לשכנו תדרשו ובאת שמה

לשכנו תדרשו ובאת שמה: מצות עשה לכבוש את המקום הנבחר למקדש, לבנות שם בית לה', ולהקריב בו קרבנות.

מדברי חז"ל והראשונים מתברר, כי מצות בניין המקדש בירושלים מתבססת על ארבעה פסוקים בתורה: האחד - עוסק במבנה המקדש, ככתוב: "ועשו לי מקדש"[1]. בפרשה זו מפרטת התורה את מבנה המקדש; החצר, ה'קודש' וקודש הקדשים, וכן את צורת הכלים הקבועים במקדש. הדברים נדונו בהרחבה בתורה שבכתב ושבעל פה, וכן הרחיבו הראשונים בהסברת הפרטים בעניין בניין הבית הלשכות והכלים[2]. פסוק שני שעניינו המקדש - עוסק בחובה לכבוש את מקום היבוסי היושב בירושלים לצורך בניין הבית, ככתוב: "וירישתם גויים גדולים ועצומים מכם" ובכלל זה את היבוסי בירושלים[3]. פסוק שלישי בעניין זה - "לשכנו תדרשו ובאת שמה"[4], עוסק במצות הכיבוש לצורך העבודה לה', שכן המקום הוא 'תכלית התורה' והמטרה היא להכין שם בית לשכינה[5]. הפסוק הרביעי - מחייב את ישראל לבוא אל "המקום אשר יבחר ה'", בירושלים, ולהכין אותו להקרבת הקרבנות. ככתוב: "וישבתם בארץ... והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם - שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם - עולותיכם וזבחיכם"[6]. להלן יתבאר, שהפסוק "לשכנו תדרשו" ובאת שמה", הוא תמצית פסוקים אלה כפי שהדבר נדון בדברי חז"ל והפרשנים[7].

מצות כיבוש היבוסי השוכן במקום המקדש: באשר למצות כיבוש המקום - הדברים מפורשים בתורה, וכן בדברי חז"ל והראשונים, בדבר החובה לכבוש את מקום היבוסי בירושלים, כלשון חז"ל: "תחומי ארץ ישראל... כבר נאמר: 'מן המדבר והלבנון, מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם'[8]... דוד עשה שלא כתורה!... כבש ארם נהרים וארם צובה - ואת היבוסי סמוך לירושלם לא הוריש! אמר לו המקום: את היבוסי סמוך לפלטורין שלך לא הורשת! - היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה?![9]" עוד אמרו חכמים: "מה שהיה דוד הולך ומכבש בארם נהרים ובארם צובה... היה דוד מניח ספרי [גבולות] ארץ ישראל [ואת היבוסי] ומכבש ספרי חוץ לארץ!"[10] נמצא, שחובה מן התורה לכבוש תחילה את מקום המקדש, שאם לא כן הכיבוש בחוץ לארץ אינו מועיל לעניין קיום המצוות שם. חובת כיבוש זו נזכרת בראשונים כהלכה לדורות, לקיים מצות 'ירושה וישיבה' בהר המוריה: "אמרו [חכמים בספרי עקב]: 'דוד עשה שלא כתורה!... אמר לו המקום: את היבוסי סמוך לפלטורין שלך לא הורשת?!"[11] עוד כתבו הראשונים: "אתם חייבים לכובשו ולאבד משם העמים [והיבוסי בכלל זה]"[12].

בניין המקדש במקומו הקבוע בהר המוריה – על ידי מלך

בתמונה נראית עיר דוד, ובראש ההר נראה מקום המקדש בהר המוריה. מצות הקמת המקדש במקומו הקבוע מתקיימת לאחר 'ירושה וישיבה', כלומר אחר ארבע עשרה שנה לכניסת ישראל לארץ ישראל בימי יהושע, ככתוב - "לשכנו תדרשו ובאת שמה" (ספרי דברים יב, ה; רמב"ם מלכים א, א; מורה נבוכים ג, מה; רש"י סנהדרין כ, ב). בכך עובר המקדש מן המשכן הנייד אל מקום הקבע. בניין המקדש במקומו נעשית על ידי מלך בישראל, או אפילו שופט (רמב"ן) ומבואר בראשונים שהמלך נדרש לצורך המלחמה לכיבוש המקום והחשש מ"מלחמה חזקה". כמו כן מחשש למחלוקת בין השבטים בשאלת השליטה במקדש (רמב"ם). משנקבע מקום המקדש ונבנה המזבח בימי דוד, מתבטל הצורך במלך לבניין הבית, מסיבה זו נבנה בית שני בהעדר מלך בישראל וכך באשר לבניין בית שלישי.

