מנחת חביתין

מנחת חביתין: מנחה מיוחדת שמובאת עבור הכהן הגדול בכל יום, חלקה בבוקר וחלקה בין הערביים.

נאמר בתורה: "זה קרבן אהרן ובניו... עשירית האיפה סולת מנחה תמיד, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. על מחבת בשמן תיעשה, מורבכת תביאנה, תופיני מנחת פיתים... והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה, חוק עולם לה' כליל תוקטר"[1]. פסוקים אלו מתארים את מצות הקרבת מנחת החביתין של הכהן הגדול – הנקראת על שם ה'מחבת' בה היא נעשית[2]. והיתה מובאת מביתו של הכהן הגדול.

חובת ההבאה: מיום מינויו של הכהן הגדול, חובה עליו להביא את מנחת החביתין בכל יום ויום, ואם הכהן הגדול מת, חובה על הציבור להביא מנחה זו, במקרה זה מביאים אותה שלמה ואין מחלקים אותה לשניים[3]. מנחה זו נחשבת לקרבן שזמנו קבוע, ועל כן לישתה ואפייתה והקרבתה דוחים את השבת ואת הטומאה[4].

הסולת למנחה: מנחה זו מובאת בכלי אחד המכיל עישרון* שלם של סולת, ובכלי זה הסולת מתקדשת, ככתוב "עשירית האיפה סולת". סולת זו מחלקים לשני חצאים של עישרון, בכלים המכילים חצי עישרון כל אחד. למרות שחוצים את הסולת, יש להקפיד שלא להביא אותו מתחילה בכלי המכיל חצי עישרון אלא בכלי של עישרון שלם[5]. באשר להקרבה, מקריבים את חציה בבוקר ואת חציה השני בין הערביים, ככתוב: "מחציתה בבוקר ומחציתה בערב". מכל חצי עישרון הכהן לש שש חלות, ובסך הכל, שתים עשרה חלות[6]

לשכת עושי חביתין

בתמונה נראית 'לשכת עושי חביתין'. היתה זו לשכה מיוחדת להכנת החביתין של כהן גדול מדי יום ביומו. ומובא במסכת תמיד א, ג; שממקום זה החלו הכהנים בעבודת יומם עם שחר, וכלשון המשנה: "נטל את המפתח... ונכנס מבית המוקד לעזרה, ונכנסו [הכהנים] אחריו, ושתי אבוקות של אור בידם... היו בודקין והולכין עד שמגיעין למקום בית עושי חביתים... העמידו עושי חביתים לעשות חביתים". וראה ערך 'לשכת עושי חביתין'.

השמן למנחה: יחד עם הסולת מביאים שמן בכמות של שלושה לוגים לכל העישרון[7]. שלושת הלוגים היו מתחלקים לשנים עשר רביעיות, בכלי המכיל רביעית. שמן זה ניתן לכל אחת משתים עשרה החלות[8]. בעת בלילת השמן בסולת, מוסיפים מים רותחים כדי לחלוט את התערובת, וזה עניינו של המושג "מורבכת" הכתוב בתורה[9].

אפיית המנחה: המנחה צריכה להיאפות בתוך שטח העזרה, ובאותו יום בו מקריבים מנחה זו, שכך דרשו את המילה "תופיני" – תאפינה נאה, ומנחה שנאפתה מאתמול כבר אינה נאה כבשעת אפייתה[10]. כמו כן, אין אופים את החלות משך זמן רב שיתייבשו, ודי לאפותן מעט, שכן דרשו מילה זו באופן נוסף: "תופיני" – תאפינה נא[11]. אחרי האפייה, היו מטגנים את המנחה בשמן[12].

פתיתת המנחה: מנחת החביתין מוקטרת כליל ככל מנחת כהן*, ועל כן יש מי שסובר, שבניגוד למנחה* רגילה, שפותתים אותה וחותכים אותה לחתיכות קטנות יותר, וקומצים ממנה, לא כן במנחה שלא היו פותתים אותה לפתיתים, שהרי אין בה קמיצה[13], זאת, למרות האמור בתורה על מנחה זו "מנחת פתים"[14]. יש אומרים, כי היו מחלקים את החלות הללו לארבעה חלקים[15], ויש אומרים, כי אינו מחלק את החלות הללו לארבע חלקים, אלא לשני חלקים, וכך מקובל להלכה[16].

