לשמה

לשמה: כוונת המצוה של האומנים בעת בניין המקדש וכליו, וכן בהקרבת קרבן על המזבח.

בדברי חז"ל נתבאר במקומות רבים, שאדם צריך לעשות את המצוות לשם ה'[1], ופירשו חכמים בתלמוד: "עשה דברים לשם פועלם"[2], פירוש: "לשם הקדוש ברוך הוא, שפעלם וציוה עליהם"[3]. במיוחד בבניין המקדש וכליו, מוצאים אנו פסוקים רבים המדגישים את בניית הבית לשם ה'[4], וכגון דברי שלמה לחירם מלך צור בעת בניין הבית: "הנני אומר לבנות בית לשם ה' אלהי"[5], זאת, כדי להדגיש, כי הבית נבנה לאל אחד ויחיד. הקפדה כעין זו מוצאים אנו בהקרבת הקרבנות, שעל האדם לחשוב את המחשבות המתחייבות בשעת ביצוע פעולות ההקרבה, כפי שיפורט להלן.

בנין המקדש לשמה: בית המקדש צריך להיבנות לשם ה', שנאמר "ועשו לי מקדש"[6], והכוונה היא "ועשו לשמי בית קדושה"[7]. כך נאמר גם לגבי המזבח: "מזבח אדמה תעשה לי"[8], וביארו חכמים: "שלא תבנהו לשם אחר"[9]. גם כל כלי המקדש צריכים להיעשות לשם הקודש, ואם נעשו לשם אדם פרטי, הרי הם פסולים לשימוש במקדש, ואמרו חכמים: "כלים שנעשו מתחילתן להדיוט - אין עושין אותן לגבוה, אבנים וקורות שחצבן מתחילה לבית הכנסת - אין בונין אותן בהר הבית"[10]. לאור האמור כתבו הראשונים להלכה: "אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש"[11], ונראה מדבריהם, שעיקר הכוונה היא, שחציבת האבנים, או כריתת הקורות, וכך גם האריגה והרקמה ייעשו לשם המקדש ולא למטרה אחרת. עם זאת, כשבונים לשכה במקדש או כלי שרת, אין מקדישים אותם מיד לקודש, אלא עושים את הכלי 'לשמה' - לשם מצות המקדש, ולאחר מכן כשמכניסים את הכלי למקדש – מקדישים אותו, זאת, כדי שלא יבואו האומנים לכלל מעילה[12].

המחשבות בהקרבת קרבנות: כאשר האדם מקריב קרבן, עליו להקפיד לחשוב על זביחת הקרבן 'לשמה'. בכל קרבן ישנן שש מחשבות לשמן הוא נזבח, והכהן צריך לכוון את מחשבתו לכוונות אלו: א. סוג הקרבן. ב. לשם בעליו של הקרבן. ג. לשם ה'. ד. להעלותו על גבי האש. ה. לשם ריח. ו. לשם ניחוח. מחשבה נוספת הנדרשת בחטאת ואשם היא, לחשוב, שהקרבן מובא לשם החטא עליו הוא מוקרב[13]. עם זאת, הלכה היא, שקרבן שנשחט באופן סתמי, בלי המחשבה הנדרשת, אך גם בלי מחשבה הפוכה מהנדרש, בדיעבד כשר[14].

בניין המקדש לשם ה'

בציור נראה שלמה המלך מצביע אל בוני המקדש, ומכריז כי הבית נבנה ומוקדש לשם ה'.

קרבן שנשחט שלא לשמה: קרבן שנשחט שלא לשם סוג הקרבן אליו היה מיועד, כשר להקרבה על גבי המזבח, והכהנים משלימים ומביאים את הקרבן על אש המזבח, אלא שבעל הקרבן לא יצא ידי חובת קרבנו, ועליו להביא בהמה אחרת במקום הבהמה שנשחטה. דין זה נאמר בכל הקרבנות, פרט לקרבן חטאת, ופרט לקרבן הפסח בזמנו - בארבעה עשר בניסן אחרי חצות, שאם נשחטו שלא לשמם, הם פסולים[15]. גם קרבן שנשחט שלא לשם בעליו, אלא לשם אדם אחר - פסול[16]. בעניין זה כתבו הראשונים, שדין זה נאמר דווקא כאשר השינוי נעשה במזיד על ידי השוחט במקדש, מאידך, אם השוחט טעה בעת השחיטה, וחשב לשחוט לשם אדם אחר, הרי זו עקירה בטעות[17], ואין היא נחשבת לעקירה כלל[18].

