מחצית השקל

מחצית השקל: מטבע הניתן לגזברי המקדש עבור בניין הבית וקניית בהמות לקרבנות ציבור וכן לשאר צורכי העבודה.

מצות עשה מן התורה לתת מחצית השקל בכל שנה ושנה[1], שנאמר: "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש"[2]. בכסף זה היו גזברי המקדש קונים בהמות לקרבן ושאר הדברים הנצרכים להקרבת קרבנות הציבור לאותה שנה. במותר הכסף היו משתמשים לדברים נוספים הנצרכים לבניין המקדש וכליו.

המטבע: התורה מזכירה את השקל כמטבע המהווה אמצעי תשלום בכמה מצוות האמורות בתורה, כגון לענייני ערכין כשאדם תורם למקדש את ערכו, היה תורם זאת בשקלי כסף[3], וכך גם לענייני הקדש[4], וקנסות שנאמרו בתורה בעניין מפתה, מוציא שם רע, ועוד. מטבע זה היה עשוי ממתכת הכסף, ושיערו הראשונים את משקלו במאה ושישים שעורה[5]. הלכה היא, שחובת התורם לתת מחצית השקל בפעם אחת ולא בתשלומים[6].

החייבים במצוה: החייבים במצות מחצית השקל הם: כהנים, לוים, ישראלים, גרים ועבדים משוחררים. לעומת זאת נשים פטורות מהמצוה, שכן בתורה נאמר 'איש', ככתוב: "ונתנו איש כופר נפשו" – איש ולא אישה[7]. כך גם לעניין הגיל נאמר בתורה: "מבן עשרים שנה ומעלה", עם זאת יש אומרים שמגיל שלוש עשרה שנה חייבים במצוה, וגיל עשרים נאמר רק ליוצאי צבא במדבר. ויש אומרים, שמגיל שלש עשרה החיוב מדרבנן[8]. גם אלו שפטורים מהמצוה - אם נתנו מקבלים מהם, וחייבים הם להמשיך בנתינה זו מטעם נדר גם בשנים שלאחר מכן. מאחר שנתינתם באה בתורת נדבה, צריכים הם למסור את כספם 'יפה יפה לציבור' שהרי קרבנות ציבור צריכים לבוא משל הציבור ולא משל היחיד[9]. באשר לנכרי אם הביא מחצית השקל למקדש אין מקבלים אותה ממנו, ככתוב: "לא לכם ולנו לבנות בית לאלוהינו"[10]. עני חייב במצוה גם אם לצורך קיומה יצטרך לקחת הלוואה או למכור בגדו, ככתוב: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"[11].

חומות ירושלים ומגדלותיה נבנו משיירי מחצית השקל

בציור נראים חומות העיר והמגדלים שנבנו בתקופת הורדוס. הכנת העיר ירושלים עבור עולי הרגל כרוכה בהוצאות רבות, ועיקר סכום תרומת מחצית השקל הופנה לצרכי ציבור של עולי הרגל בירושלים, כגון, לצורך אמת המים העוברת בעיר, וכן לחיזוק חומת העיר ומגדלותיה, כי כל צרכי העיר באים משיירי הלשכה.

זמן המצוה - החל מראש חודש אדר: ההכנות לגביית מחצית השקל נעשו בחודש אדר בכמה שלבים: באחד באדר היו שליחי בית דין עוברים בכל עיר וכפר בארץ ישראל ו'משמיעין על השקלים', כלומר, מכריזים ומזכירים לעם את המצוה, כדי שכל אחד יוכל להכין את הכסף שבידו לצורך המצוה. תאריך זה נבחר חודש לפני ראש חודש ניסן שהוא 'ראש השנה לשקלים'. בחמישה עשר באדר מעמידים שולחנות ולידם חלפני כספים בכל מקום ואתר, כדי שהציבור יחליף את כספו במטבע מחצית השקל. ליד השולחנות העמידו שתי קופות בצורת שופר, רחב מלמטה וצר למעלה, קופה אחת מיועדת לשקלים הניתנים לשנה החדשה, והקופה השניה לחובות של מחצית השקל מן השנים הקודמות. בעשרים וחמישה באדר היו עוברים השולחנים למקדש. החל מיום זה מתחילים למשכן את הלויים והישראלים שעדיין לא הביאו את מחצית השקל. באשר לכהנים -אין ממשכנים אותם מפני דרכי שלום[12]. כמשכון נטלו מן האדם אפילו את בגדיו. אדם שנהג לתת מדי שנה בשנה מחצית השקל כנדבה, ובשנה מסויימת לא נתן – אין ממשכנים אותו[13].

