכשאנו נותנים לכל קרבן עשרה אנשים [וחלק מהם עשרים איש] אנו מקבלים מספר של 2,700,000 איש".

סוכות וניסוך המים: ידוע הוא התיאור במשנה, אודות המאורע שאירע עם אחד הכהנים אשר בעת קיום מצות ניסוך המים על המזבח בחג הסוכות ניסך את המים על רגליו. שכן, הלך בשיטת הצדוקים השוללים את מצות ניסוך המים, בהיותה 'הלכה למשה מסיני'. בעקבות המקרה נאמר במשנה: "למנסך אומר לו [הממונה]: הגבה ידך! שפעם אחת ניסך אחד על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן"[35], כעין זה גם בתוספתא: "שכבר היה מעשה בבייתוסי אחד, שניסך על רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהן, ונפגמה קרנו של מזבח ובטלה עבודה בו ביום"[36]. יוסף בן מתתיהו משלים את התמונה, וכותב, שהכהן שלקח על עצמו את מצות ניסוך המים היה המלך אלכסנדר ינאי, שנתפס לדעת הצדוקים, וכתוצאה מן המקרה הרג רבים מישראל, ואף הקים מחיצה בעזרה, כדי שלא יוכלו לפגוע בו בעתיד[37].

חנוכה – השם ומקורו: מעיון במקורות השונים הדנים בעניינו של חג החנוכה, מתברר, שעיקרו של השם 'חנוכה' או 'חנוכתא' נקבע על שם חנוכת המזבח - כמובא ב'מגילת תענית'[38]. ההלל וההודאה נקבעו על בנין המזבח[39], שכן, המזבח הוא עיקרו של המקדש, וזו הסיבה העיקרית לקביעת השם - 'חנוכה'[40]. בכתבי יוסף בן מתתיהו מצינו, שחג זה נקרא בשם נוסף, וכלשונו שם: "בעשרים וחמישה בחודש כסליו... הדליקו נרות במנורה, והעלו עולות על המזבח החדש... ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקרבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים... ומאותו זמן עד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו 'חג האורים'"[41].

חנוכת המזבח בימי החשמונאים: מתי חנכו החשמונאים את המזבח האם בבוקר או בתמיד של בין הערביים? הלכה היא ש"מזבח חדש, שעדיין לא קרב עליו כלום... אין מחנכין אותו אלא בתמיד של שחר"[42]. הלכה זו מובאת בקדמוניות, שם כותב יוסף בן מתתיהו: "ביום חמישה ועשרים לחודש התשיעי הוא חודש כסליו... בבוקר השכם, הקריבו קרבן על פי התורה על מזבח העולה החדש אשר עשו", ותיאורו תואם את המובא בהלכה.

שיטות הלחימה של הרומאים על פי יוסף בן מתתיהו

שיטות הלחימה של הרומאים נראות בציור, כגון, מגדלי מצור נעים על גלגלים כדי לדלג בהם אל ראש החומה. כן נראה איל מצור לניגוח החומה. עוד נראים גדודי צבא מסתערים אל החומה, כשהם נושאים בידם סולמות ואת נס הגדוד. באמצעות כלי מצור אלה ואחרים, כבשו הרומאים את העיר יודפת בגליל, בה התבצר יוסף וחייליו עד שנכבשה, ובאמצעים אלה כבשו חיילי רומא את ירושלים ת"ו.

5. חורבן המקדש ויציאת הכלים לגלות רומא

פסח בשעת החורבן: מדברי יוסף בן מתתיהו עולה, שאפילו בעיצומו של המרד הגדול, כשהדרכים היו משובשות במלחמה, עם זאת לא נמנעו ההמונים מלעלות לירושלים לקיום מצות קרבן פסח תוך סכנה. לפי תיאורו, מניין השבויים וההרוגים במצור על ירושלים הגיע למליון ומאתים אלף, שכן: "כולם נתכנסו מכל ערי הארץ לחג המצות, ופתאום סגרה עליהם המלחמה והמצור שהטילו הרומאים. מחמת הצפיפות בעיר נוצרה ביניהם מגיפה, ולא עברו ימים מרובים ובא עליהם הרעב"[43]. כי לא הספיק המזון שבעיר להמון הגדול שנעצר בין חומות ירושלים, וכך נפלה ירושלים בידי הרומאים ובית שני חרב.