השלב בקרבן בו יש צורך במחשבה לשמה: הדינים הנזכרים לגבי שחיטת הקרבן, נכונים לגבי כל אחת מארבע עבודות הזבח: שחיטת הבהמה, קבלת הדם, הולכת הדם אל המזבח, וזריקת הדם על גבי המזבח[19]. בשלבים המאוחרים לאחר זריקת הדם, כמו הקטרת האימורים ושפיכת שיירי הדם אל יסוד המזבח, שם מחשבה אינה מעכבת[20].

מעולם המחשבה

בניין המקדש – בלתי לה' לבדו

בענייני המקדש קיימת הקפדה מיוחדת בתורה, להרחיק ממחשבת האדם אפשרות של עבודה לאל אחר, ולייחד את המקדש ועבודתו לה' לבדו. וכתב הרמב"ם בעניין זה (מורה נבוכים ג, לב): "וציוונו לעשות הכל לשמו יתברך! וציוונו לבנות היכל [דווקא] לו - 'ועשו לי מקדש', ושיהיה המזבח [דווקא] לשמו – 'מזבח אדמה תעשה לי', ושיהיה הקרבן לו – 'אדם כי יקריב מכם קרבן - לה'', ושישתחוו - לו, ושיקטירו - לפניו. והזהיר מעשות דבר מאלו העניינים והמעשים לזולתו [ככתוב]: 'זובח לאלהים - יחרם - בלתי לה' לבדו!'... והפריש כהנים לבית המקדש [בלבד] ואמר: 'וכהנו לי'".

---

[1] ראה לדוגמא בברכות יז, א: "וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא". במשנה ברורה (סימן ס סק"ז) מבאר,

שיש שני שלבים בכוונה בעת עשיית מצוה: שלב ראשון, קודם עשיית המצוה, אדם מתכוון לקיים את המצוה המיוחדת, בידיעת המצוה שהוא הולך לעשות, כגון תקיעת שופר, הנחת תפילין וכד'. השלב השני, כשאדם ניגש לקיים את המצוה בפועל ובשלמות, צריך לכוון, שהוא מתכוון לצאת ידי חובה – "כאשר ציוה ה'".

[2] נדרים סב, א.

[3] ר"ן נדרים סב, א.

[4] ראה לדוגמא בספר מלכים א': ה, יט; ח, יז ועוד הרבה.

[5] מלכים א' ה, יט.

[6] שמות כה, ח.

[7] רש"י שם, וראה ברלב"ג למלכים א' יא, מ התועלת הששה עשר. אמנם, בערוך השולחן העתיד (ד, כב) ביאר, שהכוונה "לשמי" היינו "על פי ציוויי", אך לא שיש צורך בכוונה מסוימת.

[8] שמות כ, כא.

[9] מכילתא דרבי ישמעאל יתרו, מסכתא דבחדש פרשה יא.

[10] תוספתא מגילה ב, טז.

[11] רמב"ם בית הבחירה א, כ.

[12] עיין ערך 'בונים בחול'.

[13] משנה זבחים מו, ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ד, יא.

[14] זבחים ב, ב; רמב"ם שם.

[15] משנה תחילת זבחים; רמב"ם פסולי המוקדשים טו, א.

[16] גמרא בזבחים ד, א; רמב"ם שם.

[17] רמב"ם פסולי המוקדשים טו, א.

[18] ויש אומרים, שאף עקירה בטעות נחשבת לעקירה, דעת רב חסדא במנחות שם; אור זרוע פסחים סימן רכג.

[19] משנה זבחים יג, א; רמב"ם שם.

[20] גמרא שם.