לוי

לוי: אחד משנים עשר השבטים - ובני השבט הובדלו להוראת התורה ולעבודת המקדש.

מבין השבטים נמנה לוי כבן השלישי של יעקב אבינו[1]. עוד בימי יעקב הובדל שבט לוי ללמד את עם ישראל את דרך ה' ומצוותיו, "ויעקב אבינו הבדיל את לוי ומינהו ראש, והושיבו בישיבה ללמד דרך ה' ולשמור מצוות אברהם אבינו"[2]. כן ציוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה ללמדם תורה[3]. כך גם נאמר בברכת משה ללוי: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל"[4]. שבט לוי שמר על ייחודו, ואף בגלות מצרים הארוכה, בני לוי עמדו וקיימו את מצוות האבות, ולא עבד שבט לוי עבודה זרה מעולם, ואף כשחטאו ישראל בחטא העגל, לא חטא שבט לוי עמהם[5], ולכן הבדילו הקב"ה לעבודת ה' במשכן ובמקדש, שנאמר: "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי"[6].

בחירת שבט לוי לעבודת המקדש: לאחר חטא העגל והקמת המשכן, בחר ה' בשבט לוי כולו להיות מובדל לעבודת המקדש. שמתחילה היו הבכורות מזומנים ומקודשים לעבודת המקדש והקרבנות, וכשחטאו בעגל בחר הקדוש ברוך הוא בשבט לוי במקומם[7]. כך נאמר בתורה: "קח את הלויים תחת כל בכור בבני ישראל... והיו לי הלויים, אני ה'"[8], ונאמר: "ואקח את הלויים תחת כל בכור בבני ישראל"[9]. ומצות עשה להיות הלויים פנויים ומוכנים לעבודת המקדש, בין אם רצו ובין אם לאו[10]. תהליך כניסתם של הלויים לעבודה מפורש בתורה, וכך היה הסדר: הזאת מי חטאת*, העברת תער על כל בשרם, כיבוס בגדים וטבילה[11]. לאחר מכן העם כולו התכנס אל פתח אוהל מועד וסמך את ידיו על הלויים[12], כל בכור סמך את ידו על הלוי שבא תחתיו[13]. כמו כן אהרן הכהן הניף את הלויים כולם תנופה[14]. בנוסף הביאו שני פרים, אחד חטאת, ואחד עולה יחד עם מנחת סולת, והלויים סמכו את ידיהם על הפרים והקריבום[15]. בזה נכנסו הלויים לעבודת המשכן והובדלו מתוך בני ישראל[16]. לאחר פרשת קורח ועדתו הוזהרו הלויים מלהתקרב אל עבודת המזבח המיוחדת לכהנים, וכך גם באשר לכלי הקודש[17].

השוערים הלויים מגיפים את דלתות העזרה

בציור נראים השוערים הלויים כשהם מגיפים את דלתות העזרה בעת הקרבת קרבן פסח, כדי לאפשר לכת הראשונה שבעזרה לשחוט את הפסח בהרווחה. אחת מן ההלכות הנוהגת בלויים היא שכל אדם עוסק בתפקידו הקבוע, ובכך נעשית העבודה בכללה באופן נכון. ומבואר בגמרא: "מעשה בר' יהושע בר חנניה, שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל ר' יוחנן בן גודגדא, אמר לו: בני, חזור לאחוריך, שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים". ערכין יא, ב.

עבודת שבט לוי במדבר: ללויים היו שני תפקידים עיקריים במדבר:

א. נשיאת המשכן וכליו: הלויים הם אלו שנשאו את המשכן וכליו במסעות ישראל במדבר, ולכל משפחה ממשפחות הלויה היה תפקיד: משפחת בני קהת נשאה את כלי המשכן: הארון, השולחן, המנורה, מזבח העולה, מזבח הזהב והפרוכת[18]. משפחת בני גרשון נשאה את יריעות החצר ומסך שער החצר, את יריעות המשכן* ומסך פתח המשכן[19]. משפחת בני מררי נשאה את קרשי המשכן ואת האדנים* ואת עמודי החצר[20]. כתבו הראשונים, שמצות נשיאת הארון על ידי הלויים היתה לשעתה, ומן הכניסה לארץ עברה לכהנים[21], ויש מי שסובר, שאף לדורות בכל עת שצריך לשאת את ארון הברית, הכהנים והלויים כולם כשרים בזה[22].

