מעיין השילוח

מעיין השילוח: מעיין מים חיים בנחל קדרון בירושלים מדרום להר הבית.

מעיין השילוח, הנקרא גם 'גיחון', נזכר במקרא פעמים אחדות, וכגון, בקשר להמלכת שלמה המלך[1], וכן, בתיאור מפעל חציבת ניקבת השילוח, והכנסת המים לתוך תחומי העיר בימי חזקיהו המלך[2]. עוד נזכר המעיין כמשל על מלכות בית דוד[3]. המעיין היה מקור המים החשוב ביותר בירושלים, ומימיו נזכרים בדברי חז"ל לעניין הלכה: לצורך ניסוך המים* בחג הסוכות, לקידוש מי אפר פרה אדומה*, למשיחת המלכים, כמו כן לעניין מצוות עלייה לרגל, וכך לשתיית הכהנים בעת אכילת קדשים.

ניסוך המים בחג הסוכות: בשבעת ימי חג הסוכות היו מנסכים מים מדי יום ביומו על גבי המזבח, זאת, בנוסף ליין הנסכים המובא בזמן הקרבת תמיד של שחר*. את המים היו מביאים ממעיין השילוח הנמצא סמוך למקדש, וכך שנינו: "צלוחית של זהב - מחזקת שלשה לוגים, היה ממלא מן השילוח"[4], שנאמר: "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה"[5] – 'מעיני הישועה' שבפסוק הם מימי השילוח[6]. השער בו נכנסו עם המים למקדש נקרא על שם מאורע זה - 'שער המים'[7]. בשעת הכניסה בשער לתחום העזרה עם צלוחית המים, היו תוקעים ומריעים ותוקעים[8]. ביום שבת שחל בסוכות היו ממלאים מן השילוח בערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת, כדי שהמים לא ייפסלו בלינה, ולמחרת היו ממלאים ממנה לכלי השרת[9].

קידוש אפר פרה אדומה: כשהיו מביאים מים חיים לערבם עם אפר הפרה האדומה לצורך הכנת מי חטאת – 'מי נדה', שימש מעיין השילוח מקור למים החיים, וכך שנינו: "חצרות היו בירושלים... ומביאים נשים עוברות ויולדות שם, ומגדלות שם את בניהן. ומביאים שוורים ועל גביהן דלתות, ותינוקות יושבין על גביהן וכוסות של אבן בידם. הגיעו לשילוח, ירדו ומלאום, ועלו וישבו על גביהן"[10]. בסביבת מעיין השילוח עצמו לא חששו חכמים לקבר התהום, שאין דרך בני אדם לקבור שם[11].

מעיין הגיחון

פתח מעיין הגיחון ממנו יורדות מדרגות אל תעלת המים שחצב חזקיהו המלך.

משיחת המלכים: אמרו חכמים: "אין מושחים את המלכים אלא על המעיין, כדי שתמשך מלכותם"[12], וכמתואר בכתוב, שמשיחה זו נעשתה במעיין השילוח הסמוך למקדש ולירושלים, ככתוב: "ויאמר המלך להם: קחו עמכם את עבדי אדוניכם, והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי, והורדתם אותו אל גיחון"[13]. וכתבו הפרשנים, שהמשיחה נעשתה דווקא במעיין השילוח, כסמל לכך, שמלכותם תמשך בהשקט ובטחה, וכמימי השילוח ההולכים ונמשכים בנחת[14].

מעולם המחקר

יש מן החוקרים בימינו הטוענים כי ה'שילוח' הוא 'בריכת השילוח' ולא מעיין הגיחון. לשיטתם, בימי בית שני היה מעיין הגיחון סתום ומכוסה ולא הוכר כלל. כמו כן במוצא הניקבה היתה הבריכה הגדולה שהיתה גם מוקפת קבוצות של מדרגות וביניהם משטחים לנוי ומעוטרת בשורת עמודים (נתגלתה ע"י רייך ושוקרון לאחרונה). אף בתיאור ירושלים של יוסף בן מתתיהו במלחמות, נראה שהוא מכיר רק את בריכת השילוח ומתאר את מקומה. לאחרונה חשפו החוקרים גם את הדרך המרוצפת העולה מן השילוח עד הר הבית ומצאו מתחתיה תעלת ניקוז גדולה. הדרך והתעלה מוזכרים ב'מלחמות' בתיאור המלחמה עם החורבן; המגינים נחבאו שם והרומאים מצאום והרגום.

