כיור
- יוסי ורדי
- 10 בפבר׳ 2022
- זמן קריאה 8 דקות
כיור: כלי עשוי נחושת בבית המקדש, המיועד לקידוש ידיהם ורגליהם של הכהנים בטרם היכנסם לעבודה.
נאמר בתורה: "ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה... ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם"[1]. בזמן המשכן נעשה כיור המיועד לארבעה כהנים בלבד, ולפיכך היה כיור קטן, אולם במקדש שלמה נעשו כיורים אחדים, זאת, לשימושים נוספים במקדש. בימי בית שני נעשו שינויים בכיור, מבחינת הגודל, כן הוסיפו לו חלקים נוספים לפתרון בעיות הלכתיות[2].
צורת הכיור: לכיור היו ברזים, ובלשון חז"ל 'דדים', באמצעותם היו הכהנים מקדשים את ידיהם ורגליהם[3]. בפסוקים ובדברי חז"ל לא נזכר מה היתה צורת הכיור, ויש מי שכותב, כי בכל צורה ותבנית שיעשו האומנים את הכיור - הרי הוא כשר[4].
כן הכיור: הכיור היה מונח על גבי 'כן', כלומר, מושב המתוקן לעמידתו וליציבותו[5]. בגמרא מבואר, כי המאחד בין הכן לכיור הוא, ששניהם עשויים מנחושת, אולם בניגוד לכיור המקדש את המים שבתוכו, הכן אינו נחשב ככלי קודש המקדש את הניתן בתוכו[6]. יש שלמדו מכאן, כי ל'כן' היה בית קיבול[7]. בגמרא נאמר, כי הכן "אינו עשוי לתוכו"[8], ולפי פירוש זה הכוונה היא, שאין ייעודו העיקרי אלא להכיל את כיור הנחושת שעל גביו. יש שהבינו מדברי הגמרא הללו, שלא היה ל'כן' בית קיבול[9]. עוד יש מי שכתב, כי עשיית הכן נועדה להושיב את הכיור על גבי מקום מוגבה לצורך הקידוש, ושלמה המלך קיים זאת בעשיית המכונות[10]; ויש מי שמוסיף, כי הכן נעשה במידה התואמת את גודל הכיור[11].
הכיור במשכן
בציור נראה הכיור במשכן שהיו בו שני ברזים בלבד, ונחלקו הפרשנים, יש מי שאומר שהיה כיור גדול (ראה ציור) ויש מי שכתב שהיה כלי קטן.
מקום הכיור: נאמר בתורה, שהכיור צריך לעמוד - "בין אהל מועד ובין המזבח"[12]. מאחר שלגבי המזבח נאמר, שהוא נמצא מול פתח אהל מועד, ככתוב - "המזבח סביב אשר פתח אהל מועד"[13], לומדים חז"ל, כי הכיור אינו ניצב ממש כנגד פתח אהל מועד, אלא משוך כלפי הדרום[14]. וכך מתואר במשנה באשר למקומו במקדש בירושלים, שם היה הכיור מוצב 'בין האולם ולמזבח'*, משוך כלפי הדרום[15]. יש מן הראשונים שכתבו, שהכיור אינו נמצא מול כותל המזבח, ומקומו נקבע בתחום שבין הכבש והאולם[16]. לעומתם יש שכתבו, כי על פי השיטה שהמזבח ברובו בדרום, הכיור היה עומד בין כותל המזבח לבין האולם[17].
הכיורים במקדש שלמה
בבית ראשון עשה שלמה עשרה כיורים והעמידם על גבי 'מכונות' (ראה בציור מתקן עם גלגלים]. בכך יכלו הכיורים לשמש לא רק לקידוש ידים ורגלים, אלא גם לשימושים נוספים בעזרה, כגון לרחיצת בשר הקרבנות, ועוד. עיקר מקום הכיורים בדרום, וכפי שנראה הכיור בציור משמאל. באשר למקור המים, מבואר בירושלמי שראוי להביא מים ממי מעיין (ראה בציור מימין).