'ראש השנה לתרומת שקלים': גביית מחצית השקל מכל מדינה ומדינה הסתיימה בראש חודש ניסן, אז היו משלחים את השקלים ביד שלוחים למקדש. שליחים אלו, היו יכולים להמיר את מטבעות הכסף במטבעות זהב שערכם רב יותר, ובכך להפחית את משקל המשא בדרך לירושלים[14]. משהגיעו התרומות לירושלים, ניתנו ב'לשכת השקלים'*. מבואר בגמרא, ש'ראש השנה לתרומת שקלים' עניינו, להביא קרבן מן התרומה החדשה: "אמרה תורה: חדש והבא קרבן מתרומה חדשה![15]" וכתבו הראשונים, שבראש חודש זה מתחילים להביא את התמיד הראשון מ"קרבנות הלקוחים מתרומת קופות של שקלי שנה זו"[16], זאת, בהמשך למה שעשו ישראל במדבר, שערכו את חנוכת המשכן ואת תחילת הבאת התמיד בתאריך זה. החובה לקנות את הקרבנות החדשים מכסף חדש נלמדת מן הפסוק: "זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה"[17].

תרומת מחצית השקל – 'משאת משה' בימי יואש

בציור נראה אדם מישראל המביא תרומת כסף - 'משאת משה' – למקדש בימי המלך יואש. כן נראה הארון בו ניתן הכסף - ככתוב (מלכים ב' יב): "ויקח יהוידע הכהן ארון אחד, ויקוב חור בדלתו ויתן אותו אצל המזבח מימין. בבוא איש בית ה' ונתנו שמה הכהנים שומרי הסף את כל הכסף המובא בית ה'". לדעת הפרשנים נתרם הכסף - מחצית השקל - לבדק הבית, כפי שנתרמה תרומת מחצית השקל בימי משה לאדנים במשכן. ובאשר לקרבנות התמיד - אלו הובאו למקדש מיתרת הכסף שנתרם לבדק הבית.

לשכות ששימשו למחצית השקל במקדש: השקלים שהובאו למקדש נמסרו לגזברים, ואלה היו אוצרים אותם בלשכה מיוחדת במקדש. בעניין לשכה זו שבה נתנו את הכסף שנאסף לשקלים נאמרו דעות שונות. יש מהראשונים האומר, שהיו שתי לשכות ששימשו כאוצר למחצית השקל, האחת: לשכה שהיתה אוצר כללי למחצית השקל, ונקראת - 'לשכת השקלים'[18]. בלשכה זו היו שלש קופות גדולות ובכל אחת מהן תשעה סאים של מחצית השקל. בבוא העת – בפרוס הפסח, ובעצרת ובחג, היו נוטלים מלשכה זו שלש קופות קטנות של מחצית השקל, ובכל קופה שלש סאין. את הכסף הזה המיועד לקניית קרבנות העבירו ללשכה אחרת, ככל הנראה ל'לשכת הקרבן'[19]. מאידך יש שפירשו שכסף מחצית השקל כולו ניתן בלשכה אחת, ושם היו עושים את 'תרומת הלשכה' ומעבירים לשלש קופות קטנות. לשכה זו היתה נשמרת, והקפידו לנעול את דלתותיה היטב. בנוסף היו חותמים את הדלתות בחותמת כדי שיהיה ניכר שלא נפתחה. את הכסף היו נותנים בשלוש קופות גדולות, בצורת שופר. כל קופה יכולה היתה להכיל תשע סאין מטבעות. מקופות אלו היו הכהנים 'תורמים את הלשכה', כלומר, צוררים את הכסף ומניחים אותו בקופות קטנות, המכילות שלוש סאין כל אחת, זאת לצורך הקרבנות. הכסף שהיה נשאר בקופות לאחר התרומה נקרא 'שיירי הלשכה', והיה מיועד למטרות שונות בהיכל ובירושלים[20].