ב. שמירת המשכן: לאחר פרשת קורח ועדתו, נצטוו הלויים לסייע לכהנים בשמירה על מקום המשכן, ובמניעת הכניסה והעבודה על ידי זרים[23]. אף חניית הלויים במדבר היתה סביב למשכן, כחלק ממצות שמירת המקדש ולמנוע כניסה ועבודה של זרים[24].

ג. במהלך העבודה נטלו הלויים חלק בשירה על הקרבן[25].

דוכן הלויים בעת הקרבת התמיד

בציור נראים הלויים בעת השירה והנגינה על הדוכן. המשוררים והמנגנים היו צריכים ללמוד במשך שנים את השירים הנהוגים במקדש בכל יום מימות השבוע, וכן את ההלל ואת המזמורים המיוחדים למועדים השונים. הכלים העיקריים שהשתמשו בהם, הם: חצוצרות, נבלים, כינורות, חלילים וצלצל. השירה והנגינה התקיימו בעת הקרבת התמידים והמוספים, וכן בעת הקרבת קרבן פסח, שתי הלחם ועוד.

משמרות לויה: משהתרבו משפחות הלויה במהלך הדורות, חילקו שמואל ודוד את כל הלויים לעשרים וארבע קבוצות, הנקראות - 'עשרים וארבע משמרות* לויה'[26]. יש אומרים שחלוקה זו למשמרות היתה עוד מימי משה ואהרן[27].

לימוד ההלכות וגיל הכניסה לעבודה: נאמר בתורה: "זאת עשו ללויים מבין חמש ועשרים שנה"[28]. ובמקום אחר נאמר: "מבן שלושים שנה ועד בן חמישים שנה, כל הבא לצבוא צבא לעבוד עבודה באהל מועד"[29]. את הסתירה בין הפסוקים הסבירו חז"ל כך: בגיל עשרים וחמש נכנס ללמוד את העבודה במקדש, ובגיל שלושים נכנס לעבודה בפועל[30]. ולהלכה: אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודה עד שילמדוהו חמש שנים תחילה, ואינו נכנס לעבודה אלא משיגדיל ויהיה איש, אבל מיום שהגדיל ולמד חמש שנים, יכול להתחיל לעבוד שגילאים אלו לא נאמרו אלא לדור המדבר בלבד[31]. יש שנראה מדבריהם שאין הצורך בלימוד מעכב ואינו אלא מצוה לכתחילה[32]. ויש שכתבו שמגיל מצוות רשאי הלוי לעבוד, אך בגיל שלושים עובד בקביעות וכופים אותו אף אם אינו רוצה[33].

בזמן הנדודים במדבר היה על הלויים ללמוד בשנים אלו כיצד להוריד המשכן ולפרקו ולנטותו ולהעמיד קרסיו וקרשיו[34]. לאחר שנכנסו לארץ עיקר הלימוד של הלויים היה לימוד חכמת השירה והמוזיקה, בפה ובכלי נגינה, שהיא חכמה גדולה שיש בה לימוד רב[35].

תפקידי הלויים במקדש:

א. שמירה: הלויים שומרים בעשרים ואחד מקומות בעזרה שבמקדש ובהר הבית[36], שנאמר: "ונלוו עליך ושמרו את משמרת הקודש"[37]. שמירה זו היא מצות עשה, ואם ביטלו שמירה זו עברו בלא תעשה[38]. שלושה מן הלויים היו שומרים בתחום העזרה, ושאר הלויים היו שומרים בשטח הר הבית[39].

ב. שוערים: הלויים היו ממונים על השערים ותפקידם היה לפתוח ולסגור את שערי המקדש[40]. וכן נאמר בספר דברי הימים: "והשוערים שלום ועקוב וטלמן... המה השוערים למחנות בני לוי... והם ובניהם על השערים לבית ה'... וסביבות בית האלהים ילינו כי עליהם משמרת, והם על המפתח ולבקר לבקר"[41]. לדעת כמה מן הראשונים, השוערים הם אותם הלויים העוסקים בשמירת המקדש בלילה[42].