בימי המשכן: בתיאור עשיית הכיור במדבר מובא, כי הכיור נעשה בתרומת הנשים, אשר תרמו את מראות הנחושת שלהן לעשייתו[18]. בתורה לא נתפרש גודל הכיור שבמשכן, ויש מי שכותב, שגודל הכיור הוא תוצאה של מספר המראות שהנשים הביאו אל משה לעשייתו[19]. בתקופת הנדודים במדבר, לא היה צורך בכיור גדול, משום שהיו מעט כהנים, ושיעורו של הכיור ותכולתו נלמדים מן הצורך להשתמש בכלי זה בתקופה זו. ומובא בתלמוד, שהכיור צריך להכיל מים כדי שיהא בו לקדש את ידיהם ורגליהם של ארבעה כהנים, והם אהרן ובניו[20]. לאור האמור מדובר בכיור קטן בכמות המים שבתוכו. עם זאת מצינו מן הראשונים שכתב, כי הכיור היה כלי גדול - "כמין דוד גדולה"[21].
בזמן היתר הבמות: החיוב לקדש ידים ורגלים מהכיור נאמר גם בתקופת היתר במות, בעת נדודי המשכן במדבר, וכשהוקם המשכן בערי ארץ ישראל השונות, כגון נוב וגבעון, שכן המשכן במקומות אלו הרי הוא בגדר 'במה* גדולה'. לעומת זאת, ב'במה קטנה' לא היה צורך כלל בכיור ובכנו[22].
הכיור והקיתון - כשרים לקידוש ידים ורגלים
בציור נראה כהן גדול כשהוא מקדש את ידיו ואת רגליו מקיתון של זהב, כלומר מכלי שרת, שכן, מבחינת ההלכה, אין חיוב על הכהן לקדש מן הכיור דווקא, וכל כלי שרת כשר לקידוש ידים ורגלים.
בימי בית ראשון: בעת שבנה שלמה את המקדש הראשון, הוסיף שלמה המלך עוד עשרה כיורים פרט לכיור אשר היה במשכן, כל אחד מהם הכיל כמות גדולה של מים - "ארבעים בת"[23], שהוא שיעור מאה ועשרים סאה, כשיעור שלושה מקואות[24]. מידת הכיורים היתה "ארבע באמה": כלומר, זה היה הקוטר שלהם[25], ויש מפרשים, שזה היה גובהם[26]. כיורים אלו הוצבו על גבי עשר מכונות*, אשר העמיד שלמה המלך בעזרה; חמש מימין לכיור של המשכן, וחמש לשמאלו[27]. במי הכיורים הללו השתמשו גם להדחת קרבנות העולה[28]. כמו כן הכינו כיור מיוחד, בגודל חמש אמות על חמש אמות ובגובה שלוש אמות, כמתואר במעמד חנוכת המקדש הראשון, ועליו התפלל שלמה את תפילתו הגדולה אל ה'[29].
מעולם המחקר
מדוע לא נזכר הכיור בין הכלים שנשאו הלויים על כתפיהם במסע במדבר?
יש מן הפרשנים שפירשו, שהיה במדבר כיור נחושת גדול, לשיטתם יש לשאול, מדוע לא נזכר הכיור בין הכלים שנשאו הלויים על כתפיהם במסעות ישראל במדבר, שכן, בתורה נזכרו השולחן וכיסויו, המנורה והמזבח - כל אחד וכיסויו ודרך נשיאתו במוטות, ואילו הכיור כלל לא נזכר? מכאן הוכחה לדעה, שהכיור היה כלי קטן המיועד לארבע כהנים בלבד, לפיכך, לא הכינו עבורו כיסוי מיוחד ומוט לנשיאה. מאידך נכלל הכיור במה שנאמר בתורה שנשאו את כל כלי השרת ביחד (במדבר ד, יב) ככתוב: "ולקחו [הלויים] את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקודש [והכיור בכלל זה] ונתנו אל בגד תכלת, וכיסו אותם במכסה עור תחש ונתנו על המוט".