שלשה עשר השופרות: במקדש נקבע מקום נוסף בו תרמו היחידים את תרומת מחצית השקל. כסף זה נתרם, כנראה, בלשכה בה העמידו 'שופרות' אחרים, כלומר, קופות שבהן נתרם כסף למטרות שונות במקדש. בכלל תרומות אלה הועמדו 'שופרות' עבור מחצית השקל לאלה המאחרים לתרום. ומבואר במשנה: "שלשה עשר שופרות היו במקדש, וכתוב עליהם: 'תקלין חדתין' ו'תקלין עתיקין'... 'תקלין חדתין' [שם נתנו מחצית השקל] שבכל שנה ושנה, ו'עתיקין' - מי שלא שקל אשתקד - שוקל [מחצית השקל] לשנה הבאה"[21]. לעומת הלשכות דלעיל שנקבעו בעזרה, לשכה זו נקבעה במקום אחר במקדש ומקומה לא ידוע[22]. וכתבו הראשונים: "במקדש היה לפניהם תמיד שלש עשרה תיבות, כל תיבה כמין שופר, ראשונה לשקלי שנה זו, שניה לשקלי שנה שעברה, שלישית... לקרבן שתי תורים... חמישית - למי שהתנדב מעות... לעצים למערכה"[23]. כאמור לעיל, צורת הקופות נעשתה כמין שופר, למנוע מרמאים להכניס את ידם לקופה וליטול ממנה כסף[24]

מחצית השקל

בתמונה נראית מטבע מחצית השקל מתקופת המרד, עליה הוטבעו המילים ירושלים הקדושה. במטבע זו קיימו ישראל את המצוה בשלהי ימי הבית השני. מצד אחד מוטבע עליה כלי הקטורת במקדש, ומצד שני אחד מצמחי הקטורת.

מחצית השקל נועד לקרבנות – יתרת הכסף - לשאר צורכי המקדש: הכסף שנאסף מתרומת מחצית השקל נועד על ידי גזברי המקדש לרכישת כל המתבקש לצורכי עבודת הכהנים.

א. בהמות לקרבנות הציבור, כגון: קרבות התמיד ומוספיהם.

ב. יין, סולת ושמן.

ג. מלח וסממני הקטורת.

ד. קרבן העומר, לחם הפנים, שתי הלחם.

ה. פרה אדומה, שעיר המשתלח והכנת לשון של זהורית.

ו. שכר אומנים ופועלים העובדים במקדש או בשבילו: האומנים עושי הקטורת ולחם הפנים, מגיהי ספרים של ירושלים, שכר הדיינים[25].

ז. בנייה במקדש וסביבו: כבש פרה אדומה שנבנה מהר הבית להר המשחה. כבש לצורך שעיר המשתלח. בדק הבית להיכל לעזרות ולמזבח העולה[26], וכן "אמת המים שבירושלים, וחומת ירושלים וכל מגדלותיה, וכל צרכי העיר באין משיירי הלשכה"[27].

צרכי העיר ירושלים באו לספק גם את צרכי עולי הרגל הרבים ובהמותיהם; במאגרי מים, באפשרות לינה וחנייה, וכל המתבקש לקיום המשפחה בשהותה ברגל בירושלים.

החייבים ב'קלבון': כאשר היה אדם פורט אצל השולחני שקל לשתי מחציות, היה עליו לשלם לשולחני שכר טירחה של חצי מעה, שכר זה היה נקרא 'קלבון'[28]. מי שאינם חייבים במצות מחצית השקל, ורוצים לקיימה, כגון, שתי נשים או שני עבדים, אם נתנו לשולחני שקל על מנת שיפרוט להם את מחצית השקל לשני חצאים – פטורים מן הקלבון. כהנים, וכן אחים שירשו את ירושת אביהם ועדיין לא חילקו הירושה ביניהם, והשותפין - פטורים מקלבון.

