מחשבה בקדשים

מחשבה בקדשים: המחשבה הנצרכת בעת הקרבת הקרבן והפוסלת בקדשים.

בעבודת הקרבנות נודעת חשיבות רבה למחשבתו של הכהן העובד בשעת העבודה. העובד צריך לכוון לשם סוג הקרבן המסוים, שאותו הוא עומד להקריב, כגון, חטאת, עולה, ושלמים. כן צריך העובד לכוון את מחשבתו לשם בעל הקרבן. עוד צריך הכהן לכוון לשם העלאתו כ"אשה ריח ניחוח לה'"[1], וכן כוונות אחרות שעניינן הבאת הקרבן לשם ה'. מאידך יש שלושה סוגי מחשבות הפוסלות את הקרבן, או גורמות לכך שהבעלים לא יצאו ידי חובתם בהקרבתו, האחת: מחשבת חוץ לזמנו. השניה: מחשבת חוץ למקומו. מחשבה שלישית - מחשבת 'שלא לשמה', ועניינה: כהן העושה את עבודות הקרבן לשם קרבן אחר, מחשבה זו נקראת – 'שינוי קודש', או לשם אדם אחר שאינו בעליו, ומחשבה זו נקראת 'שינוי בעלים'.

המחשבות שיש לחשוב לכתחילה: חכמים מנו שש מחשבות שיש לחשוב בשעת הקרבת הקרבן: א. לשם זבח. ב. לשם זובח[2]. ג. לשם ה'. ד. לשם אישים. ה. לשם ריח. ו. לשם ניחוח. מלבד ששה דברים אלו, החטאת והאשם צריכים להישחט גם לשם החטא עליו הם מובאים[3].

לשם זבח: יש להקריב את הקרבן ולהתכוון לשם סוג הקרבן המסוים, אם עולה - עולה ואם שלמים - שלמים[4].

לשם זובח: שיכוון המקריב בהקרבתו שהקרבן יהיה לשם הבעלים של הקרבן[5].

לשם ה': "לשם מי שאמר והיה העולם". בפשטות מחשבה זו באה להוציא ממחשבה לעבודה זרה, חלילה. אך יש שפירשו שיעשה את הקרבן לשם קיום מצות ה' ולא כמעשה סתמי[6], או לכבוד חבר[7]. פירוש אחר: ההקרבה תהיה מתוך כוונה ותפיסה מסוימת, שהקב"ה רוצה בעולמו וחפץ להיטיב[8].

לשם אישים: יש להתכוון בהקרבת הקרבן להעלותו ולשרוף אותו באש לגמרי, ולא להתכוון לצלות את הבשר בלי לשרפו לגמרי[9]. הסברים נוספים: יש להתכוון להעלות את הבשר על אש בוערת, ולא על גחלים עוממות הכבות והולכות. יש לכוון להעלות את הבשר על אש העצים ולא על אש של קש וגבבא (שאריות תבואה שנגבבו – נלקטו – מהשדה)[10].

לשם ריח: יש להתכוון ששריפת הקרבן במזבח תפיץ ריח, ולא שיצלה את בשר הקרבן בהיותו למטה, ויעלנו אחר כך למזבח להשלמת שריפתו[11]. כמו כן צריך המקריב לכוון - "שתהיה מחשבתו... שהקטרתו לריח בלבד"[12], וכוונתו, שלא יחשוב, שהקב"ה זקוק לקרבן לאכילתו, חלילה[13].

לשם ניחוח: "לשם נחת רוח" לה'. הנחת היא בכך שנעשה רצונו, "ולא שתהא סבור שיש אכילה ושתיה לפני, כי 'אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה'"[14].

לשם חטא: יש לחשוב בשעת הבאת החטאת או האשם שמקריב אותה לשם אותו החטא שעבר עליו ושלשמו הופרש הקרבן, ולא לשם חטא אחר[15].