בימי בית שני: בתחילת ימי בית שני עשו ישראל כיור אחד ולו שני ברזים. בן קטין, שהיה כהן גדול, התקין שיהיו שנים עשר ברזים לכיור, כדי שכל הכהנים הבאים לעבודה בבוקר, יוכלו לקדש ידיהם ורגליהם בבת אחת[30]. עוד התקין בן קטין 'מוכני'* לכיור, לפתור בעיה הלכתית, של פסול המים בלינה[31].
שימושים נוספים במי הכיור: פרט לקידוש הידים והרגלים ורחיצת קרבנות העולה - כנזכר לעיל, מוצאים בדברי חז"ל מקורות, שם מתבאר, שהשתמשו בכיור למטרות נוספות, כגון, להשקאת אשה סוטה*[32]. כמו כן היו מביאים ממנו מים לניסוך המים* בשבת, במקרה שהמים שנשאבו לשם הניסוך מבעוד יום, נשפכו או נתגלו[33].
אחת מצורות הכיור - בימי המלך שלמה
בתורה לא נקבעה צורה מיוחדת של הכיור, וכל צורה ראויה - עגולה או מרובעת. בציור נראה כיור שנעשה בימי שלמה, כמובא בדברי הימים ב' ו, יב: "כי עשה שלמה כיור נחושת... חמש אמות אורכו וחמש אמות רוחבו... ויברך על ברכיו נגד כל קהל ישראל, ויפרוש כפיו השמימה".
מקור מי הכיור: נחלקו התנאים בשאלה, האם מי הכיור צריכים להיות מי מעיין דווקא[34], או אף שאר מימות כשרים לכך[35]. לעניין הלכה כתבו הראשונים כדעת חכמים, שאף שאר המימות כשרים[36]. עם זאת, נהגו במקדש למלא מים מאמת המים היוצאת מעין עיטם, שהם מי מעיין[37].
קדושת מי הכיור: מי הכיור מתקדשים בתוכו, לפיכך מימיו נפסלים בלינה[38], משום כך התקינו לו 'מוכני'*, כדי שלא יבואו המים לידי פסול. וכתבו האחרונים, שקדושה זו של המים פחותה משאר הקדשים, שהרי המים ניתנו להנאת הכהנים, לרחצה ולניקיון, ועל כן מסתבר, שאין בהם מעילה[39]. אכן, יש מי שמתיר לשתות ממי הכיור אפילו לכתחילה[40]. עם זאת, יש מי שמחמיר וכותב, שאפשר, שיש מעילה במי הכיור[41].
כיור הנחושת ב'מכון המקדש'
בתמונה נראה כיור הנחושת כפי שנעשה ב'מכון המקדש'. בכיור שנים עשר דדים לקידוש ידיים ורגליים, עבור שנים עשר כהנים. החלק התחתון הוא ה'כן'. מעליו נראה הכיור והדדים. בחלק העליון נראה ה'מוכני', בו נמצאים מים שהם בגדר חולין. מן ה'מוכני' עוברים המים לכיור שמתחתיו בהתאם לצורך.
האם הכיור מעכב? להלכה נקבע, שאין חובה לקדש ידים ורגלים מן הכיור, שכן, ניתן לקדש אף מכלי שרת אחר[42]. אכן, כך מתואר באשר לעבודת יום הכיפורים, שהכהן הגדול היה מקדש את ידיו ורגליו מקיתון של זהב[43]. ונחלקו הראשונים בדבר, יש מי שכתב, שלכתחילה מצוה לקדש דוקא מן הכיור[44], ויש מי שכתב, כי אין בכך מצוה[45]. עם זאת מצינו דעה בירושלמי, שהכיור והכן מעכבים את העבודה, או שעל כל פנים מקומם מעכב, שהקידוש צריך להיות במקום בו הכיור צריך לעמוד[46].