מחצית השקל לבניין המשכן - או לקרבנות? נושא הטעון בירור הוא, לאיזו מטרה נצטוו ישראל במדבר לתרום מחצית השקל - האם לבניין המשכן או לקרבנות? מן המקורות עולה שהמצוה היתה לתרום לבניין המשכן. ככתוב: "זה יתנו... מחצית השקל בשקל הקדש.... ונתת אותו על עבודת אהל מועד"[29], ומפרשים הראשונים, ש'עבודה' זו אינה עבודת הקרבנות אלא עניינה - האדנים, "ומן המנין הזה נעשו האדנים משקלים שלו"[30]. המקור לכך הוא בדברי חז"ל, שהמצוה לתת מחצית השקל תחילתה עם רדת משה מהר סיני ביום הכיפורים, ובאותה שעה נצטוו ישראל להביא מחצית השקל, "ירד [משה] בעשירי בתשרי והוא היה יום הכיפורים, ובישרם שנתרצה לפני המקום... 'ואחרי כן נגשו כל בני ישראל ויצום'[31]... לעשות את המשכן![32]" המצוה היתה לתרום מחצית השקל להכנת האדנים, ככתוב: "בקע לגולגולת מחצית השקל... לצקת את אדני הקדש"[33]. כך גם נאמר בירושלמי: "תרומת אדנים – לאדנים"[34], וכן במדרש: "צא ולמד מן האדנים, שנאמר... 'בקע לגלגולת מחצית השקל'. אימתי הביאו השקלים [לאדנים]? ממחרת יום הכפורים! ולשני בקרים הביאו כל הנדבה למלאכת המשכן"[35]. ובלשון יותר מדויקת ב'ברייתא דמלאכת המשכן': "עשר תרומות הן... תרומת שקלים – לאדנים![36]"

השולחנות וה'שופרות'

בציור נראה גזבר המקדש ליד שולחן ועליו כספי מחצית השקל. לידו שני 'שופרות', כלומר, קופסאות שפיהן צר, אליהם מטיל הגזבר את כסף התרומה. על האחד נרשם 'תקלין חדתין', כלומר שקלים שנתרמו עבור שנה זו, ועל השני נרשם 'תקלין עתיקין', היינו, כסף שניתן עבור מצות מחצית השקל של שנה שעברה.

מחצית השקל - לבניין בית ראשון ושני: מאז ומעולם תרמו ישראל מחצית השקל לבניין הבית, ורק העודפים הלכו לקרבנות, וכפי שנאמר בתרומה שנתרמה בימי המלך יואש, כמבואר בראשונים: "אמר הכתוב: 'מדוע לא דרשת על הלויים, להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאהל העדות![37]' ייראה מזה, כי 'משאת משה' [מחצית השקל היא] מצוה לדורות, להביאו לבדק הבית! [זאת] אף על פי שלא ימנם [במפקד]. וכן [משתמשים במחצית השקל] בקרבנות - כדברי חכמים![38]" כלומר, השימוש במחצית השקל לקרבנות הוא מדרבנן. עוד כתבו הראשונים, ש"'משאת משה' הוא כסף שקלים... ואם תאמר: כיון שנתנו השקלים לבדק הבית - ממה היה להם התמידים באותה שנה!" והתשובה - שכסף מחצית השקל "הספיק לזה לזה [לבדק הבית] ולזה [לקרבנות]"[39]. כך גם מוכח מלשון התוספתא: "ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין 'פרשת שקלים', ומפטירין 'פרשת שקלים שביהוידע הכהן'"[40]. כוונת התוספתא ל'משאת משה' שגבה יהוידע הכהן לבדק הבית, והיא הנקראת 'פרשת שקלים', כי כסף מחצית השקל נועד לבניין. כאמור, גם הבהמות לקרבנות נקנו בתרומת מחצית השקל, שהרי מטרת הבניין היא הקרבת הקרבנות, אך החיוב ביסודו נאמר באשר לאדנים ולבדק הבית. כך כותב גם הגר"א שהכסף נועד לבניין, ואילו 'הלכה למשה מסיני' קובעת שגם לקרבנות, זו לשונו: "השקלים לקרבנות לא נכתבו בתורה! והיא 'הלכה למשה מסיני'"[41]. לאור האמור כתבו האחרונים, כי מה שאמרו חז"ל: "שלש תרומות הן: של מזבח - למזבח, ושל אדנים - לאדנים, ושל בדק הבית - לבדק הבית"[42], הכוונה היא, שתרומת מחצית השקל לאדנים כתובה במפורש בתורה, ואילו התרומה לקרבנות וכד', לא נזכרה אלא ברמז ואסמכתא. לאור האמור, אותם המקורות המדברים על תרומת מחצית השקל לקרבנות, הכוונה היא, שמאחר שהמקדש בנוי, עיקר מטרת התרומה עתה היא לקרבנות, ולכן מכריזים עליה בראש חודש אדר, ומקריבים בכסף זה החל מראש חודש ניסן.