'לשכנו תדרשו ובאת שמה' – המקדש 'תכלית התורה': מדברי חז"ל והראשונים עולה, כי הביטוי "ובאת שמה" עניינו, כיבוש המקום ובניין הבית, כי מקום המקדש הוא 'תכלית התורה' ומטרת כניסת ישראל ארצה. לדעת חז"ל הביטוי "ובאת שמה" אין עניינו ביקור במקדש להתבוננות בעלמא, אלא עניינו – מצות עשה של 'ירושה וישיבה', וכלשון חז"ל: "'כי תבוא אל הארץ... וירישתה וישבת בה'... כל ה'ביאות' שבתורה לא נאמרו אלא לאחר ירושה וישיבה"[13]. במיוחד במקדש בו מתקיימות רבות ממצוות התורה, לא ניתן לקיימן אם לא התקיימה תחילה מצות 'ירושה וישיבה'. זה מה שדרשו חז"ל: "שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך... ולבנות להם בית הבחירה... כשהוא אומר... 'והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם [במקדש] שמה תביאו... עולותיכם [שכן מצות הבניין הכרחית לעבודת הקרבנות]"[14]. וכתבו הראשונים בעניין זה, שלכן לא גילתה התורה את הזהות המדויקת של המקום, כדי "שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה, כשידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה [וירצו למנוע את ישראל מלכובשו]"[15]. המושג 'תכלית התורה' עניינו, שבמקום המקדש מתקיימות כשלש מאות מתוך תרי"ג מצוות[16], ברור, אפוא, שמקום זה חייב להיות בשליטת ישראל, והמצוה לכובשו אינה לשעתה אלא מצוה לדורות, וכגון, כשישראל חוזרים מן הגלות. וכתבו הראשונים בעניין זה: "'לשכנו תדרשו ובאת שמה', שתלכו לו מארץ מרחקים... ותאמרו איש אל רעהו: 'לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב' [לבוא שמה, לרשת את המקום ולבנותו]"[17]. דעת חז"ל מובאת בראשונים, שכיבוש מקום המקדש הוא חלק ממצות 'ירושה וישיבה' בארץ ישראל[18], וזה המקור לבניין הבית, ובלשון הראשונים: "מצוה על ישראל לבנות בית המקדש אחר שינוחו מן המלחמות [מסביב, אזי יכבשו את ירושלים] שנאמר: 'והניח לכם מכל אויביכם מסביב... לשכנו תדרשו ובאת שמה'"[19]. זוהי גם שיטת מוני המצוות, שזה המקור לבניין המקדש לדורות, וכתבו: "לבנות בית הבחירה, שנאמר: 'ועשו לי מקדש'... ונאמר: 'והיה המקום אשר יבחר ה'... לשכנו תדרשו ובאת שמה [ושם תבנו ותקריבו]'"[20]. מקור נוסף המלמד כי מקום המקדש הוא מטרת התורה, נאמר בקשר להבאת הביכורים: "ויביאנו אל המקום הזה - ויתן לנו את הארץ הזאת!" אומר המדרש: "'ויביאנו אל המקום הזה' - זה בית המקדש!... בשכר [בזכות] ביאתנו אל המקום הזה - נתן לנו 'את הארץ הזאת!'"[21]. ללמדנו, כי המקדש הוא מטרת התורה, וכיבוש הארץ אינו אלא אמצעי למטרה העיקרית, והיא - בניין המקדש ועבודתו[22].

ביטול מצות 'לשכנו תדרשו' - סופו עונש: מובא בדברי חז"ל והראשונים, שישראל נענשים, חלילה, כשאינם כובשים את מקום המקדש, ואינם מזדרזים לקיים מצות 'לשכנו תדרשו'. ובלשון חז"ל: "לאחד שהיה מכה את בנו... לאחר שהכהו אמר לו: לך ועשה דבר פלוני שצויתיך היום כמה ימים ולא השגחת בי! כך, כל אותן אלפים שנפלו במלחמה בימי דוד, לא נפלו אלא על שלא תבעו בנין בית המקדש [לבוא אל המקום ולבנותו]!"[23] ומבואר בראשונים, ש"היה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה... כי אין השבטים מתעוררים לאמור: 'נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו', כעניין שנאמר: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה!'... ונתאחר עוד הבניין עד מלוך שלמה. ואילו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחילה, היה נעשה [הבניין] בימי אחד מהשופטים... על כן נתאחר הבניין כל ימי דוד בפשיעת ישראל [ולכן באה עליהם מגיפה בימי דוד]"[24].

הלכות לבניין המקדש בתנאי גלות – הדיון בסנהדרין

בציור נראים חכמי כרם ביבנה - רבן גמליאל רבי יהושע ואחרים - בעת הדיון אודות ההלכות הנדרשות להקמת המקדש בתנאי גלות ובמצב חרום. הלכות אלה נמסרו על ידי רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו ונקבעו במסכת עדויות.

כיבוש מקום המקדש ובניינו – להקרבת קרבנות: בדברי חז"ל מצינו, שלמדו את החובה להקים מקדש במקומו לצורך העבודה מן הפסוק: "ועברתם את הירדן וישבתם בארץ... והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח. והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם - שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם - עולותיכם וזבחיכם[25]". על פסוק זה - שלא נזכר בו בניין הבית במפורש - אומרים חז"ל: "שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ... לבנות להם בית הבחירה... וכן בדוד הוא אומר... 'וה' הניח לו מסביב... ויאמר המלך אל נתן הנביא... וארון האלהים יושב בתוך היריעה'"[26]. וכתבו הראשונים, שבפסוק זה נזכרת מצות 'ירושה וישיבה'[27], שנתחייבו ישראל לקיים תחילה בארץ ישראל, ובהמשך מצווים ישראל לקיים מצות זו ב"מקום אשר יבחר ה". ומתברר, שפסוק זה כולל בתוכו גם את מצות בניין המקדש, שכך מתורגם הפסוק: "ותעברון ית יורדנא... ותבנון בית מוקדשא ומבתר כדין תיתבון לרוחצן"[28]. כלומר: ותעברו את הירדן, ותבנו את בית המקדש - אזי תשבו לבטח". הווה אומר, בניין המקדש הוא המבטיח ישיבה בטוחה בארץ. נראה שחז"ל למדו זאת מברכת משה, אף שם מופיע המושג 'לבטח': "לבנימין אמר: ידיד ה'! ישכון לבטח עליו... ובין כתפיו שכן"[29], כלומר: ה' יהיה מגן לבנימין, אימתי? כאשר יתקיים בו "ובין כתיפיו שכן" – בבניין בית. עוד למדו חכמים מן הפסוק "לשכנו תדרשו ובאת שמה", על חובת העלייה לרגל והבאת הקרבנות, שכן, נאמר: "לשכנו תדרשו ובאת שמה - והבאתם שמה", ואמרו חז"ל: "כל שישנו בביאה [ברגלים] ישנו בהבאה" - של קרבנות הרגל[30]. פסוקים אלה הם המקור לדברי הראשונים, ש"המקום אשר יבחר ה" הוא 'תכלית התורה', ומשום כך נצטוו ישראל לכבוש את המקום ולבנותו - "לעשות בית לה', מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה"[31].