מן המדרש
הכיור - ובריאת שמים וארץ
"'ה' אהבתי מעון ביתך [על הארץ] ומקום משכן כבודך [בשמים]' (תהלים כו) - זה ההיכל, שהוא מכוון [כלפי מעלה] ב'מקום משכן כבודך' [שבשמים]. אמר רבי שמעון בר יוחאי: זאת אומרת, שההיכל שלמטה מכוון כנגד היכל של מעלה... בשביל ששקול כנגד בריאת עולם. כיצד? - בראשון כתיב: 'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ'... ובמשכן – 'ועשית יריעות עזים'... בשלישי כתיב מים [שנבראו הימים ונראית היבשה] שנאמר: יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד'. ובמשכן כתיב: 'ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה ונתת שמה מים'. ולמה המשכן שקול כנגד שמים וארץ? אלא: מה שמים וארץ הם עדים על ישראל... אף משכן [ועבודתו] עדות לישראל'. תנחומא פקודי ב, ב.
מעולם ההלכה
האם קידוש ידים ורגלים ממי הכיור מחייב 'כוח גברא'?
שאלה: האם צריך לוודא, שמי הכיור הנועדים לקידוש ידים ורגלים, ישפכו על ידי הכהן ורגליו ב'כח גברא' כדין נטילת ידים, או די בכך, שהמים מגיעים מעצם פתיחת הברז?
תשובה: הרמב"ם כותב בפירוש המשנה (זבחים ב, א) שצורת הקידוש יש לה סדר הכרחי, ובלשונו: "קידוש ידים ורגלים... סידרו, שיתן ידו הימנית על רגלו הימנית, וידו השמאלית על רגלו השמאלית, ופוטר את המים מן הכיור עליהם, ומשפשף רגלו בידו בשעת הרחיצה". כלומר, הכהן צריך להתרכז בניקוי יסודי של ידיו ורגליו, וזה עיקר הקידוש, ולכן, באשר למי הכיור די שהכהן יפתח את הברז והמים יזרמו מאליהם. הרמב"ם כותב: "ופוטר את המים מן הכיור", ומשתמש בלשון הפסוק (משלי יז, יד) "פוטר מים ראשית מדון", שעניינו, לשחרר את המים מן הכלי, כדי שהכהן יוכל לנקות היטב את ידיו ורגליו. יש מן הראשונים שהולכים בשיטתו, וכתבו, שדווקא בנטילת ידים צריך 'כוח גברא', לא כן במצות 'קידוש ידים ורגלים' במקדש, שם אין צורך בכח גברא, שכן, הרחיצה מיועדת לעבודה ולניקיון, ודי בצינורות שנקראו 'דדים', מהם נשפכים המים מאליהם. (ר' אברהם בן הרמב"ם שמות ל, יח; הרשב"א חולין קז, א). אמנם מצינו בתרגום יונתן על הפסוק (שמות מ, לא): "ורחצו ממנו... את ידיהם ואת רגליהם", שתרגם, שהקידוש נעשה ב'נטלא' כלומר, בכלי נוסף הקיים בכיור, וממנו מקדשים, ובלשונו: "ונסבין משה ואהרן ובנוי מיניה בנטלא", ומבואר בערוך ערך 'נטל', שמכאן המקור למושג 'נטילה'. כעין זה מצינו בכתבי הגאונים רב שרירא גאון ורב האי גאון שכתבו, ש"כלי היה במקדש 'נטלא' שמו, ובו נוטלין ממימי הכיור ונוטלין לידים" (ראה 'תורה שלמה' כי תשא, במילואים, סי' ו). אך כאמור, דעה זו לא הובאה להלכה, ולדעת הרמב"ם ומרבית הראשונים, העיקר הוא מעשה הנקיון, ואין משמעות ל'כוח גברא' בקידוש, לפיכך כל ברז כשר. עם זאת מאחר שיש ראשונים, שהסתפקו בשאלת 'כח גברא' בקידוש, ראוי לכתחילה לעשות ברזים עם פתח רחב, שירטיבו את הידים מיד בפתיחה ראשונה. (וראה 'ספר הכיור' מאת הרב עזריה אריאל - בכתב יד - במכון המקדש, שם נדון הנושא בהרחבה)
[1] שמות ל, יח - יט.