כלי הבית השני בחורבן – האם שרדו? עם חורבן הבית השני, נלקחו כלי המקדש על ידי הרומאים, והובאו לרומי. עדות להימצאות הכלים ברומי חקוקה על שער טיטוס, שם נראים המנורה והשולחן חצוצרות הכסף ועוד. גם בדברי חז"ל נזכרים כמה מכלי המקדש שהגיעו לרומי, כגון מכתשת של בית אבטינס, שולחן ומנורה, פרוכת וציץ[44]. חלק מן הכלים נטמנו בירושלים בטרם החורבן[45], ומתואר בגמרא, שטיטוס עטף את הכלים בפרוכת המקדש והביא אותם בספינה לרומי[46], יוסף בן מתתיהו מתאר[47], שהכלים הוצבו בארמון מיוחד שנקרא 'היכל השלום', ושם הוצגו בפני הציבור. בהיכל זה ראו את הכלים חכמי ישראל, ואת אשר ראו הביאו בפני חכמי ישראל, וכגון מה שאמרו: "כשהלכתי לרומי וראיתי שם את המנורה, היו כל הנרות מוסטרין [פונים הצידה] כנגד נר האמצעי"[48].

כלי המקדש שהובאו לרומא: עם כניסת הרומאים להיכל נטלו עמם את כלי המקדש, כדי להביאם לרומי, ולהוכיח לרומאים בעיר את נצחונם על המורדים בירושלים. כך מובא בגמרא: "מה עשה [טיטוס]? - נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני [סל גדול] והביא כל כלים שבמקדש והניחן בהן, והושיבן בספינה לילך להשתבח בעירו"[49]. תיאור נרחב של הבאת הכלים לרומא מובא בכתבי יוסף בן מתתיהו, זו לשונו: "ומכל השלל נפלאו ביותר הכלים, אשר לקחו בבית המקדש בירושלים: שולחן הזהב, אשר היה משקלו הרבה כיכרים, והמנורה העשויה גם היא זהב טהור. וכמאסף לכל השלל עבר ספר תורת היהודים"[50].

תיאור תהלוכת שבויי יהודה וכלי המקדש בשער טיטוס ברומא

בציור שלפנינו, נראית תהלוכת השבויים מירושלים כשהם נכנסים בשערי רומא, זאת, על פי הגילוף בשער טיטוס. השבויים מחזיקים ביד אחת מקל, ובשנייה נושאים על גבם את כלי המקדש. מימין נראות חצוצרות הכסף, אשר שימשו את הלוחמים ביציאתם לקרב מדי יום ביומו, כשהם מריעים בחצוצרות התרועה ככתוב. משמאל נראית מנורת שבעת הקנים, אשר יוסף בן מתתיהו האריך בתיאור פרטיה, ומתאר את צורת קני המנורה שהיו עשויים בצורה מעוגלת. את התהלוכה מלווים שלשה מפקדי צבא הנראים בחזית הציור, כשהם מחזיקים בידם זרי דפנה. ציור מדכא זה, הממחיש את חורבן המקדש, ליווה את גולי ירושלים אלפים בשנים, עד לתקומת העם בארצו, והפיכת מנורת שבעת הקנים לסמל התקומה.

6. בית המקדש והעיר ירושלים

הפרוכת על פתח ההיכל: "הפרוכת היתה עשויה מעשה חושב, תכלת ובוץ [פשתן] ותולעת שני וארגמן... להראות את צלם [סמל] העולם. ועלה במחשבה לתת בתולעת שני את סמל האש, ובבוץ את סמל האדמה, בתכלת את סמל האויר, ובארגמן את סמל הים... הארגמן [סמל הים] על פי מוצאו, שכן הוא בא מן הים [כלומר, חילזון]"[51]