המושג - 'בפני הבית': במסכת שקלים נאמר: "השקלים... אין נוהגין אלא בפני הבית"[43]. יש מי שהבין, שהמושג 'בפני הבית' עניינו – כשהבית בנוי ומושלם, וכך גם המזבח, אזי חל חיוב לתת 'מחצית השקל'. אולם מדברי הראשונים נראה כי לא לכך התכוונו חז"ל, ו'בפני הבית' עניינו – התקופה! הזמן בו חל חיוב לבנות את הבית. כך היה בזמן בניין המשכן, ש'מחצית השקל' ניתנה בתשרי, שלא 'בפני הבית', כשלמעשה הושלם המשכן בכסף זה רק לאחר חצי שנה, בראש חודש ניסן. כאמור, הגדרה כעין זו כתבו הראשונים: "'בפני הבית' היינו, בפני מזבח, ולאו 'בית' ממש![44]" כך גם כתבו פרשני המשנה "הביכורים בפני הבית... מפורש בתורה... עד שיהא שם מזבח [ולא בית] ואז חייבין בהן"[45]. כלומר, 'בפני הבית' עניינו התקופה בה מתחדש בניין הבית. ואכן כך נהגו עולי בבל, אשר גבו מחצית השקל למקדש, בנו מזבח, והקריבו עליו תמידים ומוספים, זאת, כשהבית עצמו עמד בחורבנו, ונחנך רק בתום עשרים ושתים שנה. כך נתקיימה מצות הקרבת התמיד על פי ההלכה האומרת: "מקריבין [קרבן תמיד על המזבח] אף על פי שאין בית"[46], וכך נפסקה ההלכה לדורות[47]. הווה אומר, זו מהות המצוה, לתרום מחצית השקל לבניין הבית, וממנו ייבנה המזבח ובו יקנו את הבהמות לקרבן התמיד. ומה שאומרת המשנה - "השקלים... אין נוהגין אלא בפני הבית", הכוונה היא לזמן ולתקופה - כנ"ל.

מן המחקר

תרומת מחצית השקל: האם דווקא ממטבע חצי שקל העשוי כסף – או גם מהכסף בן ימינו?

שאלה: יש לברר באשר לקיום מצות מחצית השקל בימינו, היא; כיצד נותנים מחצית השקל למקדש, האם דווקא במטבע העשוי ממתכת הכסף, כפי שהיה בעבר, או שמא ניתן לשלם בשקלים של ימינו ואף בשטרות כסף של המדינה? זאת, כשסכום התשלום נקבע לפי הערך של שמונה גרם כסף, שהוא משקל מטבע מחצית השקל בזמן התורה?

