מחשבת חוץ לזמנו

מחשבת חוץ לזמנו: מחשבה העושה את הזבח 'פיגול', כגון, כהן הזורק מדם הזבח, או מקטיר מאבריו, במחשבה שבשרו ייאכל לאחר זמנו.

נאמר בתורה בפרשת הקרבת קרבן שלמים: "ואם האכֹל ייאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי – לא יירצה, המקריב אותו לא ייחשב לו, פיגול יהיה, והנפש האוכלת ממנו – עוונה תשא"[1], וביארו חכמים, שהכתוב מדבר במי שחושב בשעת הקרבת השלמים לאכול מהם ביום השלישי, שהוא לאחר סוף זמן אכילתם, כי זמן זה מסתיים ביום השני. מחשבה זו, היא שפוסלת את הקרבן ועושה אותו "פיגול"[2]. עוד למדים חז"ל משלמים לכלל הקרבנות, שמחשבת חוץ לזמנו נוהגת בהם: "מה שלמים מפגלין ומתפגלין - אף כל - מפגלין ומתפגלין"[3]. בכלל איסור זה, גם קרבנות מן העוף ומנחות, שאם חשב לאכול מהם, או להקטיר מהם לאחר זמנם – עשאם 'פיגול'[4].

המחשבה הפוסלת: השוחט את הזבח, או העושה עבודה אחרת מעבודות הזבח, כגון: קבלת הדם, הולכת הדם[5], זאת, תוך מחשבה לזרוק את דמו של הזבח לאחר זמן זריקתו, היינו לאחר שקיעת החמה – הרי זו מחשבת פיגול. כך גם אם חשב בעת השחיטה, הקבלה, ההולכה והזריקה - להקטיר כזית מן הזבח, כגון אימורים, לאחר זמן הקטרתם, כלומר לאחר עלות השחר. כמו כן, אם שחט את הקרבן כדי לאכול כזית מבשר הזבח לאחר זמן אכילתו[6] – הרי זה פסל את הזבח ועשאו פיגול[7].

איסור אכילת הפיגול: איסור מן התורה לאכול פיגול - ככל שאר פסולי המוקדשין[8]. האוכל מן הפיגול כזית במזיד – אפילו בתוך זמנו[9] – חייב כרת, שנאמר: "והנפש האוכלת ממנו – עוונה תשא", נשיאת העוון האמורה כאן היא כרת[10]. אם אכל בשר פיגול בשוגג – חייב חטאת[11]. מה שאין כן בשאר מחשבות הפוסלות, שאינן עושות את הזבח 'פיגול', והאוכל מן הזבח שנפסל על ידן אינו חייב כרת או חטאת[12].

כהן שפיגל במחשבתו קרבן ונפסל – הבעלים מביא קרבן חדש

בציור נראה אדם מישראל המביא קרבן שלמים לכהן כדי להקריבו, זאת, לאחר שקרבנו הקודם נפסל על יד מחשבת פיגול של כהן אחר. מביא הקרבן מבקש מכהן אחר להקריב את קרבנו במחשבה כהלכה, כשהוא מצביע על הכהן הראשון שפיגל והתחייב לשלם את הנזק שגרם.

בעירוב מחשבות - הקרבן פסול ואינו פיגול: אם עירב בזבח אחד שתי מחשבות, כגון, מחשבת חוץ לזמנו ומחשבה פוסלת אחרת – הזבח פסול ואינו פיגול, והאוכל ממנו אינו חייב כרת. הלכה זו אמורה, בין אם עירב את שתי המחשבות בשתי עבודות שונות, כגון, ששחט את הקרבן - במחשבת 'חוץ לזמנו', וקיבל את דם הקרבן - במחשבת 'חוץ למקומו'[13], ובין אם עירב את שתי המחשבות בעבודה אחת, וכגון, ששחט את הקרבן, ובעת השחיטה חשב לאכול כזית מבשר הזבח חוץ לזמנו, וכזית אחר חוץ למקומו[14], הקרבן פסול ואינו פיגול.

