כותים

כותים: אומה שהביא סנחריב לארץ ישראל, לאחר גלות עשרת השבטים, והושיבם בערי שומרון.

כאשר כבש שלמנאסר מלך אשור את שומרון והגלה את עשרת השבטים, לא השאיר את הארץ ריקה אלא הביא עמים נכרים ויישב אותם בשומרון, כפי שנאמר בנביא: "ויבֵא מלך אשור מבבל ומכותה ומעווה... ויושב בערי שומרון תחת בני ישראל, וירשו את שומרון וישבו בעריה"[1]. ומבואר בכתובים, שבתחילה לא היו הכותים יראים את ה' ולא קיימו מצוות, וכתוצאה מן העובדה שהמשיכו לעבוד עבודה זרה באו עליהם אריות שהיו אוכלים בהם. לפתרון הבעיה שלח מלך אשור אחד מן הכהנים מישראל שגלה לבבל, והיה מלמדם את חוקי התורה[2]. ואף על פי כן "את ה' היו יראים ואת אלוהיהם היו עובדים"[3]. בימי שיבת ציון, בתחילת ימי הבית השני, ביקשו הכותים לסייע לעולי בבל בבניין הבית, ולאחר שנענו בשלילה[4], החלו צוררים את מפעל שיבת ציון ואת בניין המקדש[5]. מקום מושבם של הכותים היה בין יהודה לגליל, בצפון השומרון, מכפר גנים[6] אשר בעמק יזרעאל, ועד אזור עקרבה אשר מדרום לשכם[7]. ובלשון הגמרא: "רצועה של כותים מפסקת ביניהם [בין הגליל לבין יהודה]"[8]. חייץ זה, קיבל מעמד הלכתי מיוחד ויצר השפעה מעשית על תושביה היהודים של ארץ ישראל. בלשון חז"ל נקראו: כותים[9] או שומרונים[10].

הכותים: 'גרי אריות' או גרי אמת? נחלקו חז"ל בתוקף גיורם של הכותים בזמן חורבן בית ראשון: יש סוברים שגיורם של הכותים נעשה מאימת האריות ששלח ה' בהם, והם 'גרי אריות', ואין גיורם גיור[11], והרי הם כגוים לכל דבריהם, ופטורים מן המצוות[12]. ויש סוברים שהכותים גרי אמת הם, והרי הם כישראל לכל דבריהם[13]. הדברים אמורים באשר לעצם הגיור בתקופה הראשונית לגיורם, אולם תוקפה של הלכה זו השתנה ברבות הימים כדלהלן.

מעמדם ואמונתם: במהלך ימי בית שני חלו תמורות ביחס החכמים אל הכותים. בתחילה היו הכותים מוחזקים כזהירים במה שכתוב בתורה, ולא היו עובדים עבודה זרה כבימי בית ראשון, ולא עוד, אלא שמצוה שהחזיקו בה היו מדקדקים בה מאוד[14]. ומכל מקום גם אז לא היו מקיימים את התורה שבעל פה, והיו זהירים רק במה שכתוב בתורה שבכתב[15], וכן לא היו מאמינים בתחיית המתים[16], ולא היו מאמינים לא בקדושת ירושלים, ולא במצוות שבמקדש, וממילא לא היו עולים לרגל לירושלים[17]. יתירה מזו! בנו להם הכותים מקדש בהר גריזים, ועשו אותו מקום מקודש ועלו אליו לרגל[18]. במשך הדורות הכותים קלקלו מעשיהם[19], עד שלקראת סוף ימי התנאים בדקו אחריהם ומצאו דמות יונה שעשאוה עבודה זרה בהר גריזים, ואף שהיו מיעוט שעבדו עבודה זרה, גזרו עליהם שיהיו כגוים[20]. ואף שגזירה זו לא התקבלה בדורות התנאים, בזמן האמוראים חזרו וגזרו עליהם שיהיו גוים גמורים, והתקבלה הגזירה[21]. ואכן, כך נקבע להלכה, שדינם של הכותים כעכו"ם לכל דבריהם[22].

השאת משואות לציון זמן קידוש החודש

בציור נראים שלוחי בית דין העולים לראשי ההרים, כגון, הר המשחה, סרטבא וגרופינא, להשיא משואות עם קידוש החודש על ידי בית דין להודיע על חידושו לכל גלויות ישראל.

איסורם בקהל: הכותים נמנים בין פסולי חיתון, ואסורים לבוא בקהל[23], וכן אמרו: "אין משיאין אותם ולא נושאין מהם נשים"[24], ולכן הלכה היא, שכותי שבא על בת ישראל פסלה מן הכהונה[25]. אף הסוברים שגרי צדק היו, אסורים לבוא בקהל משום ספק ממזרות, ומפני שאינם בקיאים בדיני קידושין וגירושין[26]. לשיטת הסוברים שגרי אריות היו, האיסור לבוא בקהל תחילתו לאחר שהתגיירו, משום שהתערבו בהם כהנים פסולים, כלומר ממזרים, ופסלום מלבוא בקהל[27].