ג. שירת הלויים: בעת הקרבת עולות ציבור* ושלמי עצרת*, וכן בכל יום ויום מימי חג הסוכות בזמן הקרבת מוסף היום, יש מצוה לומר שירה* על הקרבן, שנאמר: "ושרת בשם ה' אלוהיו ככל אחיו הלויים"[43], ודרשו חז"ל: "איזהו שירות בשם ה'? הוי אומר זהו שירה"[44]. נחלקו חכמים אם עיקר השירה היא בפה או בכלי נגינה[45], ולהלכה עיקר שירת הלויים בפה דווקא[46]. באשר למנין המשוררים, אין פוחתים משנים עשר לויים עומדים על הדוכן בכל יום לומר שירה על הקרבן[47]. ואחרים היו עומדים שם ומנגנים בכלי שיר מהם לויים ומהם ישראלים מיוחסים[48]. כתבו האחרונים ש"אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו לשורר עד שלימדוהו חמש שנים תחילה כל הניגונים וספרי השירה"[49].

ד. שירות - תפקידים שונים: נאמר בתורה: "וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך... ושמרו משמרתך ומשמרת כל האהל", מכאן אמרו חכמים: "ישרתוך – בעבודתם, ומנה מהם גזברים* ואמרכלים*"[50]. מלבד זה היו עושים שאר עבודות שירות במקדש[51], כגון: כיבוד ונקיון העזרה, ואף בני הלויים הקטנים היו רשאים לעסוק בעבודה זו[52]. כן סייעו הלויים לכהנים כשהתעורר צורך להוציא טומאה מהמקדש[53], וכן בבניית הגזוזטרה בעזרת הנשים לשמחת בית השואבה[54], ועבודות שרות אחרות. כמו כן אם אין כהנים מומחים לדבר, וצריך לעסוק בתיקון ההיכל וקודש הקדשים - יכנסו לויים לעשות את בדק הבית[55]. לשכות היו באזור המקדש ללויים המשוררים וללויים השוערים[56].

גיל סיום העבודה ודברים הפוסלים: נאמר בתורה: "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד, ושרת את אחיו באהל מועד לשמור משמרת, ועבודה לא יעבוד"[57]. ואמרו חכמים: עבודת משא בכתף אינו עובד אבל הוא חוזר לנעילת שערים, לשיר, לטעון עגלות, להקים ולפרק[58]. במה דברים אמורים, כשהיו ישראל במדבר והיתה העבודה במשא בכתף, אבל משנכנסו לארץ והוקם המשכן בשילה, ולאחר מכן המקדש בירושלים, אין הלויים נפסלים אלא בקול, כלומר כשיתקלקל קולו מזיקנה יפסל מלשורר במקדש[59]. עם זאת, משיתקלקל קולו - אינו נפסל מלהיות שוער או שומר[60]. כמו כן אין הלוי נפסל בהיותו בעל מום*[61], ואין אנינות פוסלת בלויים, לפיכך לוי אונן* מותר לו לעבוד ולשורר[62].

'איש איש על עבודתו': אסור ללוי לעשות מלאכת כהן, ואסור לכהן לעשות מלאכת לוי, שנאמר: "אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו גם הם גם אתם"[63]. ולא זו בלבד, אלא אף לוי אסור לעשות מלאכת לוי חברו, כלומר, שלא יהיו המשוררים - שוערים ולא השוערים - משוררים, שנאמר: "איש איש על עבודתו ואל משאו"[64]. בן לוי שקיבל עליו כל מצות לויה - חוץ מדבר אחד, אין מקבלים אותו לעבודה עד שיקבל את כולם[65].