[2] וראה ערך 'קידוש ידים ורגלים'.
[3] משנה יומא לז, א.
[4] מקדש דוד קדשים סימן ב.
[5] רש"י שמות ל, יח.
[6] זבחים כב, א.
[7] תוספות שם ד"ה ק"ו, וכתבו שהוא עשוי "כמין תיבה פרוצה" (לשון הנזכרת בגמרא במנחות צד,ב לגבי לחם הפנים).
[8] זבחים שם.
[9] כך נראה מהתירוץ השני בתוספות שם "יורה כפויה על פיה ונפחתו שוליה".
[10] רד"ק ומלבי"ם מלכים א ז, כז; וכן עולה מלשון רש"י בירמיה כז, יט, ואבן עזרא שמות ל, יח.
[11] אבן עזרא שם (הפירוש הקצר).
[12] שמות ל, יח.
[13] ויקרא א, ה.
[14] תורת כהנים דיבורא דנדבה ויקרא פרשה ד פרשתא ד אות יד.
[15] משנה מידות ג, ו; רמב"ם בית הבחירה א, ו.
[16] רש"י זבחים נח, ב ד"ה מתוך שנאמר; רא"ש מידות שם; סמ"ג עשין קסג.
[17] תוספות זבחים שם ד"ה הא.
[18] שמות לח, ח (כפירוש רש"י ומדרש תנחומא פקודי פרשה ט, ובחזקוני ובדעת זקנים וברא"ש פירשו באופן אחר, שהם נעשו על מנת שהנשים תראינה ותדענה שמשם הנשים הסוטות שותות; ועיין ערך 'המראות הצובאות').
[19] אבן עזרא שם.
[20] זבחים יט, ב. בגמרא הדבר נלמד מהאמור "משה אהרן ובניו", אבל הרמב"ם (ביאת המקדש ה, יג) המביא דין זה, אינו מזכיר את משה, והוא מונה את אהרן עם שני בניו, ואת פנחס עמהם.
[21] רש"י שמות ל, יח.
[22] תוספתא זבחים יג, יז; זבחים קכ, א. עיין ערך 'במה'.
[23] מלכים א' ז, לח; דברי הימים ב ד, ו.
[24] מלבי"ם ורלב"ג במלכים שם.
[25] רלב"ג שם.
[26] מלבי"ם שם.
[27] ברייתא דמלאכת המשכן פרק יב.
[28] דברי הימים שם.
[29] דברי הימים ב' ו, יג.
[30] יומא לז, א.
[31] עיין ערך 'מוכני'.
[32] סוטה טו, ב; רמב"ם סוטה ג, ט; וראה ברש"י שמות (לח, ח) שהכיור נועד לשים שלום בין איש לאשתו.
[33] סוכה מח, ב; רמב"ם תמידין ומוספין י, י.
[34] דעת רבי ישמעאל.
[35] דעת חכמים, סוטה שם.
[36] רמב"ם ביאת המקדש ה, יב; מאירי סוטה טו, ב; חינוך מצוה קו; ראב"ד דלהלן.
[37] על פי מפרשי הירושלמי ליומא פ"ג ה"ח.
[38] משנה ביומא לז, א. וראה ערך 'כיור' וערך 'מוכני' וערך 'לינה בקרבן', שם נדון נושא הלינה מצדדים שונים.
[39] משך חכמה שמות מ, יא.
[40] פני משה על הירושלמי יומא פ"א ה"ח.
[41] שיירי קרבן על הירושלמי לסוטה פ"ג ה"ג.
[42] זבחים כב, א.
[43] יומא מג, ב (ולדעת רבי יהודה שם, תמיד הכהן הגדול מקדש ידיו ורגליו מן הקיתון של זהב).
[44] רמב"ם ביאת המקדש ה, י.
[45] רמב"ן שמות ל, יט.
[46] שקלים ד, ב; יומא ד, ה. הגר"א בהגהותיו גרס: "הקרן והכרכוב" במקום "הכיור והכן", ולגרסתו אין דעה כזו.