לבונה: בהקרבת המנחה נותנים חצי קומץ לבונה בבוקר וחצי קומץ לבונה בערב[17].

מעולם המחשבה

מנחת חביתין – מנחת חינוך לכל החיים

מצינו הבדל בין מנחת כהן הדיוט לבין מנחת כהן גדול, שכהן הדיוט מביא 'מנחת חינוך' ביום כניסתו לעבודה ודי בכך. לעומת זאת כהן גדול מביא מנחה זו מדי יום ביומו - חציה בבוקר וחציה בערב. זאת, על שום מה? אולם מיוחד הוא הכהן הגדול, שנאמר בו (ויקרא כא, יב): "ומן המקדש לא יצא... כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה'". כך נשאר כהן גדול בקדושה מתמדת בבגדיו המיוחדים ובציץ שעל ראשו. דווקא משום כך יכול לבוא הכהן הגדול למצב של שיגרה ו"מצות אנשים מלומדה". בעוד שדווקא הוא צריך להרגיש את קיום המצוות שבמקדש, על דרך שאמרו חז"ל (פסיקתא זוטרתא דברים ראה): "בכל יום יהיו חביבין עליכם [המצוות] כאילו היום קבלתם אותם מהר סיני". מה עוד, שהכהן הגדול יכול להגיע לכלל גאוה בעבודתו, ואף לידי זלזול בעבודה, כפי שאירע ליששכר איש כפר ברקאי (כריתות כב, ב) וכפי שאירע ליוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי בסוף ימיו (ברכות כט א). לפיכך פותח כהן גדול את יומו ב'מנחת חינוך' משלו ומכספו, ומסיים את יומו בהשלמת המנחה, ובכך לומד, שהחינוך אינו עניין ליום אחד, אלא על כל אדם להתחיל כל יום את החינוך מחדש עד סוף ימיו.

---

[1] ויקרא ו, יג - טו.

[2] פירוש הרמב"ם למשנה יומא ב, ג.

[3] תורת כהנים שם; מנחות נא, ב; רמב"ם תמידין ומוספין ג, יח - כב.

[4] משנה תמורה יד, א; משנה מנחות צו, א; רמב"ם שם ג, יח.

[5] משנה מנחות נ, ב (וראה עוד במשנה שם פז,א); רמב"ם מעשה הקרבנות יג, ב.

[6] משנה מנחות עו, א; רמב"ם שם.

[7] מנחות נא, א; רמב"ם שם.

[8] מנחות פח, ב; רמב"ם שם יג, ג.

[9] תורת כהנים שם; רמב"ם שם יג, ב. ובפירוש המשניות למנחות ט, ג ביאר, שהשמן שעמה צריך להיות רותח.

[10] מנחות נ, ב; רמב"ם תמידין ומוספין ג, יח. וביאר שם עוד, שאם תאפה מבערב, תיפסל בלינה.

[11] מנחות שם; רמב"ם מעשה הקרבנות יג, ג.

[12] כך היא הכרעת הרמב"ם שם, וכן הוא ברש"י ויקרא ו, יד. ובגמרא שם נחלקו הדעות אם אופה ואחר כך מטגן או שמטגן ואחר כך אופה.

[13] דעת רבי שמעון במשנה מנחות עה, ב.

[14] ומבאר במיוחס לרשב"א בדעתו שם, שהכוונה היא שיטגנה כמנחת מחבת הטעונה פתיתה, ופירוש הפסוק הוא "כמנחת פתים"; וראה במשנה למלך על הרמב"ם שם יג, ד. שתמה על סברה זו.

[15] תורת כהנים שם; יראים סימן תמז; וכך נראה להבין מרש"י על התורה שם "שטעונה פתיתה", אם כי ייתכן שסבר כמו הדעה הבאה.

[16] גמרא שם; רמב"ם שם יג, ד; סמ"ג עשין קפו; חינוך מצוה קלו; רע"ב מנחות ו, ד. ואילו הראב"ד על הרמב"ם משיג וסובר, שלא מחלקים כל חלה בפני עצמה (ונראה שלהבנתו החלוקה לשניים הראשונית היא החלוקה האמורה בגמרא).

[17] מנחות נב, א; רמב"ם שם.