'לשכנו תדרשו' – חובה על ציבור ויחיד לבוא ולכבד את מקום השכינה: הביטוי "לשכנו תדרשו" יש בו מחד גיסא הוראה כללית לכלל ישראל – כנ"ל, אך מאידך גיסא יש בו גם הוראה פרטית, וכמבואר בתרגומים: "לבית שכינתיה תתבעון - ותיתון תמן", כלומר: "לבית שכינתו תדרשו [כיצד] ותבואו אתם לשם", הפסוק פותח בלשון רבים, דהיינו: כולכם חייבים לדרוש למקום, ומסיים בלשון יחיד – "ובאת שמה". המצוה לבוא לשם במהלך ימות השנה וברגלים מבוארת בפשט הפסוק, שכן, השכינה שרויה שם, ככתוב: "בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר"[32], ומבואר בדברי הראשונים: "'בבוא כל ישראל לראות' - כשם שהן באין להיראות לפני ה' - כך הם באים לראות הדר קדשו ובית שכינתו"[33]. פירוש הדברים: השכינה שרויה שם מימות עולם, והקב"ה ממתין לישראל שיבואו להיראות לפניו, כאב הרוצה לראות את בניו. מאידך, רצונו לזכות את ישראל בזכות הגדולה - לראות פני שכינה[34]. מקום השכינה מבואר במדרש, שהוא בקדש הקדשים במערב המקדש, ככתוב: "'הנה זה עומד אחר כתלנו' - זה כותל מערבי* של בית המקדש... שהשכינה במערב"[35]. ואמרו חז"ל בתלמוד: "שכינה במערב"[36]... ופירושו לדעת הראשונים, שאברהם אבי האומה קבע את כוון התפילה למערב המקדש לקדש הקדשים: "אברהם אבינו ייחד המערב כלומר: בית קדש הקדשים"[37], ולפיכך מצווים ישראל לבוא למקום השראת השכינה, לבנותו, להתפלל בו[38] ולעבוד לפני ה' במקדשו[39].

'לשכנו תדרשו' – בימי דוד: המצוה לקבוע את מקום המקדש במקומו בהר המוריה התקיימה בימי דוד המלך, והוא שקיים את הפסוק - "לשכנו תדרשו ובאת שמה". מדברי חז"ל עולה, כי קביעת המקום יש לה שני שלבים: האחד – "לשכנו תדרשו", כלומר, מצות עשה על ישראל לדרוש את המקום על פי המידות שהתורה נדרשת בהן ולמצוא אותו. שלב שני: "ובאת שמה" – לבוא לשם עם הארון והכלים ולהקריב בו קרבנות. באשר לשלב הראשון מבואר בתלמוד, ששמואל ודוד ישבו על המדוכה בעניין זה, ככתוב: "'וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה'.... שהיו יושבין ברמה ועוסקין ב'נויו של עולם' [המקדש]... הביאו ספר יהושע, וראו שכתוב: 'וירד ועלה הגבול'... סברו תחילה לבנותו בעין עיטם בירושלים שהוא גבוה, לבסוף קבעוהו במקום נמוך על פי הפסוק: "ובין כתפיו שכן", ובזכות עמלם של שמואל ודוד לבחירת המקום, אכן נקבע מקום המקדש[40]. עוד אמרו חכמים בעניין זה: "לשכנו תדרשו" – "על פי נביא!... דרוש ומצא! - ואחר כך יאמר לך נביא"[41], יש בפסוק זה מצוה יחד עם הבטחה שמימית: ישראל צריכים להתאמץ, לדרוש ולמצוא את המקום – כדוד שלא נתן שינה לעיניו, לכשישראל יעשו את המוטל עליהם, משמים יסייעו לקיום החלק השני, אזי יתקיים - "ובאת שמה". בחירת המקום בימי דוד היא דין מיוחד בימיו וגזירת הכתוב לעניין בחירת מקום הקבע. שכן, המזבח עמד בגבעון ושם התקיימה עבודת הכהנים במשכן, ומה שנותר הוא - לבחור את המקום הנבחר - את 'בית הבחירה'. וכתבו הראשונים, שלכך צריך מלך, כדי למנוע ריב בין השבטים בשאלה, מי יזכה שהמקדש יהיה בנחלתו[42]. משנבחר המקום - אין צורך לבחור אותו מחדש באמצעות נביא, שכן - "מסורת ביד הכל, שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח"[43]. מעתה - אם חרב המקום - לא נותר אלא לחזור ולבנות במקום הנבחר[44].

בניין בית שני בימי זרובבל

בציור נראים בוני הבית השני כשהם חושפים את יסודות המקדש הראשון, ומכינים מזבח להקרבת הקרבנות. בניין הבית התקיים למרות התנכלויות של עמי הסביבה, זאת, לקיום המצוה: "לשכנו תדרשו ובאת שמה".

"ובאת שמה" – בימי דוד: לאחר שקיימו שמואל ודוד "לשכנו תדרשו", מתואר בכתובים כיצד התקיים השלב השני – 'ובאת שמה'. כיבוש ירושלים מתואר בכתוב: "וילכוד דויד את מצודת ציון היא עיר דויד. ויאמר דויד: כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר! ויעל בראשונה יואב בן צרויה ויהי לראש"[45], כך נכבשה 'עיר היבוסי'. בהמשך, מעלה דוד את הארון לירושלים - ככתוב: "ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר"[46]. בעת שפרצה המגפה מתואר כיצד קנה דוד את הגורן: "ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים. ויבן שם דוד מזבח לה' ויעל עולות ושלמים... ותעצר המגפה"[47]. דוד קנה את המקום מארוונה בכסף ולא כבש את המקום במלחמה, זאת, עקב העובדה, ש"ארונה - גר תושב היה"[48], וישראל מצווים להחיותו[49]. עוד מבואר בדברי חז"ל, שקנה את הגורן בשם כל שבטי ישראל: "נטל חמישים שקלים מכל שבט ושבט, נמצאו שש מאות שקלים לכל השבטים"[50], כדי לקיים את הפסוק - "מכל שבטיכם"[51], ובכך גם נתפייסו השבטים, שלכל שבט יש חלק במקדש. כן נקבעה בכך ההלכה, ש"ירושלים לא נתחלקה לשבטים"[52]. דוד קורא לשלמה בנו ולשרי המלוכה, ומצוה עליהם: "ויצו דויד לכל שרי ישראל לעזר לשלמה בנו: הלא ה' אלהיכם עמכם והניח לכם מסביב... עתה תנו לבבכם ונפשכם לדרוש לה' אלהיכם וקומו ובנו את מקדש ה' האלהים להביא את ארון ברית ה'... לבית הנבנה לשם ה'"[53]. בכך מפרש דוד את הפסוק "לשכנו תדרשו ובאת שמה", כמבואר בדברי חז"ל וכן בדברי הרמב"ם: "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ: למנות להם מלך... ולבנות בית הבחירה[54], שנאמר: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה!'"[55] בספר דברים לא נזכר בניין בית הבחירה, אולם דוד מבאר, ש"לשכנו תדרשו" פירושו לבנות מקדש.