תשובה: נאמר במשנה: "וכולן נפדין בכסף ובשווה כסף חוץ משקלים"[48], כלומר, כל דבר הנפדה, ניתן לפדותו בכסף או בשווה כסף – סחורה, חוץ מהכסף של מצוות מחצית השקל שאינו נפדה בשווה כסף אלא אך ורק בכסף! בגמרא מובא הטעם: 'שמא תזיל [הסחורה]... ונמצא ההקדש מפסיד'[49]. נמצא, שאין לתת למקדש סחורה בשווי מחצית השקל, שמא מחיר הסחורה יוזל והמקדש יפסיד. מאידך מותר לתת למקדש מטבע אחר בשווי מחצית השקל, שכן מטבע הוא 'טבעא' ולא 'פירא' וערכו אינו נפחת. ואכן, כך נהגו בתקופת הבית, וכדברי המשנה: "מצרפין שקלים לדרכונות מפני משאוי הדרך"[50], כלומר, פודים את חצאי השקלים במטבעות זהב, כי כל דרכון זהב שווה ארבעה חצאי שקלים, ובכך מפחיתים בהרבה את כובד המשא בדרך לירושלים. נמצא, שמותר לתת למצוות מחצית השקל מטבע אחר.

ראוי להוסיף, שהיתר זה קיים מיד בזמן נתינת הכסף למצותו, ולא רק כשבאים לפדותו, וכפי שמצינו בתחילת ימי בית שני, שחכמים קבעו, שיתנו ישראל למצות מחצית השקל דרכונות של זהב, וכלשון המשנה: "שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות [זהב], חזרו לשקול סלעים... "[51].

לשכת מחצית השקל

בציור נראה כהן כשהוא נכנס ללשכה להכין את כסף מחצית השקל לקניית קרבנות התמיד לתקופת השנה הקרובה. תרומה זו נתרמה "בפרוס הפסח, בפרוס עצרת בפרוס החג" (שקלים ג, א) כלומר, הכנת הכסף נעשתה סמוך לכל אחד מן הרגלים. הכהן היה מעביר שלש סאין של מחציות השקלים מן הקופות הגדולות [מאחורי הכהן] ומכין אותם בקופות קטנות לצורך קניית קרבנות לתקופה הבאה. (לרמב"ם בעניין זה שיטה אחרת, ראה ערך 'לשכת השקלים', שלשיטתו היו שתי לשכות המיוחדות לענין זה). כשנכנס הגזבר לפנים נשארו הכל בחוץ, ומובא במשנה בשקלים ג, ב: "אין התורם נכנס [ללשכה] לא בפרגוד חפות, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילין, ולא בקמיע... לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות [שלא יחשדו בו] כדרך שצריך לצאת ידי המקום".

מעולם ההלכה

מצות מחצית השקל – האם נוהגת בזמן הזה?

שאלה: האם תרומת מחצית השקל נוהגת בזמן הזה מן התורה, או שמא רק בזמן שבית המקדש קיים? כך נראה, לכאורה, מלשון חז"ל במשנה (שקלים ח, ח) האומרת: "השקלים... אין נוהגין אלא בפני הבית", וכך כותב הרמב"ם (שקלים א, ח). ממקורות אלו עולה, שרק כשייבנה הבית יתחיל חיוב 'מחצית השקל' כדי לקנות בהמות לקרבנות.

תשובה: מוני המצוות מונים את נתינת 'מחצית השקל' כמצוה לדורות. המצוה לא בטלה מעולם, והחיוב לתת הוא מדי שנה בכל דור ודור[52].

א. סכום התרומה, הוא כמשקל מאה וששים גרעיני שעורה של כסף טהור, אולם ערך מתכת הכסף בשוק משתנה, ויש לבדוק את ערכו בזמן התרומה (בשנת תשע"ג ערך מחצית השקל היה בין 30 ל – 40 שקל של זמננו).

ב. הנמנע מלתרום, מבטל מצות עשה מן התורה, ומבטל בכך את האפשרות לקיים את המצוות האמורות במקדש.

ג. מצות מחצית השקל מן התורה נאמרה לצורך בניין הבית, כך היה במשכן, שם תרמו ישראל מחצית השקל לאדנים, וכך היה בבית ראשון שתרמו ישראל את 'משאת משה' לבדק הבית, וכך היה בימי בית שני, שתרמו מחצית השקל לבניין המזבח והקרבת התמיד, זאת בטרם נבנה הבית (ראה בערך זה לעיל).