מצוות שונות הקשורות בלוי: יש לתת ללוי מעשר-ראשון*, כלומר לאחר נתינת תרומה-גדולה* לכהן, נותן ישראל עשירית מהפירות ללוי. הלוי אף הוא, מחוייב לתת עשירית ממה שהוא קיבל לכהן, מצוה זו נקראת 'תרומת מעשר'[66]. ללויים אין חלק ונחלה בארץ ישראל, אלא ארבעים ושמונה ערי לויה הפזורים ברחבי הארץ[67]. ואינם יוצאים למלחמה כשאר ישראל ואינם נוטלים חלק בביזה[68]. לויים פטורים מפדיון הבן במשפחתם, זאת, מקל וחומר: אם פטרה קדושת הלויים במדבר את קדושת בכורות ישראל, דין הוא שיפטרו בכורי הלויים את עצמם לדורות[69]. גם הבכורים לבת לוי פטורים מפדיון, אף שאביו מישראל, מפני שפדיון הבן תלוי באם[70].

עיר הלויים לתחומיה השונים

בתרשים נראית עיר הלויים לתחומיה השונים, העיר בנויה במרכז וחומה סביב לה. סביבה מצוי מגרש של אלף אמה, לצרכי התושבים והפעילות הכלכלית. סביב המגרש הוקצו לעיר אלפיים אמה נוספים לשדות וכרמים ומטעים אחרים.

תפקיד הלויים בהוראת התורה: נאמר בתורה: "כי יפלא ממך דבר למשפט... וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך בו. ובאת אל הכהנים הלויים, ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט"[71]. מכאן אמרו חכמים: "מצוה בבית דין שיהיו בו כהנים ולויים"[72], לפי שהם מורי התורה[73]. וכן נאמר בברכת משה לשבט לוי: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל"[74], הרי שייעודו של שבט לוי שיהיו עוסקים בתורה ומורים הוראה בישראל. כך אמרו חכמים: לא נמצא תלמיד חכם מורה הוראה ופוסק הלכות אלא משבט לוי או שבט יששכר[75]. ומפני כך לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה', לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים[76].

ערי הלויים: מצוה מיוחדת בתורה מטילה על שבטי ישראל את האחריות להקצות מנחלתם לשבט לוי ערים בכל אחת מנחלות שנים עשר השבטים. בכך שבט לוי יוצר מרכז של תורה בכל אחד משבטי ישראל, ומביא את דבר המקדש לשבטים במרחב הארץ. הלכות רבות נאמרו בעניין, ולהלן הלכות עיקריות, כפי שהובאו להלכה: "שבט לוי, אף על פי שאין להם חלק בארץ, כבר נצטוו ישראל ליתן להם ערים לשבת ומגרשיהם, והערים הם: שש ערי מקלט, ועליהן שתים וארבעים עיר... 'מגרשי הערים' [שטחים חקלאיים המקיפים את הישוב מסביב] כבר נתפרשו בתורה, שהם, שלשת אלפים אמה לכל רוח - 'מקיר העיר וחוצה'... אלף הראשונים מגרש [שטח פנוי למרעה וכד'] ואלפיים שמודדין חוץ למגרש - לשדות וכרמים. ונותנין לכל עיר בית הקברות חוץ לתחום זה... אין עושין בערי הלוים; עיר – מגרש, ולא מגרש – עיר... ומפי השמועה למדו... [שאין לשנותם לשטח בנוי או שטח חקלאי] אלא השדה והמגרש והעיר - כל אחד משלשתן [ישאר] כמות שהוא לעולם... כהנים ולויים שמכרו שדה משדה עריהם [לאדם אחר] או בית מ'בתי ערי חומה' שלהן... מוכרין השדות - ואפילו סמוך ליובל - וגואלין מיד [בכסף שהשיגה ידם]... וגואלים 'בתי ערי חומה' כל זמן שירצו"[77].

מדברי ראשונים

שבט לוי מעמיד מנהיגים תלמידי חכמים במהלך הדורות

רבים הם הכהנים והלויים ממשיכי התורה שבעל פה מפי משה. הרמב"ם בהקדמתו למשנה מביא רשימה מיוחדת של כהנים ולויים תלמידי חכמים, שהיו מעבירי מסורת ממשה לאורך כל הדורות, ואין זו אלא רשימה חלקית. זו לשונו: "שמעון הצדיק שאליו חוזרת הקבלה כולה [זאת] לקיים דברו יתעלה ויתרומם: 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'. ור' אלעזר בן עזריה, והוא עשירי לעזרא [שניהם כהנים]. ושמעון דודו, והוא הידוע שמעון אחי עזריה. ור' אלעזר בן שמוע. ור' חנניה סגן הכהנים [סמוך לחורבן]. ור' שמעון בנו והוא הידוע ר' שמעון בן הסגן. וישמעאל בן פיאבי [כהן גדול]. ויוחנן כהן גדול. ורבן יוחנן בן זכאי. ויוסף בן יועזר. ור' יוסי הכהן. ור' טרפון. אליהועיני בן הקף. חנמאל המצרי" .