נחלקו הראשונים בשאלה, אימתי יש לחשוב את המחשבות הללו, ושלוש דעות בדבר: יש סוברים שיש לחשוב כך בשעת עבודות הדם - שחיטה; קבלת הדם; הולכת הדם למזבח, ואף בהקטרה[16]. יש סוברים שמחשבות אלו יש לכוון רק בשעת עבודות הדם בלבד[17]. דעה שלישית: מחשבות אלו נצרכות רק בשעת השחיטה בלבד[18]. לדעת ר' יאשיה בספרי מצוה להקטיר לשם הבעלים[19].

מחשבת הכהנים וכוונתם בעת עבודת הקרבנות

בציור נראים כהנים העוסקים בעבודות הקרבן - שחיטה וקבלה. בעבודות אלו, הכהנים צריכים להתרכז ולכוון שש מחשבות: א. לשם זבח. ב. לשם זובח, ג. לשם ה'. ד. לשם אישים. ה. לשם ריח. ו. לשם ניחוח. חל איסור על הכהן לכוון למטרות אחרות, שכן יש מחשבות הפוסלות את הקרבן.

המחשבות הפוסלות: שלוש מחשבות פוסלות את הקרבן מהקרבה: מחשבת חוץ לזמנו, מחשבת חוץ למקומו ומחשבת שלא לשמה.

מחשבת חוץ לזמנו: החושב בשעת אחת מארבע עבודות הקרבן לאכול מן הקרבן לאחר הזמן הקבוע לו. כמו כן החושב לתת ממנו על המזבח, בזריקה או בהקטרה, לאחר הזמן שקצבה התורה לקרבן זה. העושה כן פסל את הקרבן, וזהו פסול 'פיגול' שאסור לאכלו, והאוכל ממנו אפילו בתוך הזמן הראוי לקרבן - חייב כרת[20].

מחשבת חוץ למקומו: החושב בשעת אחת מארבע עבודות הקרבן לאכול מן הקרבן מחוץ למקום המותר בהלכה באכילה. או לתת ממנו על המזבח, בזריקת דם או בהקטרה, מחוץ למקום שקבעה התורה לקרבן זה. העושה כן פסל את הקרבן, אבל אינו 'פיגול', והאוכל ממנו אינו חייב כרת[21].

מחשבת שלא לשמה: מחשבה זו כוללת שני סוגים: החושב בשעת עבודתו שהוא עושה את הקרבן לשם סוג קרבן אחר 'שינוי קודש'[22], או לשם אדם אחר שאינו בעליו 'שינוי בעלים'[23]. ברוב הקרבנות, מחשבה זו אינה פוסלת את הקרבן, אלא שבעליו לא יצאו ידי חובתם. בקרבן פסח ובחטאת - הקרבן אף נפסל[24].

הולכת הדם והכוונות בעבודה

בציור נראה כהן המוליך את הדם למזבח. הכהן מכוון את מחשבתו בעת ההולכה לשם ששת המחשבות שנצטוו הכהנים לחשוב בהן במהלך העבודה.

המחשבות פוסלות רק בארבע עבודות: הזבח נפסל במחשבה בארבע עבודות: בשחיטה, בקבלה, בהולכת הדם ובזריקתו על המזבח[25]. קרבן העוף נפסל בשני דברים: במליקה, ובמצוי הדם[26]. המנחות הנקמצות נפסלות בארבע עבודות: בקמיצה, ובליקוט הלבונה מעל המנחה, בנתינת הקומץ בכלי שרת, בהולכת הקומץ למזבח ובזריקתו על האש להקטרה[27].

