מותר העומר

מותר העומר: היתרה הנשארת ממנחת העומר.

שני מובנים למושג 'מותר העומר': האחד - הנשאר מן הקמח לאחר ניפויו, כלומר: קמח שאין בו עוד צורך לקרבן מנחת העומר*. השני - החלק הנשאר ממנחת העומר לאחר קמיצתו, שאינו קרב למזבח אלא נאכל לכהנים.

החלק מן הקמח לאחר ניפויו: לאחר שקצרו הכהנים את השעורים והביאום לעזרה וטחנו אותם, נוטלים הכהנים שלוש סאים של קמח, ומנפים אותם בשלוש עשרה נפה[1], כדי לקבל עשרון קמח דק ומובחר[2]. מן העשרון המנופה מכינים את מנחת העומר להגישה לקרן המזבח, ושאר הקמח[3] הוא הנקרא 'מותר העומר'. קמח זה נפדה תחילה מן ההקדש, ואחר כך נמכר ונאכל לכל אדם[4].

היתרה הנשארת ממנחת העומר לאחר הקמיצה: את העשרון המנופה המיועד להגישו למזבח, לוקחים הכהנים, ומוסיפים לו לוג שמן*. כן מוסיפים לו קומץ לבונה*. לאחר הגשת מנחת העומר לקרן המזבח, נוטל הכהן קומץ מן העיסה שנוצרה, ומעלה אותו לאש המערכה על גבי המזבח. הנשאר בכלי לאחר הקמיצה הוא קרבן העומר, הנקרא 'מותר העומר'. יתרת קרבן זה נאכלת לכהנים כאחד מעשרים וארבע מתנות כהונה*[5].

ניפוי העומר – ומותר העומר

בציור נראה כהן המנפה את העומר בעזרה. מימינו נראה סל ובו מונח 'מותר העומר', כלומר, יתרת הקמח המנופה שאינו מובא כקרבן. יתרה זו שבסל נקראת 'מותר העומר', ולאחר שנפדה 'מותר העומר' מידי ההקדש, נמכר הקמח לכל אדם ונאכל כשהוא חולין.

---

[1] מנחות סו, א.

[2] היחס הוא אחד לתשעה.

[3] תשעה עשרונים.

[4] משנה חלה א, ג. מנחות סו, א. רמב"ם ביכורים ו, ג. וכן תמידין ומוספין ז, יב.

[5] משנה זבחים ט, ה. זבחים פה, ב. מנחות סז, ב. בב"ק קי, ב. ורש"י שם ד"ה 'מותר העומר' רמב"ם הלכות ביכורים א, ד. וכן הלכות תמידין ומוספין ז, יב.