קבלת קרבנות והקדש מכותים: כאמור, בימי שיבת ציון, רצו הכותים לסייע בבניין הבית השני ונענו בשלילה[28], וכך אמרו להם עולי בבל: "לא לכם ולנו לבנות בית לאלוהינו"[29]. מכאן למדו חכמים שיש מניעה לקבל מן הכותים הקדש וקרבנות. הדבר תלוי במחלוקת, האם הכותים הם בגדר גרי אריות או גרי אמת. לדעת הסובר שהכותים גרי אריות - אין מקבלים מהם מחצית השקל לקרבנות הציבור, ולא קרבנות חובה, כגון חטאות ואשמות או קרבן יולדת וכיוצא באלו[30], וכן אין מקבלים מהם הקדש לבדק הבית ותרומה לבניין ירושלים וחומותיה, כפי שאין מקבלים מן הגויים[31]. לדעת הסובר שהכותים גרי אמת הם, מקבלים מהם קרבנות חובה, כגון חטאות ואשמות, מפני שמתכוון הכותי לכפרתו, שמא ישוב בתשובה על ידי הבאת קרבנו[32]. מאידך, באשר למחצית השקל, שמשתמשים בהם גם לבדק הבית, אין מקבלים מהם על פי האמור בעזרא: "לא לכם ולנו לבנות בית לאלוהינו"[33]. יש מקורות בחז"ל שנראה מהם, שאין מקבלים מהם אלא נדרים ונדבות, אך לא קרבנות חובה[34]. להלכה, לאחר שקבעו חכמים, שדין הכותים כגוים לכל דבריהם, הרי הם כגוים אף לעניין קבלת קרבנותיהם והקדשם[35].

התנכלות הכותים למקדש: מדברי חז"ל במדרש ובתלמוד מתברר, כי הכותים התנכלו למצוות שבמקדש, ולעצם קיומו של המקדש בירושלים. וכך אמרו חז"ל במדרש שבשעה שבאו עולי בבל לבנות את המקדש ובראשם זרובבל וישוע בן צדוק[36], קמו הכותים למנוע את בניין המקדש, ואף ביקשו להרוג את נחמיה, וביטלו את בניין המקדש במשך שנתיים. וכך מסופר במדרש: "מה עשה עזרא וזרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק? קיבצו כל ישראל אל היכל ה', והביאו שלש מאות כהנים, ושלש מאות שופרות, ושלש מאות ספרי תורות, והיו תוקעים בהם, והלויים משוררין ומזמרין, ומנדין את הכותיים בסוד שם המפורש... שלא יאכל אדם פת כותים עד עולם! מכאן אמרו כל האוכל בשר משחיטת כותי כאילו אוכל בשר חזיר"[37]. ומבואר בדברי חז"ל, שבימי אלכסנדר מוקדון שיכנעו הכותים את המלך להחריב את המקדש, "והודיעו את שמעון הצדיק; לבש בגדי כהונה... ויקירי ירושלם... וכשהם מהלכים בהרים ראו אבוקות של אור. אמר המלך: מה זה? אמרו לו המסורות: הם הם יהודאין שמרדו בך... כיון שראה אלסכנדרוס מוקדון את שמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחוה לו... אמר לו: מי הטעוני? אמר לו: הן הן הכותיים שעומדים לפניך. אמר לו הרי הם מסורים בידכם. נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם... עד שהגיעו להר גריזים. כיון שהגיעו להר גריזים חרשוהו... כדרך שחשבו לעשות לבית המקדש"[38].

מפת ארץ הכותים

מפה המתארת את ארץ הכותים באזור השומרון.מגוריהם התרכזו בעיר שכם ובנותיה ומקדשם הוקם בראש הר גריזים.

התנכלות למצוות שבמקדש: כאמור, הכותים האמינו בתורה שבכתב בלבד, ולכן ניסו לשבש את זמני המועדות של ישראל על פי התורה שבעל פה, כגון את זמן קציר העומר. כן הניחו מארבים בדרכים לעכב את עדי החודש, למנוע מהם להגיע למסור עדות, ולשבש את מועדי השנה[39]. כמו כן השיאו משואות בנוסף לאבוקה של ראש חודש, זאת, לשבש את הוראות הוראות בית הדין. משנוכחו חכמים בדבר, התקינו, שלא יהיו מקדשים את החודש על ידי השאת המשואות, אלא על ידי שליחים[40]. כמו כן התירו לעדים הבאים בשבת, לקחת איתם כלי זין מפני כותים ושודדים האורבים בדרך[41].