האיסור לחשוב מחשבות פסולות בעת ההקרבה: אסור לחשוב בקדשים מחשבה שאינה נכונה, וכל המחשב מחשבה שאינה נכונה הרי זה עובר בלא תעשה[28], שנאמר: "לא יחשב"[29], ודומה הכהן למטיל מום בקדשים[30]. אך אין לוקים על לאו זה, מפני שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו[31]. לדעת רוב מוני המצוות אין לאו זה נמנה במניין המצוות[32]. אם מפני שהוא נכלל בלאו של מטיל מום בקדשים[33], ואם מפני שהוא 'לאו שבכללות', לאו הכולל מספר עניינים[34]. אך יש שמנו אותו במניין המצוות ולמדו אותו מהפסוק: "לא תזבח לה' אלוהיך שור ושה אשר יהיה בו מום, כל דבר רע..."[35] ודרשו: "מנין לקדשים ששחטם חוץ לזמנם וחוץ למקומם שעובר בלא תעשה? - תלמוד לומר דבר שתלוי בדבר"[36]. ומאחר שיש איסור לחשוב מחשבה שאינה נכונה, לפיכך זבח ששחטו שלא לשמו, או מנחה שקמצה שלא לשמה, בין במזיד ובין בשוגג, חייב להשלים את שאר העבודות לשמן[37].

האם המחשבות שיש לחשוב מעכבות: יש להבחין בין שתי המחשבות הראשונות - 'לשם זבח', 'לשם זובח', לבין ארבע המחשבות האחרות: לשם ריח, לשם ניחוח, לשם ה' ולשם אישים. בשתי המחשבות הראשונות, אם חשב מחשבה שלילית, לשם זבח אחר, או לשם אדם אחר - הקרבן לא עלה לשם בעליו, כאמור. ברם, קרבן שנשחט באופן סתמי, ללא מחשבה - כשר ועלה לבעליו, מפני ש"זבחים בסתם - לשמם עומדים"[38]. והוא הדין אם נשחט לשם חולין שכשר[39]. ונראה שאף בחטאת ופסח אם שחט סתם הקרבן כשר[40]. אך יש סוברים שפסח וחטאת שנשחטו סתם כשרים אך לא מרצים[41].

בתלמוד נאמר שבית הדין התנו שלא יחשבו מחשבת 'לשמו', כדי שלא יטעו ויבואו לחשוב מחשבת 'שלא לשמו'[42]. משמע שתקנת חכמים היא שהכהן לא יחשוב לשם הזבח ובעליו, כדי שלא יטעה לחשוב שלא לשמו, והקרבן כשר כדין קרבן שנשחט סתם, וכן כתבו חלק מראשונים[43]. אך יש שפסקו, שלכתחילה צריך לחשוב לשמו, ורק בדיעבד סומכים על כך שסתמו לשמו[44].

לגבי ארבע המחשבות האחרות נאמר במשנה: "אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו – כשר, שהוא תנאי בית דין"[45]. ברור אפוא, שגם אם לא חשב את ארבע המחשבות, אלא הקריב סתם – לא פסל[46]. ואף אם חשב אחת ממחשבות אלו בצורה הפוכה מהדרוש (כגון ששחט מתוך כוונה שלא יעלה ריח, או שהריח לא יהיה ניחוח), בדיעבד הקרבן כשר ואף מרצה על הבעלים[47]. אולם יש חולקים וסוברים שכל המחשבות שוות, ואם חשב מחשבה הפוכה, הקרבן כשר אך לא עלה לשם הבעלים לשם חובה[48].

זריקת הדם והכוונות בעבודה

בעת זריקת הדם הכהן מכוון את מחשבתו למחשבות ולכוונות האמורות בעבודת הקרבן.

מהות המחשבה: הראשונים נחלקו מהי מהות המחשבות הפוסלות בקדשים. יש מפרשים שהכוונה כפשוטו, שהקדשים נפסלים במחשבה גרידא[49]. ויש שסוברים שמחשבה בקדשים הכוונה דיבור דווקא[50].

מחשבה בטעות: נחלקו אמוראים מה דינה של מחשבת שלא לשמו בטעות, כגון, אם טעה העובד, וחשב, שקרבן העולה שלפניו הינו שלמים, ושחטו בכוונה לשם שלמים. יש מי שאומר - "עקירה בטעות - אינה עקירה", והקרבן כשר ועלה לבעליו[51]. ויש מי שחולק ואומר: "עקירה בטעות - הויא עקירה"[52], והקרבן לא עלה לבעליו לשם חובה[53]. להלכה נחלקו הראשונים: יש פוסקים, שמחשבה בטעות אינה פוסלת[54], ויש שפסקו שמחשבה פוסלת[55].

