מותר נסכים
- יוסי ורדי
- 10 בפבר׳ 2022
- זמן קריאה 3 דקות
מותר נסכים: עודף הכסף שנכנס לאוצר ההקדש כתוצאה מהוזלת מחירי הסולת והיין.
נחלקו חכמים בשאלה; מהו 'מותר נסכים' הנזכר במשנה[1]. יש מן האמוראים האומר: "אלו בירוצי מידות", כלומר, עודפי המידות, ופירשו המפרשים: "כשמודדין [הגזברים יין וסולת] להקדש, היו מודדין במידה מבורצת וגדושה. הגזבר היה מוחק המידה [מיישר את הסולת עם שפת הכלי] והבירוץ [התוספת העודפת] נקרא 'מותר נסכים'"[2]. ויש שפירשו, שמותר נסכים עניינו הכסף שמשתכר ההקדש, כאשר מחירי היין והסולת הוזלו בשוק, ממה שנקבע תחילה בין הגזבר לבין הסוחר, ובכך נותר כסף בידי הגזבר. במקרה זה קונה גזבר ההקדש יין וסולת נוספים מן הסוחר, ונמצא, שההקדש משתכר ממכירת עודף זה בתוספת יין וסולת לאוצר המקדש.
מותר נסכים – כתוצאה מהוזלת היין והסולת: להלכה פסקו ראשונים כדעה האומרת שהגזברים קנו בעודף הכסף יין וסולת למקדש. להלן תיאור המשא ומתן שהתנהל בין גזברי המקדש וספקי היין והסולת. אחת לשלושים יום, היו גזברי המקדש משערים כמה יין וסולת צריך להכין עבור לשכת החותמות* לצורכי המקדש באותו חודש, שכן, לשם הגיעו האנשים המקריבים נסכי יין וסולת, כדי לרכוש את הנדרש להם עבור הקרבן. ההערכה של הגזברים נעשתה מדי שלושים יום[3], שכן, השינויים במחיר היין והסולת משתנים לאורך השנה, ויש להביא בחשבון אפשרות של יוקר והוזלה מדי חודש. הגזברים קובעים עם הספקים של היין והסולת את התשלום עבור קניית הכמות החודשית הדרושה. עם זאת, פעמים, שלאחר שנקבו את סכום התשלום הוזל מחיר היין והסולת, ובידי גזברי הקודש נשאר עודף כסף, שכן הסוחר מכין את עצמו מראש להוזלה, ויקבל לידיו את המחיר הנוכחי בשוק לאחר ההוזלה. בכסף העודף שנותר היו הגזברים קונים עוד יין וסולת עבור המקדש. כסף זה נקרא 'מותר נסכים'.
השימוש במותר הנסכים: מותר הנסכים שימש לא רק לקניית יין וסולת לקרבנות אלא גם לצרכים אחרים במקדש. ונחלקו תנאים בדבר: יש אומרים, שבכסף מותר הנסכים היו משתמשים לצורך עשיית כלי-שרת[4], ויש אומרים שבכסף מותר נסכים קנו קרבנות לקיץ המזבח[5]. להלכה נפסק כשתי הדעות[6], ומבואר באחרונים שיש מקום לקיים דברי שניהם, שכן, הדבר תלוי במציאות: פעמים שיש צורך מידי לעשות כלי שרת, במקרה זה הכסף ממותר הנסכים שימש להכנת הכלים. ובפעמים שאין צורך בכסף להכנת כלי שרת – שימש הכסף לקיץ המזבח[7].
יד ההקדש על העליונה: כלל הוא בהלכה ש'יד ההקדש על העליונה'[8], ולכן אם מחירי היין והסולת התייקרו לאחר שגזבר ההקדש וסוחר היין והסולת קבעו כבר מחיר ביניהם – ההקדש ישלם לסוחר את המחיר שכבר נקבע, וההקדש לא ישא בהוצאות של התייקרות המחיר. הסיבה שהסוחר לא יכול להרויח מעליית מחירים זו היא, שרווח זה בא על חשבון ההקדש. מאידך, כאמור לעיל, אם מחירי היין והסולת ירדו, הרווח הוא של ההקדש, והסוחר חייב לתת להקדש יותר סחורה תמורת סכום הכסף שנקבע בתחילה – הפרש זה נקרא 'מותר נסכים', כאמור לעיל.
כשיש הפסד לסוחר: הכלל ש'יד ההקדש על העליונה' נוהג רק במציאות, שהסוחר יצטרך לתת יותר סחורה תמורת הסכום שנקבע – אך לא יפסיד מכך, אלא ירוויח מעט פחות ממה שנקבע. עם זאת ברור, שאם שינוי המחיר עלול לגרום הפסד של ממש לסוחר, המטריח עצמו מדי שנה להמציא למקדש מה שנדרש לעבודת הקודש, במקרה זה, הגזבר לא יהנה מהוזלת המחירים – כדי שהסוחר לא יצא נפסד, אלא ישתכר הסוחר כדי צורכו. הסדר זה מתבקש, שכן, אם ייצא הסוחר נפסד, ישמעו הסוחרים ויימנעו להמציא למקדש בעתיד את צרכי עבודת הכהנים מחשש להפסד ונמצאת העבודה בטילה. אכן, מצינו דיון באחרונים בעניין זה, וכתבו, שבמקרה שהסחורה הוזלה, יגדיל הסוחר מעט את כמות הסחורה הניתנת למקדש, וזאת ממה שנמצא במחסניו[9]!
משא ומתן בין גזבר המקדש לבין מוכר סולת - בדבר התשלום
משא ומתן בין גזבר המקדש (משמאל) לבין ספק המביא סולת למקדש (מימין). גזבר המקדש קובע עם הספק את המחיר שישלם המקדש עבור אספקת הסולת. מאידך הוא מתנה איתו, שאם יוזל מחיר הסולת במהלך שלושים יום הקרובים, ישלם המקדש כמחיר הזול בשוק.
[1] שקלים ד, ד; מנחות צ, א.
[2] רע"ב לשקלים ד, ד.
[3] רמב"ם כלי מקדש ז, יג.
[4] רבי עקיבא משנה שקלים ד, ד.
[5] רבי חנינה סגן הכהנים במשנה שם.
[6] רמב"ם שקלים ד, ב. רמב"ם כלי מקדש ז, יג.
[7] עמק המלך ושמחת עולם על הרמב"ם.
[8] שקלים ד, ט.
[9] מעשי למלך על הרמב"ם כלי מקדש ז, יג. עוד הוסיף שם, שאם יצטרך הסוחר לקנות אותה או לייצרה – הרי שיש בכך איסור ריבית והדבר אסור.