בדברים שיש להם מתירים: אין חייבים כרת על אכילת פיגול, אלא באכילת דברים שיש להם מתירים, היינו, בדברים שמעשה הקרבן מתיר אותם לאכילה או להקטרה. כגון, שאכל את בשר הזבחים המותרים באכילה, והיתה בהם מחשבת פיגול, והדבר המתיר אותם לאכילה הוא דם הקרבן. או שאכל איברי קרבן עולה שנעשה במחשבת פיגול, שהדם מתיר אותם להקטרה. כך גם אם אכל שיירי מנחה, שהקומץ מתיר אותם באכילה. מאידך, האוכל דברים שאין להם מתירים, כגון, האוכל את קומץ המנחה והלבונה שלה – אינו חייב כרת, אלא הוא עובר על איסור לאו של אכילת פסולי המוקדשים[15].

מדיני הפיגול: כהן שפיגל את הזבח במזיד, כלומר, חשב מחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו במזיד, ובכך פיגל את הקרבן ופסל אותו, ועתה המקריב צריך להביא קרבן חדש, כהן זה חייב לשלם לבעל הזבח את סכום הנזק שגרם לו. מאידך, אם פיגל בשוגג – פטור מלשלם[16]. הלכה אחרת; גזרו חכמים שהפיגול מטמא את הידיים של הנוגע בו[17], כדי להרתיע את הכהנים מלפגל את הזבחים[18]. באשר לקרבן שנעשה פיגול, מצוה לשורפו כשאר פסולי המוקדשין[19].

---

[1] ויקרא ז, יח.

[2] תורת כהנים פרשת צו, פרשה ח, א. זבחים כט, א. רמב"ם פסולי המוקדשין יג, ב.

[3] מנחות פג, א.

[4] קרבנות עוף: משנה בזבחים סד, ב. רמב"ם פסולי המוקדשין יג, ה. מנחות: משנה במנחות יב, א. רמב"ם שם ה"ו. וע"ע "מחשבה בקדשים" באלו עבודות העוף והמנחה נעשים פיגול.

[5] וע"ע "מחשבה בקדשים".

[6] בחטאת, אשם ותודה – זמנם יום ולילה; בשלמים זמנם – שני ימים. לגבי שאר הקרבנות, ראה בטבלה בערך 'אכילת קודשים'.

[7] משנה בזבחים כז, ב. רמב"ם פסולי המוקדשין יג, א. באשר לדיני המחשבה המשותפים לכל המחשבות הפוסלות – עיין ערך 'מחשבה בקדשים'.

[8] רמב"ם פסולי המוקדשין יח, ג. וראה שם ה"י אזהרה נוספת בפיגול ונותר.

[9] רש"י ויקרא שם, ובזבחים כז, ב ד"ה פיגול.

[10] כריתות ה, א.

[11] זבחים שם. משנה בכריתות ב, א. רמב"ם שם יח, ו.

[12] עיין זבחים שם, ועיין ערך 'מחשבת חוץ למקומו'.

[13] בקרבנות שמחשבה זו פוסלת בהם - ע"ע 'מחשבת שינוי השם'.

[14] משנה זבחים כט, ב; כחכמים ושלא כרבי יהודה שם הסובר שהולכים אחר המחשבה הראשונה. וראה בגמרא שם, שלרבי יוחנן הרישא של המשנה מדברת בשתי עבודות והסיפא בעבודה אחת, ולאילפא המשנה כולה מדברת בשתי עבודות, אבל בעבודה אחת גם רבי יהודה מודה שהקרבן פסול ואינו פיגול. וראה רמב"ם פסולי המוקדשין טז, א-ב.

[15] משנה בזבחים מב, ב - מג, א. רמב"ם פסולי המוקדשין יח, ז.

[16] משנה בגיטין נד, ב. רמב"ם חובל ומזיק ז, ד.

[17] משנה בפסחים קכ, ב. רמב"ם שאר אבות הטומאות ח, ג.

[18] פסחים קכא, א: משום חשדי כהונה, וראה רש"י ורשב"ם שם.

[19] משנה בתמורה לג, ב. רמב"ם פסולי המוקדשין יט, א.