טעם המצוה

המקדש והקרבנות מטרתם - ליישר ולטהר את מחשבות הבאים למקדש

כתב בעל ספר החינוך, שהמקדש והקרבנות מטרתם, לטהר את מחשבת האדם, ומכאן הצורך לדייק במחשבות סביב הקרבנות. זו לשונו: "ברבות הפעולות הטובות ורוב התמדתן - מחשבות הלב מטהרות מתלבנות ומזדקקות. והשם חפץ בטובתן של בריות כמו שאמרנו, ועל כן ציונו לקבוע מקום שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות, לטהר שם מחשבות בני איש ולתקן לבבם אליו בו" (ספר החינוך צה). עוד כתב שעיקרו של הקרבן הוא הרצון של הבעלים והמקריב להתקרב לפני ה', לפיכך הושם דגש רב על דיוק המחשבה. זו לשונו (מצוה קמד): "כי ענייני הקרבן להכשיר מחשבות בני איש... על כן מהיות עיקר סיבתו של דבר המחשבות, ראוי [הקרבן] להפסל במחשבות הנטויות בו מן היושר בכל מעשיו"[56].

---

[1] ויקרא א, ט. וראה להלן 'המחשבות לכתחילה'.

[2] שתי מחשבות אלו אם חשב ההיפך הם מחשבת 'שלא לשמה', וכפי שיתבאר.

[3] זבחים מו, ב. רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות ד, יא.

[4] זבחים שם וברש"י.

[5] זבחים שם וברש"י.

[6] עיין פרי צדיק, תזריע, אות ט.

[7] איזהו מקומן זבחים מו, ב. וכעין דברי תוס' זבחים קח, ב ד"ה והמעלה להדיוט.

[8] 'ראש המזבח' זבחים מו, ב. ראה דבריו הקצרים והעמוקים על מחשבת הקרבנות בישראל, ועיין גם בחסדי דוד פ"ה ה"ז, על הכוונה לשם הוי"ה ולא לשם אלוקות.

[9] זבחים מו, ב; רש"י שם ד"ה לאפוקי כבבא.

[10] רמב"ן ויקרא א, ט.

[11] זבחים מו, ב.

[12] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות ד, יא.

[13] ערוך השלחן העתיד, ע, טו.

[14] 'תוספות אחרות' על המקבילה בספרא, ויקרא נדבה פרק ו, ט, על פי תהלים נ, יב.

[15] זבחים מו, ב וברש"י; רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין טו, ו; שגגות ג, ג.

[16] רש"י זבחים מו, ב ד"ה עולה לשם עולה; רש"י ויקרא א, ט. וראה במזרחי שאמנם בשעת העיסוק בפועל בהקטרה אין צורך לחשוב 'לשם אישים' ו'לשם ריח' שהרי הוא מקטיר כעת; תוספות זבחים ב, א ד"ה כל, ולדעתם מחשבת 'לשם זובח' אינה נדרשת אלא בשעת הזריקה שבה כפרת הקרבן; קרן אורה זבחים ב, א וזבח תודה זבחים מו, ב בדעת הרמב"ם הלכות מעשה הקרבנות ד, יא, ולדעתם יש לחשוב מחשבות אלו בכל העבודות גם בהקטרה.

[17] ספר מצוות גדול עשה קפ.

[18] דעת רוב האחרונים בדעת הרמב"ם שם: משנה למלך; תפארת ישראל בהקדמתו לקדשים ג, ב; ערוך השולחן ע, יט; תוספות רעק"א זבחים ד, ו ועוד.

[19] קרח פיסקא קטז. אך מבחינה מעשית יש בכך קושי שכן ההקטרה יכולה להיות בלילה, זמן רב אחרי השחיטה, וקשה להניח שהכהנים יוכלו לדעת של מי היה כל קרבן.

[20] זבחים כז, ב - כט, ב; רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין יג, א - ב; יח, ו.

[21] שם.

[22] המחשבה החיובית היא 'לשם זבח'.