גזרות ותקנות ביחס לכותים: רבות הגזרות והתקנות שנישנו בדברי חז"ל ביחס לכותים, ורבו הדעות באשר לתקופה שנהגו גזירות אלו. להלכה נקבע כלל על פי דברי חז"ל ביחס לכותים: "וכל מה שתמצא במשנה, מענייני הכותים שמראה שהם מעולים מן הגוים וגרועים מישראל... [הדברים אמורים] קודם שבדקו אחריהם. אבל משבדקו אחריהם ומצאו [שנחשדו בעבודה זרה] הרי הם גרועים מן הגוים מאד"[42].

העיר כותא

בתמונה נראית העיר כותא על שפת נהר פרת, כשהיא שוכנת בתוך מטעי דקלים.

---

[1] מלכים ב' יז, כד.

[2] שם פסוקים כה - כח. וראה גם פרקי דרבי אליעזר פרק לז ומדרש תנחומא (וורשא) וישב ב.

[3] שם פסוק כט עד סוף הפרק.

[4] עזרא ד, ג. לדעת חז"ל מלכתחילה לא באו הכותים אלא לרפות את ידי העולים בבניין הבית, ראה ערכין ה, ב. וברש"י, ולהלן.

[5] עזרא ד ובמפרשים שם.

[6] ג'נין.

[7] יוסף בן מתיתיהו מלחמות ג, ג, ד.

[8] חגיגה כה, א.

[9] ראה לדוגמא ברכות נא, ב.

[10] פרקי דרבי אליעזר ותנחומא שם. ראה גם קדמוניות ט יד ג; יא, ד, ד.

[11] קידושין עה, ב; מנחות סו, ב; גיטין ל, א.

[12] תוספתא תרומות ד, יב; סוכה ח, ב. אולם ראה רמב"ן וריטב"א ורי"ד בקידושין שם שאין זה אלא בדורות הראשונים, אבל במשך הזמן, התגיירו גיור אמת וחזר דינם להיות כישראל.

[13] קידושין שם; גיטין י, א; בבא קמא לח, ב ועוד.

[14] ראה ברכות מז, ב; פירוש המשנה לרמב"ם ברכות ח, ח.

[15] פירוש המשנה שם; רש"י סוטה לג, ב; מאירי נדה לא, ב.

[16] ספרי שלח פיסקה קיב; מסכת כותים ב, ח.

[17] מסכת כותים שם; נדרים לא, א.

[18] כותים שם; נדרים שם ובמפרש שם; פירוש המשנה לרמב"ם שם.

[19] ראה ירושלמי פסחים א, א; עבודה זרה ה, ד.

[20] חולין ו, א; פירוש המשנה שם. ראה גם ירושלמי שקלים פ"א ה"ד שלדעת רבי הכותים כגויים.

[21] חולין שם.

[22] בה"ג סוף הלכות קדושין; רי"ף ורא"ש ברכות מז, ב; ראה גם רמב"ם עבדים ו, ו ובטור אורח חיים קצט, ב. כן ראה יו"ד ב, ח.

[23] קידושין עד, א; כתובות כט, א.

[24] מסכת כותים א, ו.

[25] קידושין עד, ב. ועוד; רמב"ם הלכות איסורי ביאה יח, ג.

[26] קידושין עו, א. וראה

[27] שם עה, ב. ובתוספות הרי"ד.

[28] ראה לעיל הערה 4, ולהלן.

[29] עזרא ד, ג.

[30] משנה שקלים א, ה. וראה בירושלמי שקלים א, ד. שמשנה זו היא לדעת הסובר שהכותים גרי אריות הם.

[31] ע"ע גוי במקדש.

[32] פירוש המשנה לרמב"ם שקלים שם; מאירי שם. וראה שם שנחלקו בדין קרבן יולדת וקיני זבים וזבות: לדעת הרמב"ם אין מביאים, ולדעת המאירי מביאים, ותלויה מחלוקת זו בגירסה שבמשנה.

[33] מאירי שקלים שם.

[34] מסכת כותים א, ב. וראה רמב"ן ב"מ עא, ב שמסכת כותים נשנתה לדעת הסובר שהכותים גרי אמת הם.

[35] פירוש המשנה שם; מאירי שם; מרכבת המשנה בדעת הרמב"ם הלכות מעשה הקרבנות ג, ב. וע"ע גוי במקדש.

[36] ראה עזרא ה, ב.

[37] פרקי דרבי אליעזר פרק לז; תנחומא (וורשא) וישב ב.

[38] מגילת תענית - כסליו. יומא סט, א.

[39] ראש השנה כב, א. וברש"י ד"ה ואם צודה להם.

[40] שם; רמב"ם קידוש החודש ג, ח.

[41] שם; רמב"ם שם ג, ד.

[42] רמב"ם פירוש המשנה לברכות ח, ח.