'לשכנו תדרשו' – בהקמת בית שני: עולי בבל אף הם קיימו 'לשכנו תדרשו', ומתואר בגמרא, שבאשר לזיהוי מקום ההיכל חקרו עולי גולה, וביררו את צורת הבית כפי שהיה בימי בית ראשון. עמדו וחפרו וכך חשפו את יסודותיו[56]. באשר למזבח חיפשו את מקומו המדויק ומידותיו, ואחד האמצעים שנקטו, שמצאו את אברי הקרבן והריחו את ריח הקרבן[57]. 'דרישה' זו מתוארת בגמרא, שחגי זכריה ומלאכי, אשר הכירו את מקום המקדש בילדותם בטרם גלו, הם שהעידו בפני עולי גולה עדות הלכתית ומעשית, כלשון הגמרא: "שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה: אחד העיד להם על המזבח [דבר הלכה, שניתן להוסיף על מידותיו עד ששים אמה]. ואחד שהעיד להם על מקום המזבח [היכן בדיוק עמד]. ואחד שהעיד להם [דבר הלכה] שמקריבין [על המזבח] אף על פי שאין בית"[58].

'ובאת שמה' – בימי עולי בבל: לאחר שקיימו עולי בבל 'לשכנו תדרשו', וביררו את ההלכות והצדדים המעשיים לבניין הבית, קיימו - 'ובאת שמה'. עמדו והקימו מזבח לעבודה - ככתוב: "ויגע החדש השביעי... ויאספו העם כאיש אחד אל ירושלם... ויבנו את מזבח אלוהי ישראל להעלות עליו עולות ככתוב... ויכינו המזבח על מכונותיו... מיום אחד לחדש השביעי החלו להעלות עולות לה'". המזבח נבנה בתוך הריסות המקדש הראשון וכך נעשתה העבודה - ככתוב: "והיכל ה' לא יוסד"[59]. בניין המזבח והקרבת הקרבנות נעשו תוך סכנת מלחמה, ככתוב: "כי באימה עליהם מעמי הארצות"[60]. המאבק נמשך עשרות שנים גם בימי עזרא ונחמיה, ככתוב: "חצי נערי עושים במלאכה, וחציים מחזיקים, והרמחים המגינים והקשתות והשריונים... הבונים בחומה... באחת ידו עושה במלאכה - ואחת מחזקת השלח"[61].

'לשכנו תדרשו ובאת שמה' - בימי חשמונאים: קיום מצות - "לשכנו תדרשו ובאת שמה" לשלביה, מתבררת מתוך מעשיהם של החשמונאים. בשלב ראשון עסקו בני חשמונאי בדרישת ההלכה, כגון, האם לנתץ את המזבח ששיקצו מלכי יון ולבנות מזבח חדש, ואכן, בנוהו מחדש, וגנזו את האבנים בלשכה מיוחדת במקדש[62]. כן קבעו הלכה בעניין המנורה, וחידשו, שלהדלקת המנורה במקדש אין צורך במנורת זהב דווקא. לפיכך כשמצאו שבעה שפודים של ברזל במקדש ראו בכך נס והדליקו בהם, זאת, למרות שמנורה זו אינה עשויה 'מקשה', ואין בה כפתורים ופרחים. רק כשהעשירו עשו אותה מקשה זהב[63]. במלחמה זו במיוחד באה לידי ביטוי המצוה כפי שקבע הרמב"ם, שכן, במלחמת החשמונאים היו צריכים להלחם "מלחמה חזקה" על המקדש, ומסרו נפשם מעטים מול רבים, לקיום הפסוק - "לשכנו תדרשו ובאת שמה". עוד מוכיחה מלחמה זו, כי, אכן, המקדש הוא 'תכלית התורה', שכן, בהשתלטות היוונים על המקדש ובהשפעת הגזירות - התרחק העם מן התורה, ורבים התייוונו ואף התנגדו לחשמונאים. מתברר, שעם חידוש העבודה במקדש, חזר העם בהדרגה לקיום המצוות והתחדשה אחת מתקופות הזוהר של ימי הבית השני.

בניית המקדש בזמן הזה - לקיום מצות 'לשכנו תדרשו'

בציור נראים מהנדסים, מומחים ומנופאים, העוסקים בבניין המקדש במקומו בהר המוריה. ברקע נראית ירושלים החדשה וכן רכבת המביאה פועלים וציוד לעבודה.

'לשכנו תדרשו': קיום המצוה בימי רבי יוחנן בן זכאי:

מעיון בתלמוד מתברר, כי אף לאחר החורבן קיימו חכמי הסנהדרין את הפסוק - 'לשכנו תדרשו'. כך היא שיטתו של רבי יוחנן בן זכאי, שדרש בפני תלמידיו את תוכחת ירמיהו: "'ציון היא - דורש אין לה!' מכלל דבעיא דרישה!"[64] כלומר, יש לדרוש, לתבוע, ולהתכונן לחידוש המצוות שבמקדש. רבי יוחנן בן זכאי פירט את עניינה של ה'דרישה', וקבע תקנות וכללים, כגון, 'מהרה יבנה המקדש'*, ו'זכר למקדש'*[65]. הווה אומר, נבואת ירמיה אינה אלא הדגשה וחיזוק למצות התורה - "לשכנו תדרשו!" מבואר בתלמוד, כי לאחר החורבן התכנסו חכמים ב'כרם ביבנה' ושיננו את ההלכות החיוניות לבניין המקדש והקמתו בתנאי גלות ובמצב חרום. היה זה בהמשך לבקשתו של רבי יוחנן בן זכאי מאספסיאנוס: "תן לי יבנה וחכמיה", זאת מתוך הנחה, שמן הסנהדרין בכרם ביבנה תצמח התורה וייבנה המקדש מחדש.

'לשכנו תדרשו' – קיום המצוה בסנהדרין שב'כרם ביבנה': בכרם ביבנה פעלו תלמידי רבי יוחנן בן זכאי, ובגמרא נזכרים ארבעה מתלמידיו: רבן גמליאל, רבי יהושע, רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה[66]. ומבואר בגמרא, שלמרות המחלוקת שנתגלעה בסנהדרין באותה עת, הזדרזו לדון בעניין בניין הבית, ו"[מסכת] עדויות בו ביום נשנית", זאת, במעמד רבן גמליאל הנשיא, ש"לא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת"[67]. באותו מעמד הניחו חכמי כרם ביבנה את היסודות ההלכתיים לבניין המקדש - גם בשעת חרום. בין העדויות שליקטו באותו יום, נקבע מחדש מעמדן של כמה הלכות עתיקות החיוניות להקמת בית המקדש.

