מחוסר זמן בקרבן
- יוסי ורדי
- 10 בפבר׳ 2022
- זמן קריאה 2 דקות
מחוסר זמן בקרבן: בהמה שטרם הגיע זמנה לעלות על המזבח מוגדרת כ'מחוסר זמן'.
בהמות עם לידתן ותורים קטנים, אינם יכולים לעלות על המזבח עד אשר יגדלו ויהיו כשרים לקרבן. בתקופה זו הרי הם מוגדרים כ'מחוסרי זמן'. להלן גדרי דין זה ופרטיו בבהמה ובעוף.
מחוסר זמן בבהמה: נאמר בתורה: "שור או כשב או עז כי יולד, והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'"[1]. מפסוק זה למדו חז"ל, שכל בהמה בשבעת הימים הראשונים ללידתה פסולה להקרבה, ומותר להקריבה על המזבח רק מהיום השמיני והלאה. בשבעת הימים הראשונים מוגדרת בהמה זו כ'מחוסר זמן'. ראוי להעיר, שבהמה הנמצאת במצב של 'מחוסר זמן' אינה מוגדרת כ'בעלת מום קבוע' אלא כ'בעל מום עובר'[2], לפיכך אם עבר והקדיש מחוסר זמן – אינו לוקה[3]. יתר על כן, אפילו אם עבר והקריב על המזבח בהמה, שהיא בגדר 'מחוסר זמן' – גם במקרה זה אינו לוקה, כיון שהאיסור להקריב בהמה כזו הוא 'לאו הבא מכלל עשה'. להלכה נקבע, שלמרות שהבעלים אינו לוקה, עם זאת הקרבן אינו נרצה[4].
מחוסר זמן בעוף: כשאדם מביא קרבנו מן העוף, יכול להביא מבין כל העופות הכשרים רק תורים ובני יונה[5]. בדברי חז"ל מובא, שכאשר מביאים תור יש להביא דווקא תור גדול, ואילו ביונים נאמר 'בני יונה', ומכאן למדו חז"ל, שהיונים שמביאים לקרבן, דין הוא להביאם כשהם קטנים. כן נתנו חז"ל סימן, המבחין בין השלב שבו עובר העוף מהיותו מוגדר כ'עוף קטן', להיותו מוגדר כ'עוף גדול'. סימן זה הוא – 'ציהוב' נוצותיו, כלומר, כל עוד לא הזהיבו הנוצות נקרא התור - 'קטן', מאידך משעה שהזהיבו נוצותיו הוא מוגדר כתור 'גדול'. נמצא, שלפני הזהבת נוצותיו מוגדר התור כ'מחוסר זמן', ואסור להקריבו על המזבח. משעה שנוצותיו יצהיבו – מותר יהיה להעלותו על המזבח, ואין הוא עוד 'מחוסר זמן'[6]. התחילו הנוצות להצהיב – הריהו 'מחוסר זמן', ויש להמתין עד שתהליך הציהוב יסתיים[7]. עבר והקריב תורים מחוסרי זמן – אינו לוקה – אף על פי שהקרבן פסול[8].
עגל בן יומו – מחוסר זמן
בתמונה נראה עגל בן יומו בשדות הגולן. הלכה היא, שבמשך שמונה ימים ללידתו – אין העגל ראוי להקרבה. בימים אלה מוגדר העגל כ'מחוסר זמן', ואין להקדישו לקרבן.
מהלכות 'מחוסר זמן': א. דין שחוטי חוץ: אדם ששחט בהמה מחוץ למקדש והיתה זו בהמה שמוגדרת הלכתית כ'מחוסר זמן' - פטור, ולא עבר על דין 'שחוטי חוץ', זאת, מאחר שכשהקריב בהמתו לא היתה ראויה להיקרב על המזבח![9].ב. דין מעילה: אדם שהקדיש בהמה, שלא ניתן להקריבה בעת ההקדשה עקב היותה מחוסרת זמן, הרי הבהמה הקדש והנהנה ממנה – מעל. דין המעילה קיים משעה שהקדיש את הבהמה - עד שיפדה אותה. לעומת זאת, אין מעילה בתורים שהקדישם טרם היותם ראויים להקרבה, ואף שאסור להנות מהם, אם נהנה – לא מעל, כיוון שאינם ראויים לפדיון[10].
[1] ויקרא כב, כז.
[2] חולין לח, ב. רמב"ם הלכות איסורי מזבח ג, ד.
[3] רמב"ם איסורי מזבח ג,י; ספר החינוך מצוה רצג.
[4] רמב"ם איסורי מזבח ג,ח.
[5] ויקרא א,יד.
[6] חולין כב, ב. רמב"ם הלכות איסורי מזבח ג, א. ג, ט. להרחבה בעניין ראה ערך 'בני יונה', וכן בספר 'מסורת העוף' לפרופ' זהר עמר, עמ' 203.
[7] רמב"ם שם ג,ב.
[8] רמב"ם איסורי ביאה ג,ט.
[9] רמב"ם מעשה הקרבנות יח,ז.
[10] רמב"ם מעילה, ב,טז.