'כלה עורב': במשנה מתואר ההיכל ובראשו 'כלה עורב'[52]. פירושים שונים נאמרו בהסברת מושג זה: רבים מן הפרשנים מסבירים, שהיה מורכב מחודי ברזל כמין מסמרים[53]. לעומת זאת יש מן הראשונים שפירש, שהיה זה פח חד כסכין סביב הגג, "והיה מקיף את כל ההיכל על גבי המעקה מארבע הרוחות פח של ברזל - גבוה אמה - חד כמו הסייף, כדי שלא ירד עוף על ההיכל, לפי שנחתכים רגליו באותו הסייף"[54]. יוסף בן מתתיהו מתאר אף הוא את ה"כלה עורב" ומדבריו משמע כדעה הראשונה, שה'כלה עורב' עניינו מסמרים שהיו בגג ההיכל: "ועל ראש כיפתו היו נעוצים ווי זהב מחודדים, לבל ירד שמה עוף השמים ולא יזהם את המקום"[55].

חומות ירושלים והמגדלים בסוף ימי בית שני - על פי יוסף בן מתתיהו: להכרת גבולות ירושלים המקודשת, ניתן להיעזר בכתבי יוסף בן מתתיהו, שם נמצא תיאור מפורט של חומות ירושלים סמוך לחורבן. יוסף מציין פעמים אחדות את "החומה העתיקה... שהיה בניינה איתן - מעשה ידי דוד ושלמה"[56]. לדבריו, אנשי בית שני שיקמו את החומה העתיקה ושעריה, אשר חלקים ממנה נהרסו בחורבן בית ראשון. בנוסף לכך, בנו חומות חדשות סביב שכונות שנוספו על העיר, אשר נבנו סמוך לחורבן בית שני. יש משמעות הלכתית לעובדה זו, שכן, אמרו חכמים שחומות בית ראשון נתקדשו ב'קדושה ראשונה' וקדושה זו היא גם לעתיד לבוא, כלומר, חומות בית שני שניבנו על גבי יסודות חומת דוד ושלמה, נתקדשו אף הן מכוח קדושת חומת בית ראשון. יוסף מתאר את תוואי חומות העיר, את מספר המגדלים לאורך החומה ועוד. באשר לכותל המזרחי של הר הבית, כתב: "המלך שלמה הקים את ההיכל, והקים חומה בצד המזרחי, וסטיו יחיד הוקם על הסוללה", שכן היה ההר תלול מאד, והיה צריך לתמוך אותו ממזרח. וממשיך יוסף ומתאר, כיצד במהלך הדורות הקיפו ישראל את ההר בעמל רב בחומה גבוהה משלשת הצדדים האחרים. עוד מתאר יוסף את חומת חזקיהו, אשר נתגלתה בצד הצפוני של ירושלים בעת שיקום העיר העתיקה בירושלים בדור האחרון. יוסף בן מתתיהו מגדיר חומה זו כ'חומה העתיקה' של ירושלים העומדת עוד מימי דוד ושלמה. כאמור, תיאורים אלה יש בהם כדי לסייע לקביעה הלכתית של גבולות ירושלים המקודשת[57].

---

[1] כדוגמא ראה רמב"ם איסורי ביאה כ, יד; שפעמים שמקבלים עדות ילד קטן ה'מסיח לפי תומו'.

ואם היה מסיח לפי תומו נאמן,

[2] עיין בסידרת הספרים 'תורה שלמה' מאת הרב מ. מ. כשר, המביא מכתבי יוסף ראיות בנושאים שונים.

[3] קדמוניות ספר רביעי ח. טז.

[4] כך פירש רש"י ופרשנים אחרים, ראה 'הכתב והקבלה' שהאריך בעניין.

[5] רמב"ם רוצח ושמירת הנפש ט, ב.

[6] עמוס ה, כד.

[7] תהלים עה.

[8] וראה משנה סוטה ט, ה; ופירוש המשנה לרמב"ם שם.

[9] דברים לא, כה.

[10] ספר רביעי ח, מד.

[11] דברים לג, י.

[12] ספר רביעי ח, י.

[13] סוטה מא, א.

[14] דברים לא, ט.

[15] ראה גם מחזור המקדש לסוכות פרק יז.

[16] קדמוניות ספר רביעי ח, יד.

[17] ספרי פרשת דברים פיסקא טו.

[18] יבמות פו, ב; עיין שם שכך היה בתחילה, אולם בשלב מסויים לקחו שוטרים מישראל.

