לשון של זהורית
- יוסי ורדי
- 10 בפבר׳ 2022
- זמן קריאה 2 דקות
לשון של זהורית: רצועת צמר מתמשכת הצבועה בצבע אדום המופק מתולעת שני.
ארבעה סוגי לשון של זהורית נימנו בהלכה: בשעיר המשתלח, בשעיר כהן גדול העולה כקרבן לה', בשריפת אפר פרה אדומה, ובטהרת המצורע. משקל הלשון בכל אחד מהם שונה, ושיעורים אלו נקבעו כהלכה למשה מסיני[1].
שעירי יום הכיפורים: בעת עריכת הגורלות על שני שעירי יום הכיפורים, היה הכהן הגדול לוקח לשון של זהורית וקושרה בצוואר השעיר העולה כקרבן לה', לציין את השעיר המיועד לשחיטה. לשון של זהורית אחרת נקשרה לקרני השעיר המשתלח. מטרת קשירת הלשונות הללו עניינה - שלא יתחלפו השעירים זה בזה ולא בשעירים אחרים[2]. משהגיע השעיר המשתלח למדבר, היה האיש העתי, המשלח את השעיר מן הצוק, חותך את הלשון של הזהורית לשניים: חלק אחד קושר בסלע, וחלק שני נותן בקרני השעיר[3]. לאחר מכן היה האיש העתי משלח את השעיר ומדרדר אותו מן הצוק. משהלבינה הלשון הקשורה לסלע, ידע המשלח שנמחלו עוונותיהם של ישראל[4], ככתוב: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו"[5]. לשון זו, הנקשרת לקרני השעיר המשתלח משקלה לא פחות משני סלעים[6], זאת, כדי לאפשר לחלוק את הלשון לשניים, ולקשור את חציה לסלע, וחציה האחר נשאר בראש השעיר.
לשון לטהרת המצורע: מצורע שנרפא מנגעו, מביא לטהרתו: ציפור, עץ ארז, אזוב, וכן תולעת שני, היינו, לשון של זהורית, ומשקלה שקל[7]. הכהן המטהר את המצורע, כורך באמצעות לשון הזהורית ואת עץ הארז ואת האזוב, מצמיד אליהם את כנפי הציפור ולאחר מכן טובל את הארבעה במים חיים שמעורב בהם דם הציפור, ומזה שבע פעמים מן המים הללו על גב ידו של המצורע[8].
לשון של זהורית - בראשו של שעיר יום הכיפורים
בציור נראה הכהן המשלח את השעיר לעזאזל בטרם ידרדר אותו במורד ההר. לשון הזהורית מחולקת לשניים; החלק הקשור בצוואר השעיר צבעו אדום, ואילו החלק שנקשר אל הסלע מלבין, לציין כי נמחלו עוונות ישראל.
שריפת פרה אדומה: בעת שריפת הפרה האדומה, זורק הכהן לתוך השריפה עץ ארז ואזוב, זאת, לאחר שכרך אותם בתולעת שני, היינו, לשון הזהורית, וזורק את שלושתם יחד אל אש שריפת הפרה. משקל לשון הזהורית במצוה זו הוא חמשה שקלים[9] - המשקל הכבד ביותר מבין שאר סוגי הלשונות המשמשות למצוות אחרות כמובא לעיל. טעם הדבר הוא, כדי לתת משקל לכל מה שנזרק לאש, כדי שיגיעו השלשה "לעומק השריפה"[10].
לשון של זהורית - בשריפת אפר פרה אדומה
בציור נראית לשון של זהורית ביד הכהן השורף את הפרה בהר המשחה. הכהן כורך את הלשון עם עץ הארז והאזוב ומשליך את שלושתם אל תוך שריפת הפרה.
[1] תוס' ישנים ותוס' הרא"ש.
[2] משנה יומא ד, ב. ובגמרא מא, ב. ועיין בתוס' ד"ה 'שלוש לשונות', שיש חילוק בין הזוהרית של השעיר המשתלח לבין הזהורית של השעיר הנשחט.
[3] הקשירה בסלע נועדה, כדי שהמשלח ידע שהזהורית הלבינה, והקשירה בין קרני השעיר נועדה להזכיר לו להשליכה, ועיין יומא סז, א.
[4] משנה יומא (סז,א). בגמרא (שם) מובא, שבתחילה היו קושרים את הלשון של זהורית בפתח האולם, מבחוץ. אם הלבינה הזהורית העם שמח, ואם לא הלבינה היו עצבים ומתביישים. לפיכך התקינו, שיהיו קושרים על פתח האולם מבפנים, ועדיין היו מציצים ורואים וכו' התקינו שיהיו קושרים אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו.
[5] ישעיה א, יח.
[6] 34 גרם.
[7] 8.5 גרם. יומא מא, ב. רמב"ם הלכות טומאת צרעת יא, א.
[8] משנה נגעים יד, א. רמב"ם הלכות טומאת צרעת יא, א.
[9] 42,5 גרם.
[10] רמב"ם הלכות פרה ג, ב.