לולב במקדש

לולב במקדש: מצות נטילת לולב ומיניו במקדש.

נאמר בתורה: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר... ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים"[1]. מפסוק זה למדו חכמים, שמצות נטילת לולב ומיניו נוהגת שבעה ימים 'לפני ה' אלוהיכם', כלומר במקדש[2]. לעומת זאת ב'מדינה' – מחוץ למקדש - נוהגת המצוה מן התורה רק 'ביום הראשון', כלומר ביום טוב ראשון בלבד. לאחר חורבן הבית, תיקן רבן יוחנן בן זכאי ליטול את הלולב ומיניו שבעה ימים גם ב'מדינה', כלומר בכל מקום - 'זכר למקדש'[3].

נטילת לולב במקדש ביום השבת: מדין תורה מצוה ליטול לולב במקדש בכל יום משבעת ימי החג כדלעיל, ואפילו בשבת. עם זאת, במהלך הדורות גזרו חכמים שלא ליטול לולב בשבת, גם לא במקדש, מחשש טלטול, שמא אדם 'ילך אצל בקי' ללמוד הלכות נענוע ונוסח ברכות הלולב, ויוליכנו בידו ארבע אמות ברשות הרבים. חכמים גזרו גזירה זו בשבת חול המועד, אך לא כן ביום טוב ראשון של חג שחל בשבת, אזי מצות נטילת לולב דוחה את השבת, ולא ביטלו חכמים את המצוה, שכן יום זה יש בו חיוב מן התורה יותר משאר ימים - גם במקדש וגם במדינה[4]. עם זאת, כדי למנוע את טלטול הלולב כשיום טוב ראשון של חג חל בשבת, תיקנו חכמים, שישראל יביאו את לולביהם להר הבית כבר ביום שישי, יניחום על גבי איצטבאות, ולמחרת יעלו למקדש לקיים את המצוה כל איש עם לולבו. מציאות זו גרמה שאנשים נטלו בטעות לולב לא להם, לפיכך לימדו חכמים את העם לומר: 'כל מי שמגיע לולבי לידו - הרי הוא לו במתנה'. תקנה זו גרמה לתרעומת ומריבה, והיו אנשים שחטפו לולבים זה מזה. עמדו חכמים ותקנו משום כבוד המקדש, שכאשר יום טוב ראשון של חג חל בשבת – יהא כל אחד נוטל לולבו בביתו בירושלים! לאחר החורבן, כשישראל נפוצו בגולה, ביטלו חכמים את נטילת הלולב ומיניו אפילו ביום טוב ראשון שחל בשבת[5]. אולם, לכשיבנה המקדש במהרה, 'יחזרו דברים ליושנן', וכל ישראל יעלו את לולביהן למקדש כשיום טוב הראשון יחול בשבת[6].

הקפת המזבח עם הלולב ומיניו: קיום מצות הלולב במקדש הוא נושא לדיון בראשונים. לפי המובא בדברי חז"ל, היו ישראל מקיפים את המזבח ולולביהם בידם, ואומרים: "אנא ה' הושיעה נא", וביום השביעי של ערבה, היו מקיפים את המזבח בדרך זו שבע פעמים[7]. להרחבה בעניין ראה ערך 'הקפת המזבח בסוכות'.

נטילת לולב במקדש - ביום טוב ראשון שחל בשבת

בציור נראים עולי הרגל בהר הבית, כשהם באים ליטול את לולביהם בשבת. הכהנים מוסרים את הלולבים לבעליהם מן האצטבאות שהונחו עליהן בערב שבת. הדבר גרם לעיתים למריבה בגלל החלפת הלולבים (ראה בתמונה מימין) משום כך תיקנו חכמים שכל איש יטול בביתו.

סדר נטילת לולב במקדש: נטילת הלולב והנענוע במקדש נדונים בתלמוד: "היכן היו מנענעין? – ב'הודו לה'' תחילה וסוף, וב'אנא ה' הושיעה נא', דברי בית הלל. בית שמאי אומרים: אף ב'אנא ה' הצליחה נא'. אמר רבי עקיבא: צופה הייתי ברבן גמליאל ורבי יהושע, שכל העם היו מנענעין את לולביהן, והם לא נענעו אלא ב'אנא ה' הושיעה נא'", וכך נפסק להלכה[8]. הנענוע נעשה כמקובל בתנופת קרבן במקדש: 'מוליך ומביא מעלה ומוריד'[9]. נענוע הלולב ומיניו מבטא את שמחת החג, לפיכך מובן מדוע יש לעשותו דווקא בזמן אמירת ההלל, שכן ההלל זו תפילת הודייה ושמחה על כל הטוב שהקב"ה השפיע לפרט ולכלל. ביטוי לכך מצינו בדברי חז"ל שאמרו: "אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן ונוטלין את לולביהן - ואין אומרים הלל?!"[10]