להלן כמה מן ההלכות שנדונו:

א. פתרון לבעיית טומאת ההרוגים: "העיד רבי יהושע על עצמות שנמצאו בדיר העצים: אמרו חכמים: מלקט עצם עצם והכל טהור"[68]. בכרם ביבנה חזרו וקבעו הלכה כמותו, והלכה זו נקבעה בעדויות.

ב. פתרון לבעיית העבודה בהיכל: "אמר רבי אליעזר: שמעתי [מרבי יוחנן בן זכאי] כשהיו בונים בהיכל, עושים קלעים להיכל וקלעים לעזרות"[69]. כלומר: הכהנים ממשיכים את העבודה בהיכל למרות שטרם נבנה ההיכל כולו.

ג. פתרון לבעיית הקרבת קרבנות על המזבח: "אמר רבי יהושע: שמעתי [מרבן יוחנן בן זכאי] שמקריבין אף על פי שאין בית"[70], ודי בהקמת המזבח לתחילת העבודה – כדרך שעשו עולי בבל.

ד. פתרון לבעיית הכהנים המוחזקים בכהונה: "אמר רבי יהושע מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו... 'הלכה למשה מסיני' [בעניין כהנים מיוחסים] שאין אליהו בא לטמא ולטהר... [אלא כהן המוחזק בכהונתו - משרת בקודש!]"[71].

הרי לנו קיום הפסוק - "לשכנו תדרשו" לפרטיו, להלכותיו ולדקדוקיו, כפי שנעשה על יד חברי הסנהדרין ביבנה.

"ובאת שמה": קיום המצוה על ידי תלמידי רבי יוחנן בן זכאי: מדברי חז"ל והראשונים עולה, כי תלמידי רבי יוחנן בן זכאי לא הסתפקו בקיום "לשכנו תדרשו", ולמרות חורבן בית שני עשו מאמץ לקיים גם "ובאת שמה", לקדם את בניין מקדש. כך מתואר במדרש, כיצד בימי רבי יהושע בן חנניה ניתן רשיון על ידי אדיריאנוס קיסר לבנות את המקדש, ורבי יהושע הצטרף לבוני המקדש שנאספו להכנות אחרונות לקראת בניין המקדש[72]. עובדה זו מלמדת על תלמידי רבי יוחנן בן זכאי, אשר המשיכו את דרכו, לקיום הצו: 'מהרה יבנה המקדש', ולקיום הפסוק – "ובאת שמה". תלמיד אחר של רבי יוחנן בן זכאי הוא רבי עקיבא, אשר חיזק את בר כוכבא שהרים את נס המרד, במטרה לבנות את המקדש בירושלים[73]. בר כוכבא הטביע את חזית המקדש על מטבע השקל, ובכך הודיע כי מטרתו לקיים - "לשכנו תדרשו ובאת שמה" ולבנות את הבית השלישי[74].

"ובאת שמה" - קיום המצוה על ידי הסנהדרין ב'כרם ביבנה': מצינו בתלמוד, שארבעה מתלמידי רבי יוחנן בן זכאי עולים מיבנה לירושלים לקיום הפסוק: "ובאת שמה!" שכן, שמעו שהרומאים חורשים את העיר והמקדש, ומכשירים את המקום לבניין עיר נכרים[75], ולהקמת בית עבודה זרה. זו לשון הגמרא: "וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך... והיו עולין לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים - קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק... אמר להן... באוריה כתיב: 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש'... בזכריה כתיב: 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם'... עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה [והרומאים חורשים את העיר] - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו! עקיבא ניחמתנו![76]" חכמי הסנהדרין נוכחו בעיניהם שנתקיימה הנבואה: "ציון שדה תחרש!" ואילו רבי עקיבא, שהיה נושא כליו של בר כוכבא מנחם אותם, שנבואת זכריה, האומר: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" קרובה להתקיים כבימי החשמונאים[77], ואמרו לו: "עקיבא ניחמתנו"[78]. נמצא כנ"ל: גם בעת חורבן ושעת גזירה, לא רפתה רוחם של חכמי ישראל מלקיים את מצות "לשכנו תדרשו ובאת שמה".

קיום מצות 'לשכנו תדרשו' – על ידי הרמב"ם

המצוה "לשכנו תדרשו" היתה נר לרגליו של הרמב"ם, לא רק בכתביו אלא כמצוה הנוהגת הלכה למעשה לציבור וליחיד בכל הדורות. הרמב"ם כותב, שמצוה זו ראשיתה בימי אברהם אבי האומה, אשר ציווה את בניו אחריו שמקום המקדש יהיה להם ל'בית עבודה' לתפילה ולקרבנות[79]. מכאן מובן התיאור של הרמב"ם, כיצד נהג במקדש בעת החורבן, וכלשונו: "יצאנו מעכו לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי ל'בית הגדול והקדוש' והתפללתי בו, ביום חמישי, ששה ימים לירח מר חשון... שבח לאל על הכל... ונדרתי, שיהיו לי כמו יום טוב, ותפילה ושמחה בה', ואכילה ושתיה"[80]. בכך קיים הרמב"ם את ההלכה שיש לבוא אל המקום גם בעת החורבן, וכלשונו: "מצות עשה ליראה מן המקדש, שנאמר: 'ומקדשי תיראו'... ומהלך באימה וביראה וברעדה, שנאמר: 'בבית אלהים נהלך ברגש'... שאף על פי שחרב בקדושתו עומד"[81]. את התרגשותו מתפילתו בחצרות הקודש מזכיר הרמב"ם שנים רבות לאחר מכן: "ארבעתנו הלכנו ב'בית ה' ברגש'"[82]. הודייה זו עניינה, להודות על הזכות שנפלה בחלקו לקיים מצות עשה - "לשכנו תדרשו ובאת שמה". הרמב"ם ראה חובה לתאר את מנהגו זה, כדי ללמד לבניו ולבאים אחריו כיצד מתקיים הפסוק "ובאת שמה" על ידי כל יחיד גם בעת הגלות.