[23] המחשבה החיובית היא 'לשם זובח'.

[24] זבחים ב, א; רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין יג, א; טו, א.

[25] זבחים יג, א; רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין יג, ד.

[26] זבחים סד, ב; רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין יג, ה.

[27] מנחות יב, א; רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין יג, ו; טז, ז - ח.

[28] זבחים כט, ב; רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין טו, ג; יח, א.

[29] ויקרא ז, יח; רמב"ם שם.

[30] רמב"ם שם יח, ב.

[31] זבחים שם; רמב"ם שם.

[32] רמב"ם בספר המצוות; ספר החינוך מצווה קמד; סמ"ג לא תעשה שלה - שלז.

[33] ספר החינוך מצוה קמד, וייתכן שכך הוא גם לדעת הרמב"ם כפי שרמז בדבריו בהלכות פסולי המוקדשין יח, ב.

[34] רמב"ן בהשגות לספר המצוות מצווה רביעית לדעת הרמב"ם.

[35] דברים יז, א.

[36] ספרי שופטים פיסקא קמז; רמב"ן שם. ולדעתו הלאו כולל גם את האיסור להקריב את כל פסולי המוקדשין ועוד.

[37] זבחים ב, א; רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין טו, ג.

[38] זבחים ב, ב; רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות ד, י.

[39] זבחים ג, א; רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין טו, ד.

[40] כך משמע בגמרא בזבחים יג, א; מו, ב; רש"י זבחים קטו, א; תוספות עירובין לז, א; לחם משנה בדעת הרמב"ם הלכות מעשה הקרבנות ד, י וראה שם בכסף משנה.

[41] עיני אברהם ואבן האזל בדעת הרמב"ם שם וכן בפסולי המוקדשין טו, א. וראה ברדב"ז על מעשה הקרבנות שם שהוא הדין באשם.

[42] זבחים ב, ב.

[43] רש"י זבחים ב, ב; מו, ב; תוספות עא, ב. אך ראה גם תוספות זבחים ב, ב ד"ה קיימי ובשערי היכל זבחים מערכה ג.

[44] רמב"ם מעשה הקרבנות ד, י-יא. וראה שערי היכל שם ביאור הסוגיה לשיטתו.

[45] זבחים מו, ב.

[46] רמב"ם שם, וע"ע לשמה.

[47] תוספות זבחים ב, א ד"ה כל; משנה למלך בדעת הרמב"ם שם.

[48] תשב"ץ ג, לז; לחם משנה בדעת הרמב"ם שם. וראה בערוך השולחן העתיד (ע,כב) שחידש, שמחשבות אלו מעכבות אף במובן זה שאם חשב מחשבות הפוכות מאלו – הקרבן פסול לגמרי (ולא רק שלא עלה לבעלים לשם חובה). טעם הדבר, שמחשבות אלה מנוגדות לעצם מהותו של הקרבן, וחמורות הן ממחשבת שינוי השם ושינוי בעלים.

[49] מאירי פסחים סג, א; ספר החינוך מצוה קמד; כך גם נראה מסתימת הרמב"ם בכמה מקומות ובפרט בהלכות פסולי המוקדשין יג, א; יד, א; טז, א. ראה גם ערוך השולחן קמו, ח; זבח תודה זבחים יט ד"ה מחשב; שערי היכל זבחים מערכה א.

[50] רש"י זבחים מא, ב ד"ה כגון; תוספות פסחים סג, א ועוד; ספר התרומה הלכות ספר תורה סימן קצב; סמ"ג לא תעשה שלה - שלז; רא"ש הלכות ספר תורה סימן ג.

[51] רבה עיין שם.

[52] רב חיסדא שם.

[53] מנחות מט, א.

[54] רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין טו, א.

[55] אור זרוע הלכות פסחים סימן רכג. וכך סבר גם הרמב"ם בתחילה, עיין פירושו למשנה זבחים א, א במהדות הרב קאפח הערה 2.

[56] ספר החינוך מצוה קמד.