ד. נמצא, שמה שאמרה המשנה "בפני הבית" הכוונה היא לתקופה בה מתחייבים ישראל לבנות את הבית.

ה. מובא בדברי חז"ל, שמשעה שישראל בארץ ואינם מקריבים קרבנות בהר הבית הרי הם נענשים, חלילה, וכבר אירע כדבר הזה ובאה מגיפה בימי דוד.

ו. כתב הרמב"ן בפירושו לבמדבר (טז, כא): "שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה... [למרות שהקריבו קרבנות בשילה] ואין השבטים מתעוררים לאמור: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'".

ז. משעה שנכבש המקום על ידי צבא ישראל, ואין קרבן על המזבח והעבודה בטילה, חובה על כל אדם מישראל - וכמובן על חכמי ישראל, לתרום מידית 'מחצית השקל' לבניין הבית ולהקרבת הקרבנות. על זאת מתפלל כל אדם מישראל: "יהי רצון... שתעלנו בשמחה לארצנו... ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו". על כגון זה אמרה תורה: "מוצא שפתיך תשמור ועשית".

ח. ראוי לזכור, שעולי בבל היו תחת שעבוד מלכויות בממלכת פרס ולמרות זאת עשו הכל לחדש את העבודה. על אחת כמה וכמה בתקופה זו הדבר מחוייב מבחינת ההלכה. וראה בברכות לד, ב; שמשעה שפרק ה' עול המלכויות מעל צואר ישראל הרי זה שינוי מהותי המחייב לקיים את כל מצוות התורה. כך קובע הרמב"ם להלכה בהלכות תשובה ט, ב; ובהלכות מלכים יב, ב.

ט. אחת השאלות המעסיקות את הציבור, האם מחצית השקל שתורמים אינו הקדש? התשובה היא, ש'הקדש' זו מצות עשה מן התורה שלא בטלה, ובזמן הבית היה כל אדם מחזיק בביתו כספי הקדש: מחצית השקל, כסף מעשר שני, ושאר הקדשות, וכך היא המצוה.

י. מצינו מצוות לאחר החורבן, שם גזרו חכמים שלא להקדיש מחשש למעילה. לא כן בענייננו, אומרת המשנה (שקלים ח, ח): "המקדיש שקלים [אחר החורבן] הרי זה קודש". שכן, מצות 'מחצית השקל' היא מפתח לשאר המצוות שבמקדש, לפיכך לא רצו חכמים לגזור שלא להקדיש, לבל תיבטל המצוה, ויתבטל חלילה בנין הבית השלישי.

יא. מבחינת ההלכה אין, אפוא, מניעה מלהקדיש את מחצית השקל. עם זאת, מאחר שיש בני אדם החוששים לתקלה, יש מקום לקיים את המצוה בלא להקדיש את התרומה, ולומר: 'הנני מקיים בכסף זה מצות עשה של מחצית השקל, ואין הכסף הקדש'.

יב. ב'מכון המקדש' מקפידים ללמד את ההוראות הנ"ל לתורמים ליצירת כלים ובגדי כהונה.

מטבע זהב מן התקופה הפרסית

בתמונה נראית מטבע פרסית הנקראת 'דרכון', וכלשון המשנה: 'מצרפין שקלים לדרכונות מפני משאוי הדרך' (שקלים ב, א).

---

[1] שמות ל, טו. רמב"ם הלכות שקלים א, א. חינוך מצוה קה. ןלדעת הגר"א (אדרת אליהו שמות) מחצית השקל היא הלכה למשה מסיני. למעשה, הפסוקים בתורה העוסקים בנתינת מחצית השקל מדברים על נתינה בזמן ספירת העם ולא בנתינה קבועה למקדש. עובדה זו היא העומדת ביסוד דעתו של הגר"א.

[2] שמות ל, יג.

[3] ויקרא כז, ג. עיין שם בערכים שונים לפי גילו של אדם.