מעולם ההלכה

א. המקור לבניין המקדש: 'ועשו לי מקדש' – או 'לשכנו תדרשו'?

שאלה: האחרונים עוסקים בשאלה, מדוע למדו חז"ל את החובה לבנות את בית הבחירה מפסוקי 'ירושה וישיבה' שבפרשת 'ראה', שם נאמר – "לשכנו תדרשו", הרי בניין המקדש לא נזכר שם? מדוע לא למדו חז"ל מפסוק מפורש - "ועשו לי מקדש" שבפרשת 'תרומה', שכן, בפרשת ראה אין כלל ציווי לבנות בית הבחירה, "אלא סיפור בעלמא הוא, שיביאו קרבנות למקום שיבחר ה'"[83]?

תשובה: הפסוקים בפרשת 'ראה' הם לא רק 'סיפור', אלא הם עיקר המצוה, כי בלא ההוראה להביא שם קרבנות, וזאת – "כל הימים אשר אתם חיים על האדמה"[84], היה אפשר לומר, שהמצוה - "ועשו לי מקדש" שנאמרה לרגלי הר סיני, לא נאמרה אלא לתקופת המשכן במדבר. לכך באו הפסוקים בפרשת 'ראה', כדי ללמד, שחובה לקיים בירושלים ארבעה שלבים: א. לכבוש את "המקום אשר יבחר ה'". ב. לקיים בו 'לשכנו תדרשו' - כפי שעשו שמואל ודוד אשר בחרו את המקום הקבוע[85]. ג. לקיים דווקא שם את מצות בניין הקבע - "ועשו לי מקדש". ד. להקריב שם קרבנות "כל הימים". פסוקים אלה לא התקיימו במשכן לרגלי הר סיני, ומתקיימים רק בירושלים.

ב. הרמב"ם: בניין הבית – מצוה שיש בה 'הקדמה' ו'תכלית'

שאלה: הרמב"ם לומד את חובת בניין הבית משני פסוקים: מ"ועשו לי מקדש", ומ"לשכנו תדרשו"[86] – מדוע לא מנה את "לשכנו תדרשו" שעניינה כיבוש מקום המקדש כמצוה בפני עצמה בתרי"ג מצוות?

תשובה: הרמב"ם הולך בעניין זה לשיטתו. שכן, קבע כלל יסודי בספר המצוות, שכל מצוה שיש בה 'הקדמה' ו'תכלית', חובה מן התורה לקיים את שתיהן, עם זאת, לעניין מניין המצוות מונה הרמב"ם את ה'תכלית' בלבד. לאור האמור, מאחר שכיבוש מקום המקדש זו 'הקדמה' הכרחית, ובלא כיבוש הר המוריה במלחמה - אין מקדש ואין קרבנות, לפיכך הביא הרמב"ם את הפסוק 'לשכנו תדרשו' כמצוה שיש לקיים אותה "בשעת כניסתן לארץ"[87], כי זו 'הקדמה' הכרחית לבניין המקדש[88]. לעומת זאת, בניין המקדש הוא ה'תכלית', לפיכך, את הפסוק "ועשו לי מקדש" מנה הרמב"ם כמצות עשה במנין תרי"ג מצוות[89].

מעולם ההלכה

'לשכנו תדרשו ובאת שמה' – האם התקיימה המצוה בימינו?

שאלה: במלחמת ששת הימים נכנס צבא ישראל לחצרות בית ה', האם בכך התקיימה המצוה – "לשכנו תדרשו ובאת שמה"?

תשובה: מקום המקדש, אכן, שוחרר בידי ישראל, עם זאת, ועדת שרים בממשלת ישראל קבעה כי המוסלמים רשאים לקיים את פולחן האיסלאם במקום כבעבר. במקביל נשללה זכות היהודים מלקיים במקום את המצוות המתקיימות בהר הבית. מתברר, שמסירת מפתחות ההר לידי נציגי האיסלאם נתנה להם שליטה מלאה על הנעשה בתחומי ההר. אנשי הוואקף פועלים במקום כשליטים לכל דבר, וכגון בבניית מסגד גדול, בחרישת אדמת ההר, בנטיעת עצים, בחפירות לעומק ועוד. בכך מתקיים בהר הבית הפסוק - "ציון שדה תחרש", ומסביר הרמב"ם, שהכוונה היא לחרישת ההיכל וסביבותיו, שעל כך גזרו חז"ל תענית לדורות[90]. נמצא, שההר נשלט על ידי ישראל למראית עין, ואילו בפועל שולטים במקום מאמיני האיסלאם. מציאות כעין זו התרחשה בתקופת דוד, כשהמקום היה בשליטת ארוונה היבוסי, ואמרו חז"ל בספרי: "דוד עשה שלא כתורה!" כמו כן, נשמעת בדברי חז"ל גערה שמימית לדוד: "את היבוסי סמוך לפלטורין שלך לא הורשת!" נמצא, שמנהיגים שמסרו את מפתחות הר הבית לידי זרים עברו על הפסוק - "לשכנו תדרשו ובאת שמה". כן עברו על הפסוק: "והיה המקום אשר יבחר ה'... שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם - עולותיכם וזבחיכם", שכן ביטלו את קיומן של מאות מצוות המתקיימות במקדש. מסירת ההר צריכה תיקון ותשובה, ומצות - "לשכנו תדרשו", אינה מתקיימת אלא בהחזרת השלטון על ההר באופן מוחלט על ידי ישראל, כבימי דוד וכבימי בית שני, ובהחזרת העבודה לתיקנה בחצרות המקדש כימי עולם וכשנים קדמוניות.