---

[1] בראשית כט, לד.

[2] פרקי דרבי אליעזר פרק לד; מדרש בראשית רבה ע, ז; רמב"ם הלכות עבודה זרה א, ג.

[3] רמב"ם שם. וראה מדרש במדבר רבה יג, ב.

[4] דברים לג, י.

[5] יומא סו, ב; חגיגה ו, ב; ספרי דברים פיסקא שנ; מדרש בראשית רבה שם. רמב"ם שם.

[6] דברים י, ח. ובפרשנים שם, עיין רש"י ורשב"ם שם, ובתרגום יונתן שם. שמות רבה לא, ח; ראה גם רש"י במדבר ג, יב.

[7] ראה הערה הקודמת; רמב"ם הלכות כלי המקדש ג, א.

[8] במדבר ג, מה.

[9] שם ח, יח. וראה גם ג, יב; ג, מא; ח, טז ועוד.

[10] ספרי קרח פיסקא קיט; רמב"ם שם.

[11] שם ח, ז.

[12] שם ח, י.

[13] חזקוני שם. וראה גם במדבר ג, מ- נא. וברש"י במדבר ג, נ. וראה רש"ר הירש שכתב: "בסמיכה זו מבטאת האומה שכל המעשים שייעשו כאן בלויים ייעשו בשם האומה. רצונה שהלויים יהיו באי כוחה כלפי המקדש".

[14] וראה במדרש על הנפה זו: "שהיה גבור בכח, בא וראה אהרן כשהניף את הלויים עשרים ושנים אלף ביום אחד, כיצד היה מניף, מוליך ומביא מעלה ומוריד, הוי שהיה גדול בכח" (תנחומא (בובר) פרשת אמור סימן ו).

[15] שם ח, ח; ח, יב.

[16] שם ח, יד; ח, כב.

[17] שם יח, א – ז.

[18] במדבר ג, יח; ד, א – יז.

[19] במדבר ג, כה – כו; ד, כא – כח.

[20] במדבר ג, לו – לז; ד, כט – לג.

[21] רמב"ם ספר המצוות עשה לד. וראה יהושע ג, ו ועוד. וראה לב שמח (על שורש ג) שכתב שבתחילה, כשהיו הכהנים מעט והלויים רבים הלויים עיקר בנשיאת הארון והכהנים טפלים להם, וכשהתרבו הכהנים, הכהנים עיקר והלויים טפלים להם.

[22] רמב"ן השגות על ספר המצוות, שורש ג; ספר החינוך שעט. וע"ע נשיאת ארון הברית.

[23] במדבר יח, א – ז. וברש"י שם פסוק ב.

[24] שם ג, נא – נג. וראה רמב"ן שם פסוק נג.

[25] וראה להלן.

[26] תוספתא תענית ג, ב. רמב"ם הלכות כלי מקדש ג, ט.

[27] בברייתא לב מידות מידה יח. משנת רבי אליעזר פרשה ב אות יח. ראה גם הרמב"ן על התורה במדבר א, נג. וע"ע משמרות לויה.

[28] במדבר ח, כד.

[29] במדבר ד, ג.

[30] תוספתא שקלים ג,טז; חולין כד, א. אך ראה רשב"ם וראב"ע שם ח, כד שהסבירו אחרת: בגיל עשרים וחמש יכול לשמור ומגיל שלושים יכול להשתתף בעבודת המשא. ובדומה לכך חילקו בחזקוני ובאברבנאל.

[31] כן נראה מדברי הרמב"ם שם ג, ז. וכן ביארו דבריו הר"י קורקוס, כסף משנה בתירוץ ג', רדב"ז, ועוד אחרונים רבים (הר המוריה חסדי דוד ועוד). וכן משמע מדברי ספר החינוך מצוה שצד.