במצות עליה לרגל: להלכה נקבע במשנה, שקטן פטור ממצות עלייה לרגל. עם זאת, כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית - אביו חייב להעלותו כדי לחנכו במצוות[15]. בתלמוד הירושלמי נאמר, שהמרחק שהילד צריך להיות מסוגל ללכת לעניין זה, נמדד ממעיין השילוח שבעמק ועד לעזרה שבראש ההר[16].

מים לעיכול המזון ולשתייה: מי השילוח היו נקיים ומתוקים, ולכן שימשו כמקור למי שתיה לתושבי ירושלים[17]. במיוחד הקפידו להביא לכהנים ממי השילוח, שכן, היו אוכלים בשר קדשים, ומים צלולים אלו הקלו על עיכול הבשר במעיהם[18].

מעולם המחשבה

חזקיהו סתם את מי גיחון בעת המצור – האם נהג כהלכה?

מצינו מחלוקת בדברי חז"ל בעניין סתימת מי הגיחון, בעת שנכנסה ירושלים במצור בימי חזקיה המלך. כמובא בברכות י, ב: "ששה דברים עשה חזקיהו המלך: על שלשה הודו לו [חכמים] ועל שלשה לא הודו לו. על שלשה הודו לו: גנז ספר רפואות - והודו לו, כתת נחש הנחושת - והודו לו, גירר עצמות אביו על מטה של חבלים - והודו לו. ועל שלשה לא הודו לו: סתם מי גיחון - ולא הודו לו...". מאידך, מוצאים דעה בדברי חז"ל - באבות דרבי נתן א' (פרק ב): "סתם מי גיחון - והסכימה דעתו לדעת המקום!" עוד מצינו במדרש שוחר טוב (מזמור פ"ז): "'נכבדות מדובר בך' - זה חזקיה, שסתם מי גיחון!" יש לפנינו, אפוא, מחלוקת חכמים בעניין זה. אכן, חלקו הראשונים בעניין מידת הביטחון הראויה בעניין רפואה. הרמב"ן כותב (ויקרא כו, יא): "מה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח... 'והסירותי מחלה מקרבך'!" לעומת זאת, כותב הרמב"ם בפירוש המשנה לפסחים ד; שהתרופה שנותן הרופא לחולה, כמוה כמי שנותן לחם לרעב, ואין בכך הסרת הביטחון בה' – "כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל, שהמציא לי דבר להסיר רעבוני, ולהחיותני ולקיימני - כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי". כעין זו היא המחלוקת דלעיל בעניין סתימת מי הגיחון בפני מלך אשור: יש מן החכמים שסברו שמידת הביטחון בה' מחייבת, להשאיר לאויב מי שתיה ולבטוח בקב"ה בלבד, ואילו חכמים אחרים סוברים, שמידת הביטחון במלחמה הפוכה, ומצות התורה היא, להשיב מלחמה שערה - "עד רדתה", כמובא בספרי דברים כ, יב: "אף להרעיבה אף להצמיאה".

הבאת מים לניסוך מעיין השילוח

בציור נראים הכהנים, כשהם שואבים מים מן השילוח עם שחר להביאם לעזרה, כדי לנסך את המים לתוך ספל הכסף המיועד לכך על גבי המזבח. המעמד כולו מלווה בשירה, שמחה ותקיעת חצוצרות.

---

[1] מלכים א' א, לג; שם א, לח.

[2] דברי הימים ב' לב, ל.

[3] ישעיהו ח, ו וברש"י שם.

[4] סוכה מח, א; רמב"ם תמידין ומוספים י, ז.

[5] ישעיהו יב, ג.

[6] סוכה מח, ב. ובתוספות ד"ה 'מנא'.

[7] משנה שקלים ו, ג; משנה מידות ב, ו.

[8] סוכה מח, א; רמב"ם שם.

[9] סוכה מח, ב; רמב"ם שם י, ט.

[10] משנה פרה ג, ב. רמב"ם פרה אדומה ב, ז.

[11] רמב"ם שם.

[12] הוריות יב, א; כריתות ה, ב.

[13] מלכים א' א, לג.

[14] מלבי"ם ישעיהו ח, ו.

[15] חגיגה ב, א; רמב"ם חגיגה ב, ג.

[16] ירושלמי חגיגה א, א; קרבן העדה שם.

[17] מדרש איכה פתיחתא.

[18] אבות דר' נתן לה, ה.