מעשה שהיה

ה'חפץ חיים' - ובניין המקדש בזמן הזה

רבי יצחק מאיר מראדין, ה'חפץ חיים', חיבר את הספר 'ליקוטי הלכות', בו ריכז את כל האמור בתלמוד בענייני המקדש, שם הכריע בהרבה ספיקות לעניין הלכה. זאת, בעקבות הרמב"ם הפוסק בענייני המקדש, שכן חובת בניין הבית אינה תלויה במשיח. בין השאר קובע ה'חפץ חיים' להלכה, שהמלך נצרך לבניין המקדש בעת כניסת ישראל לארץ בלבד, בזמן יהושע ולאחר 'ירושה וישיבה'[91]. ומעשה שהיה בבית מדרשו – כך היה: "זכורני כשביקרתי בראדין, אצל הסבא קדישא החפץ חיים זצ"ל, זה היה בשנת תר"ץ... כשגמרנו את התפילה... נתן דפיקה בשלחן... ופתח ספר מלכים... זה לשונו: שואלים: בקרוב נבנה בית המקדש - איך? אין חכמים! אין נביאים! מי יבנה בית ה'!... התחיל לקרוא: 'וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצור. בן אשה אלמנה הוא, ממטה נפתלי ואביו איש צורי, חרש נחושת, וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת לעשות כל מלאכה'. והמשיך: הנה בן אשה אלמנה, אביו בעל מלאכה צורף נחושת, וה' נתן בו חכמה ובינה ודעת לעשות את מלאכת המקדש; אין צורך בנביאים! אין צורך במיוחסים! אין צורך בחכמים! רק שיגיע זמן בניין בית המקדש - ה' נותן תבונה ודעת לבנות בית המקדש למי שיש בו לב שלם ותם"[92].

תמונת ר' ישראל מאיר הכהן מראדין בעל ה'חפץ חיים'.

---

[1] שמות כה, ח; ראה ערך – 'בניין המקדש - מצות עשה'.

[2] ראה את הפרשיות בספר שמות כה, ח; והלאה; וכן בספר מלכים פרקים ו – ח. כן ראה מסכת מידות ותמיד, ורמב"ם הלכות בית הבחירה. עיין ערך – 'בניין המקדש - מצות עשה'.

[3] דברים יא, כג; וראה בספרי שם.

[4] דברים יז, טו.

[5] רמב"ם מורה נבוכים ג, מב; ראה להלן.

[6] דברים יב, י.

[7] עיין ערך 'תוכחה' וע"ע 'ציבור ויחיד'.

[8] ספרי דברים יא, כד.

[9] ספרי דברים יא, כד.

[10] ירושלמי חלה ב, א.

[11] רמב"ם, פירוש המשנה לדמאי ו, יא; וכן בהלכות תרומות א, ג; תוספות גיטין ח, א; תוספות הרא"ש שם. ריטב"א ע"ז כא, א.

סמוך לפלטורא

[12] רמב"ן דברים יא, כד.

[13] במדרש תנאים (דברים יז, יד). ככלל, המושג 'ביאה' בתורה עניינו – 'כיבוש וחילוק'. ביטוי דומה מצינו ברמב"ם (תרומות א, כו) האומר: "'כי תבואו' - ביאת כולכם! - כשהיו בירושה ראשונה'", וכנ"ל, שה'ביאה' היא ירושה.

[14] סנהדרין כ, ב; ספרי דברים יב; מדרש תנאים שם. מקורות אלה בדברי חז"ל הם הבסיס לדברי הראשונים בדבר חובת בניין הבית לדורות.

[15] רמב"ם מורה נבוכים (ג, מה). עיין שם שהוסיף – "כמו שבארנו בספר שופטים", וכוונתו למה שכתב בהלכות מלכים א, א; אף שם נסמך על הפסוק "לשכנו תדרשו ובאת שמה", ללמדך, שכיבוש המקום ובניין הבית הם מצות עשה של תורה.

[16] מאתים מצוות הקרבנות וטומאה וטהרה מתקיימות בתחום הר הבית וההיכל, ועוד כמאה מצוות מתקיימות בסנהדרין היושבת בלשכת הגזית שבמקדש.

[17] רמב"ן בפירושו לדברים יב, ה; וראה פירושו לבמדבר טז, כא.

[18] עיין רש"י סנהדרין כ, ב; וכן בפירושו לדברים יב, יא.

[19] מאירי הוריות יא, ב; רבנו בחיי דברים יז, טו; רד"ק שמואל ב' ז, א; מלכים א, ה, יח.

[20] ספר מצוות גדול קסג.

[21] דברים כו, ט; וספרי שם. וראה מלבי"ם שם: "בשביל שיבנו את בית המקדש - נתן ה' להם את הארץ".

[22] וראה גם שמות כג, כ: "הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך - ולהביאך אל המקום אשר הכינותי" – זה בית המקדש, ראה רש"י ורמב"ם שם,

[23] מדרש תהלים מזמור יז, ומדרש שמואל לא, ד.

[24] רמב"ן במדבר טז, כא; דברים יב, ה. ומקורו במדרש שמואל לא, ד; ומדרש תהילים יז.

[25] דברים יב, י; סמ"ג עשין קסג, ועיין רמב"ם מלכים א, א; שלמד מפסוק זה.

[26] סנהדרין כ, ב. כך גם בספרי דברים ראה פרק יב, על פסוק זה; וכך גם במדרש תנאים שם, וכן בפסיקתא זוטרתא שם.

[27] "ועברתם את הירדן [זו ירושה] וישבתם בארץ [זו ישיבה]", ראה רש"י דברים יב, י; סנהדרין כ, ב; ד"ה 'שלש מצוות'; רש"י זבחים קיב, ב; ד"ה 'נאסרו הבמות'.

[28] תרגום יונתן דברים יב, י.

[29] דברים לג, יב.

[30] חגיגה ד, ב.

[31] רמב"ם בית הבחירה א, א.

[32] דברים לא, יא.

[33] רמב"ם חגיגה ב, א; שכן כתוב - 'לראות', והקרי – 'ליראות'.

[34] וכעין זה בדברי הרמב"ן הכותב דברים יב, ה: "'ובאת שמה', לראות את פני האדון ה' אלהי ישראל".

[35] במדבר רבה נשא יא.

[36] בבא בתרא כה, א – ב.

[37] מורה נבוכים ג, מה; היינו, השכינה שוכנת במערב המקדש - בקדש הקדשים. הרמב"ם לומד זאת מן האמור ביומא כח, ב: "צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי", שאברהם התפלל שחרית עם הארת השמש על כותל המזרח, והשחרת שאר הכתלים מפני השמש הזורחת ממזרח כנגד מערב המקדש. הפרשנים התלבטו בפירוש סוגיא זו, ובא הרמב"ם ופירשה, ובמקום אחר הארכנו.

[38] וכפי שכתב בספר המצוות לרמב"ם עשה ה: "'עובדהו במקדשו' - כלומר ללכת שם להתפלל בו".