[19] עיין למשל, תיאור של החושן בכתבי יוסף בן מתתיהו קדמוניות ספר שלישי ז, ו; ותיאורים רבים אחרים.

[20] מדרש לקח טוב שמות כח, לז.

[21] ספר שלישי ז, ג.

[22] ספר שלישי ז, ג. וראה ערך מגבעת.

[23] ספר שלישי ז, ו; ראה ערך 'מצנפת'.

[24] קדמוניות ג. ז, א.

[25] עיין ערך 'ציץ'.

[26] רמב"ן שמות כח , לא.

[27] כך היא דעת רש"י שמות שם לד. רשב"ם שם לג. וכן רמב"ם כלי המקדש ט, ד. וכן משמע מתרגום אונקלוס (שם לג) שתרגם "בתוכם" – "ביניהון".

[28] קדמוניות היהודים ג, ז, ד.

[29] קדמוניות היהודים ג, ו, ה.

[30] יוסף בן מתיתיהו קדמוניות, ספר שמונה עשר סעיף 312.

[31] פסחים סד, ב

[32] תמיד כט, א.

[33] בבלי מגילה יד, א.

[34] סוכה נא, ב.

[35] סוכה מח, ב.

[36] סוכה ג טז.

[37] קדמוניות יג, יג, ה.

[38] דבור המתחיל 'עשרים וחמישה בכסליו'. וראה את לשון המגילה להלן. כן ראה שבת כא, ב.

[39] עיין מגילת תענית שם.

[40] מצינו הסברים שונים לשם 'חנוכה', כגון, 'חנו בכ"ה' וכד', אך אלו נאמרו עד דרך הדרש. ראה פסיקתא רבתי פרק ב, המונה שבע 'חנוכות' שנערכו במקדש, דהיינו, חנוכת המזבח, וביניהן 'חנוכה של בית חשמונאי'. אף המהרש"א בחידושיו למסכת שבת כא, כותב ש"נקרא 'חנוכה' על שם חנוכת המזבח". כך הם גם דברי המשורר הקדמון בפיוט 'מעוז צור", אשר ראה לשלב בפתיחת הפיוט את תוכנו זה של החג, באומרו: "אז אגמור, בשיר מזמור, חנוכת המזבח".

[41] 'קדמוניות היהודים', ספר יב, ז, ה. יוסף בן מתיתיהו מוסיף: "ונראה לי, שנתנו את הכינוי הזה לחג, משום שאותה הזכות לעבוד את אלהינו הופיעה לנו בלי שקיוינו לה". הדבר מתמיה שלא קשר את השם עם הדלקת המנורה במקדש. ראה דיון נרחב בענין זה בסידור מקדש – 'חנוכה'.

[42] רמב"ם תמידין ומוספין א, יב; משנה מנחות ד, ד: "אין מחנכין... את מזבח העולה אלא בתמיד של שחר".

[43] מלחמות ו, ט, 3.

[44] אבות דרבי נתן פרק מא, וראה בגמרא במעילה יז, ב.

[45] בגמרא גיטין נו, ב; נאמר, ש"אפילו מילי דמיטמרן איגלי להו", כלומר, כלי מקדש שהוסתרו, אף הם נלקחו לרומא "להשתבח בעירו" של טיטוס..

[46] גיטין נו, ב.

[47] מלחמת היהודים ז' ה, ה.

[48] ספרי זוטא במדבר פרק ח.

[49] גיטין נו, ב.

[50] מלחמות ספר שביעי ה, ה.

[51] מלחמות היהודים ה, ה, ה.

[52] מידות ד, ו.

[53] רש"י מנחות קז, א.

[54] רמב"ם מידות ד, ו.

[55] מלחמת היהודים ספר ה, ה, ו.

[56] כך על פי תרגומו של שמואל חגי, ובתרגום שמחוני – 'החומה הישנה'. באשר לענין ה'קדושה', קיימת הסכמה בין החוקרים, שיסודות החומה בהיקף הנ"ל הם מימי בית ראשון, ממילא ניתן להסיק, שהעיר בתוואי החומות האמור נתקדשה על ידי מלך ונביא.

[57] ראה ערך 'חומות ירושלים'.