[32] רמב"ן על התורה במדבר ח, כד.

[33] ר"י קורקוס וכסף משנה בדעת הרמב"ם שם. וראה שם עוד תירוצים. ראה גם ערך 'לימוד הלכות עבודה לכהנים'.

[34] רש"י חולין שם ד"ה דתקיפין.

[35] רש"י חולין שם; כסף משנה שם. וראה להלן: תפקידי הלויים במקדש: שירה.

[36] מידות א, א. רמב"ם הלכות בית הבחירה ח, ד. וע"ע שמירת המקדש.

[37] במדבר יח, ד.

[38] רמב"ם שם ח, ג. ספר המצוות לרמב"ם עשה כב; לא תעשה סז.

[39] ספרי קרח פיסקא קטז.

[40] ערכין יא, ב. רמב"ם הלכות כלי המקדש ג, ב.

[41] דברי הימים א, ט יז – כז.

[42] רש"י נחמיה יב, כה; אבן עזרא עזרא ב, מב; מפרש לתמיד כה, ב ד"ה היו עליות. אבל מהרמב"ם בהלכות כלי המקדש ג, ב לא משמע כן.

[43] דברים יח, ז.

[44] ערכין יא, ב. רמב"ם שם; תמידין ומוספין ו, ה – ח; י, יא.

[45] סוכה נ, ב.

[46] רמב"ם שם ג, ג.

[47] ערכין יג, ב; רמב"ם שם.

[48] סוכה נא, א. רמב"ם שם. וע"ע נגינה.

[49] ספר באר הגולה (לאחד מחכמי גלות ספרד) נדפס מגנצא תרל"ז.

[50] ספרי קרח פיסקא קטז.

[51] רש"י בכורות ל, ב ד"ה דברי לויה. וראה מקדש דוד י, ה ד"ה מיהו.

[52] רש"י ערכין יג, ב ד"ה אין לוי קטן. וראה מקדש דוד שם.

[53] ראה דברי הימים ב, כט, טז; עירובין קה, א.

[54] רש"י סוכה נא, א ד"ה יורדין.

[55] עירובין שם; רמב"ם הלכות בית הבחירה ז, כג.

[56] ספר שלטי הגיבורים (לרבי אברהם הרופא) פרק כה.

[57] במדבר ח, כה.

[58] ספרי פיסקא סג; רש"י במדבר ח, כה – כו.

[59] חולין כד, א; רמב"ם הלכות כלי מקדש ג, ח

[60] רמב"ם ורדב"ז שם. וראה ספרי זוטא במדבר ח, כו.

[61] חולין שם; רמב"ם שם.

[62] ספרא שמיני פרשתא א פרק ב; רמב"ם שם ג, ג.

[63] במדבר יח, ג. ספרי זוטא שם. ערכין יא, ב; רמב"ם שם ג, ט – י.

[64] במדבר ד, יט; ערכין שם. רמב"ם שם ג, י.

[65] בכורות ל, ב; רמב"ם שם ג, א.

[66] במדבר יח, כא – כט. רמב"ם הלכות מעשרות א, א – ג.

[67] במדבר לה, ב – ח. רמב"ם הלכות שמיטה ויובל יג, א; יג, י.

[68] רמב"ם שם יג, יא – יב. וראה שם הלכה יב שלדעת הרמב"ם אין זה אלא בגבולות ארץ ישראל, אבל כיבושים בשאר הארצות הלויים והכהנים ככל ישראל.

[69] בכורות ג, ב. יג, ב. רמב"ם ביכורים יא, ט.

[70] חולין קלב, א. רמב"ם ביכורים יא, י.

[71] דברים יז, ח – ט.

[72] ספרי דברים פרשת שופטים פיסקא קנג; רמב"ם הלכות סנהדרין ב, ב.

[73] רבנו בחיי דברים יז, ט.

[74] שם לג, י.

[75] יומא כו, א.

[76] רמב"ם שמיטה ויובל יג, יב.

[77] רמב"ם שמיטה ויובל יג, א - י. וראה 'אוצר ארץ ישראל' פרק לח, הרחבת דברים.