[39] עיין שם במורה נבוכים ג, מה; שאברהם ציוה את ישראל לבנות שם מקדש, וכלשונו: "שאברהם צוה אותם [את בניו] שיהיה בית עבודה".

[40] זבחים נד, ב.

[41] ספרי דברים יב, ה. וכתב בחידושי הגרי"ז החדשים סימן מא: "מבורר כאן, דאף דהיתה בחירת מקום המקדש על ידי נביא, מכל מקום דין הוא, דקודם ידרשו לבד את המקום".

[42] רמב"ם מורה נבוכים ג, מה; שם הוסיף, שלכך התכוון במה שכתב ב'ספר שופטים', בעניין סדר המצוות: מלך עמלק ומקדש עיין שם.

[43] רמב"ם בית הבחירה ב, ב.

[44] וכתב הכסף משנה (שם) שאנשי בית שני חזרו למקום על פי העדויות שבידם, שכך העידו הנביאים שגלו מירושלים וחזרו עמהם מבבל. אלו הצביעו על מקום המזבח שראו עיניהם, ועל מסורת הדורות בדבר מקומו של המזבח.

[45] דברי הימים א, יא.

[46] שמואל ב' ו, טו.

[47] שמואל ב' כד, כה.

[48] עבודה זרה כד, ב.

[49] רמב"ם מלכים י, יב.

[50] ספרי דברים יב.

[51] ספרי שם.

[52] יומא יב, א.

[53] דברי הימים א' כב, יט.

[54] מלכים א, א.

[55] דברים יב, ה.

[56] זבחים סב, א; ורש"י שם. עיין שם בגמרא, שאחד מאמצעי הבדיקה שנקטו - שהריחו בין כתלי הבית ריח קטורת מזמן בית ראשון.

[57] זבחים שם.

[58] גמרא זבחים שם ורש"י. וראה רמב"ם בית הבחירה ב, ג: "אחד העיד להן על מקום המזבח, ואחד העיד להן על מידותיו... [כלומר] מזבח שעשו בני הגולה, וכן העתיד להבנות, מדת ארכו ורחבו שלושים ושתים אמות"

[59] עזרא ג, א.

[60] עזרא ג, ג.

[61] נחמיה ד, י.

[62] ראה מגילת תענית כג מר חשון, וכן מידות א, ו.

[63] מגילת תענית כה כסליו, מנחות כח, ב.

[64] ירמיהו ל; ראש השנה ל, א.

[65] ראש השנה ל, א.

[66] ברכות כז, ב.

[67] ברכות כח, א.

[68] סוף עדויות. המעשה כולו מתואר בזבחים קיג, א: "פעם אחת מצאו עצמות בלשכת דיר העצים, ובקשו לגזור טומאה על ירושלים. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בושה וכלימה היא לנו שנגזור טומאה על עיר אבותינו?!"

[69] סוף עדויות.

[70] סוף עדויות, וכן ההלכות דלדהלן.

[71] עיין שם בסוף עדויות שנמנו הלכות נוספות.

[72] בראשית רבה סד. עיין ערך יהושע בן חנניה.

[73] וכתב הרמב"ם: "רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך".

[74] אחת מפעולות המרד היתה שימוש במטבע הרומית עליה הופיע ראשו של אדיריאנוס. בר כוכבא הטביע עליה את צורת חזית המקדש בתוספת המילים 'לגאולת ירושלים'. וראה בבא קמא צז, א; אודות מעות כוזביות שהופיעו בשוק וברש"י שם.

[75] שקראו לה 'איליה קפיטולינה' על שם אדיריאנוס קיסר.

[76] מכות כד, א.

[77] ניכר מתוך דברי החכמים, שמתוך הבכיה עברו פתאומית לנחמה, כלומר, חידש להם רבי עקיבא שבר כוכבא הולך בעקבות החשמונאים אשר החזירו את העבודה למקדש, ולכן התנחמו.

[78] נראה שמן הביטוי "עקיבא ניחמתנו" למד הרמב"ם בהלכות מלכים יא, ג; שחכמי הדור הסכימו עם רבי עקיבא, וכלשונו: "ודימה הוא [רבי עקיבא] וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח". כך גם בהלכות תעניות ה, ג; כתב: "דימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח".

[79] מורה נבוכים ג, מה; וראה לעיל הערות 34 – 36.

[80] 'איגרות הרמב"ם' חלק א, מאת הרב יצחק שילת, עמ' רכה.

[81] הלכות בית הבחירה ז, א.

[82] איגרת הרמב"ם לרבי יפת הדיין, אגרות עמ' רכד.

[83] כסף משנה בית הבחירה א, א.

[84] דברים יב, א.

[85] זבחים נד, ב.

[86] בספר המצוות (מצוה כ) וכן בהלכות בית הבחירה א, א; למד הרמב"ם את מצות הבניין מן הפסוק "ועשו לי מקדש", ואילו בהלכות מלכים א, א; למד זאת מ"לשכנו תדרשו". עיין בכסף משנה בית הבחירה א, א; ובלחם משנה מלכים א, א; שהרחיבו לדון בשאלה.

[87] הלכות מלכים א, א.

[88] ראה דבריו בספר המצוות 'השורש העשירי' שם כתב: "שאין ראוי למנות ה'הקדמות' אשר הן ל'תכלית' אחת". וכגון - "ויקחו אליך שמן זית זך", שזו 'הקדמה הכרחית למצות הדלקת המנורה, שכן, ה'תכלית' היא - 'להעלות נר תמיד'. הכנת השמן היא 'הקדמה' למצוה, וההדלקה היא 'תכלית' המצוה, ומונים את התכלית בלבד.

[89] עשה כ; וכן בהלכות בית הבחירה א, א; עיין בספרנו 'אוצר ארץ ישראל' שער ג, 'שערי ארץ ישראל', 'שער ירושה וישיבה', שם הרחבנו בעניין שורש זה.

[90] רמב"ם תעניות ה, ג.

[91] ראה ליקוטי הלכות סנהדרין כ, א; שפסק כרבי יוסי, וכרש"י שם, ושכך היא דעת הרמב"ם.

[92] מפי הרב יונה שטנצל, מגדולי הרבנים בתל אביב, מייסד המשנה היומית וההלכה היומית.