[4] ויקרא כז, טו.

[5] רמב"ם שקלים א, ה, במידות ימינו כשמונה גרם כסף.

[6] רמב"ם שם הלכה י.

[7] מנחת חינוך קה.

[8] משנה למלך, קצות החושן, ועוד.

[9] משנה שקלים א, ד. וראה בפרשני המשנה שם.

[10] משנה שקלים א, ג. רמב"ם הלכות שקלים א, ז.

[11] רמב"ם שם א, א.

[12] משנה שקלים פרק א. רמב"ם שקלים א, ט.

[13] רמב"ם שם הלכה י.

[14] במשנה שם מצויין שהיו ממירים את מטבעות מחצית השקל בדרכונות של זהב, כאשר בימי בית שני, השקל היה במשקל הסלע, וכל דרכון זהב היה במשקל שני סלעים, כך שהחלפת חצאי השקלים בדרכונות של זהב הפחיתה את משקל המטבעות בשבעים וחמישה אחוז.

[15] ראש השנה ז, א.

[16] ראש השנה ז, א; ראה רש"י ומאירי שם.

[17] ירושלמי שקלים ב, א.

[18] פיה"מ לרמב"ם שקלים ג, ב.

[19] נראה שהעבירו את הקופות הקטנות ל'לשכת הקרבן', שעליה הופקדה שמירה מיוחדת מדי לילה. ראה רמב"ם בפירוש המשנה לשקלים ג, א; שהיו נותנים את שלשת הקופות הקטנות בלשכה מיוחדת "תחת השגחה".כוונתו ככל הנראה למשנה במידות א, א; שם נאמר שהיתה ללשכה זו שמירה מיוחדת של הלויים. הדבר לא נתפרש מה עניינה של לשכה זו, ומדוע הפקידו עליה שמירה תמידית, אך מדברי הרמב"ם אלו, יש ללמוד, שהדבר נעשה כדי לשמור על כסף מחצית השקל, שנאסף בלשכה זו.

[20] רבי עובדיה מברטנורא.

[21] משנה שקלים ו, ה.

[22] עיין ערך 'לשכות שאין מקומן ידוע'.

[23] רמב"ם שקלים ב, ב.

[24] ירושלמי שקלים טו, ב.

[25] כתובות קו, ב.

[26] רמב"ם שקלים ד, א. ד, ז - ח.

[27] משנה שקלים פרק ד; רמב"ם שקלים ד, ח.

[28] ירושלמי שקלים א, ד; רמב"ם שקלים ג, א - ב.

[29] שמות ל, יג.

[30] שמות ל, יג: וראה רש"י שם ל, טז; ושאר הפרשנים.

[31] שמות לד, לב; הציווי מובא בכי תשא, בהמשך לירידת משה מהר סיני, ושם ציוה על ישראל להקים משכן.

[32] 'סדר עולם רבה' ו – ח.

[33] שמות לח, כו.

[34] שקלים א, א.

[35] במדבר רבה פרשה א.

[36] שם פרק א.

[37] דהי"ב כד, ו.

[38] רמב"ן בפירושו לשמות ל, יב.

[39] רד"ק למלכים ב' יב, ה.

[40] תוספתא מגילה ג, א.

[41] 'אדרת אליהו' - 'כי תשא'. ולא נמצא מקור ל'הלכה למשה מסיני' בעניין זה.

[42] מגילה כט, ב.

[43] משנה שקלים ח, ח.

[44] בעלי התוספות לזבחים ס, ב.

[45] פירוש המשנה לרמב"ם ביכורים ב, ג; וכן רע"ב שם.

[46] עדויות ח, ו.

[47] רמב"ם בית הבחירה ב, ד.

[48] בכורות מט,ב.

[49] ירושלמי שקלים ה,א.

[50] שקלים ב, א.

[51] שקלים ב,ג.

[52] הסיכום להלן, מתוך מאמר 'מחצית השקל מן התורה - בזמן הזה' – ובו שנים עשר פרקים, מאת הרב ישראל אריאל – מכון המקדש.