מצוות לולב בירושלים: נאמר במשנה: "בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד". נחלקו ראשונים בדינה של ירושלים: האם היא נכללת במושג 'מקדש', או שמא מוגדרת כ'מדינה'? יש מן הראשונים האומרים, שירושלים הריהי בכלל ה'מדינה', ולשיטה זו מצות נטילת הלולב ומיניו אינה נוהגת בירושלים מן התורה אלא יום אחד[11]. עם זאת מצינו שיטה אחרת בראשונים[12], שהמושג 'מקדש' לעניין מצות לולב כולל גם את ירושלים שבין החומות[13]. זו למעשה שיטת הירושלמי, שם דרשו חכמים: "'ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים' – בירושלים"[14]. אכן מצינו שבעניין זה שוות מצוות נוספות, כגון, תקיעת שופר - כשראש השנה חל בשבת, ומעשר שני, שגם בהן דין ירושלים כמקדש[15]. האחרונים ביארו שיטה זו, שיש להשוות בין מצות לולב שנאמר בה: "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים", לבין הקרבת קרבנות, וכשם שבקרבנות - הקרבן עולה על גבי המזבח במקדש, ואילו האכילה בקדושה והשמחה שבאכילתו נוהגת ומתפשטת גם לירושלים - כך גם במצות לולב, הקפת המזבח בלולב נוהגת במקדש, אך השמחה שבנטילת לולב מתקיימת מן התורה גם בירושלים, כאכילת מעשר וכאכילת קרבן שלמים[16].

מעולם ההלכה

נטילת לולב בירושלים שבין החומות בזמן הזה – האם היא מן התורה?

שאלה: לאור שיטת הרמב"ם שירושלים שבין החומות מוגדרת כ'מקדש', יש לדון באשר לנטילת לולב בזמן הזה, בטרם נבנה המקדש; האם יש חיוב ליטול לולב ומיניו מן התורה בתחום זה במהלך כל ימי החג?

תשובה: אכן לשיטת הרמב"ם על פי הירושלמי, מצות עשה ליטול לולב במשך שבעה ימים בתחומי ירושלים המקודשת גם בזמן הזה, שכן ירושלים שבין החומות נתקדשה בימי שלמה אף לעתיד לבוא (רמב"ם בית הבחירה ו, טו). לאור האמור, המקפידים במצוות בזמן הזה, באים לירושלים שבין החומות ולרחבת הכותל המערבי לקיים את המצוה בכל ימי חג הסוכות – חוץ משבת. באשר לתחום המדויק של הקדושה, אין החומות הנוכחיות תואמות במדויק את תוואי החומות כפי שהיו בזמן הבית. ראה ערך 'חומות ירושלים' שם מוצע תוואי החומות כפי שהיה בימי בית ראשון ושני, חומות שהתקדשו בקדושת ירושלים והמקדש, ובתחום זה מתקיימת המצוה בזמן הזה מן התורה.

ירושלים עיר המקדש מקודשת למצוות שונות - וביניהן מצות נטילת לולב

ירושלים שבין החומות מקודשת מכל ארץ ישראל כמובא במסכת כלים א, ח; "לפנים מן החומה מקודש... שאוכלים שם קדשים קלים". חמישה דברים מאפיינים את קדושת ירושלים: א. קרבן פסח נאכל בין חומותיה. ב. תרומת שקלים. ג. תקיעת שופר בשבת. ד. אכילת מעשר שני. ה. נטילת לולב.

---

[1] ויקרא כג, מ.

[2] ראה ערך 'לפני ה''.

[3] סוכה מא, א.

[4] סוכה מב, ב. רמב"ם לולב ז, יג – יד.

[5] סוכה מב, ב. רמב"ם לולב ז, יז.

[6] רמב"ם לולב ז, טו.

[7] סוכה מג, ב. רמב"ם לולב ז, כג. ויש אומרים בגמרא שלא היו מקיפים בלולביהם כי אם בערבות.

[8] רמב"ם לולב ז, י.

[9] סוכה לז, א – ב. רמב"ם לולב ז, ט – י.

[10] פסחים צה, ב.

[11] רש"י סוכה מא, א; ריטב"א שם, ועוד.

[12] זו לשון הרמב"ם בפירושו למשנה שם: "'מקדש' - היא ירושלים, 'מדינה' - היא שאר ארץ ישראל חוץ לירושלים". וכן כתב ר' מנוח, הלכות לולב ז, יג.

[13] הטורי אבן (ראש השנה ל' ד"ה בראשונה) סובר בדעת הרמב"ם, שכיוון שמה שכתב שירושלים הריהי בכלל המקדש – כתב זאת רק בפירוש המשנה אך לא בהלכותיו ביד החזקה, הרי שאין זו ההלכה לדעתו. וכוונתו במה שכתב בפירוש המשנה היא, שבזמן המקדש תקנו חכמים ליטול שבעה ימים בירושלים אך לאחר חורבן המקדש יש ליטול בה רק יום אחד. אלא, שרוב האחרונים (בכורי יעקב ועוד) לא פירשו כך את דעת הרמב"ם, והם הבינו שלמרות שלא הזכיר את ירושלים בהלכותיו שביד החזקה, הרי שסובר שגם היום נוהג בה דין הנטילה מהתורה שבעה ימים, כפי פירושו בפירוש המשנה.

[14] סוכה ג, יא.

[15] ראה 'מחזור המקדש לחג הסוכות' פרק ד.

[16] הרחבה בעניין ראה בספר עיר הקודש והמקדש פכ"א, ובמחזור המקדש לסוכות לרב ישראל אריאל שליט"א פ"ה.