נזיר
- יוסי ורדי
- 10 בפבר׳ 2022
- זמן קריאה 3 דקות
נזיר: אדם שקיבל על עצמו נזירות חלים עליו איסורי תורה, ובתום נזירותו יביא קרבנות מיוחדים.
אדם שנדר להיות נזיר קיבל בכך על עצמו עשר מצוות מן התורה: א. שלא ישתה יין. ב. שלא יאכל ענבים לחים. ג. שלא יאכל צימוקים. ד. שלא יאכל חרצנים. ה. שלא יאכל זג, כלומר, קליפת ענבים. ו. שלא יגלח את שערו. ז. הנזיר מצווה לגדל את שערו עד יום השלמת נזרו. ח. שלא יכנס הנזיר לאהל המת. ט. שלא יטמא למת ואפילו לקרובי משפחתו[1]. י. עם השלמת נזירותו מתחייב הנודר לגלח את השיער ולהביא את קרבנותיו.
מהלכות הנזיר בזמן הזה: כתבו הראשונים[2]: "נוהגת מצוה זו שחייב בגידול השער כל מי שנדר בנזיר בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. שאף על פי שלמדונו זכרונם לברכה... שחייב כל אדם להיות נוהג נזירותו [דווקא] בארץ ישראל כמניין הימים שנדר, ושאין עולין לו הימים לימי נדר נזרו אלא שם. בחוצה לארץ גם כן כל דקדוקי נזירות עליו. לפיכך, מי שנדר בנזיר בזמן הזה - הרי זה נזיר לעולם, לפי שעכשיו בעוונות אין לנו בית [מקדש] כדי שיביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו. ועוד אמרו ז"ל, שכופין אותו... לעלות לארץ, ולנהוג נזירותו שם עד שימות, או עד שיבנה בית המקדש וישלים קרבנותיו"[3].
קרבנות נזיר טמא: נזיר שנטמא למת בתוך ימי נזירותו, תקופת הנזירות מתבטלת. הנזיר צריך להיטהר מטומאתו, וביום השביעי שבו נשלמת טהרתו, הנזיר מגלח את שערו. ביום השמיני לטהרתו מביא הנזיר קרבנות המיוחדים לנזיר טמא, שהם - שני תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת. כמו כן מביא כבש בן שנתו לאשם. לאחר מכן מתחיל הנזיר את נזירותו מחדש[4]. לפרטי דיני קרבנות אלה, עיין בערכים: 'אשם נזיר', 'קרבנות נזיר'. לפרטי דיני תגלחת נזיר טמא, עיין בערך 'תגלחת נזיר'.
קרבנות נזיר טהור: נזיר שהשלים את ימי נזירותו בטהרה, מביא קרבנות נזיר טהור, שהם - כבשה בת שנתה לחטאת, כבש בן שנתו לעולה, ואיל לשלמים[5]. הנזיר מגלח את שערו בלשכת הנזירים*[6]. לאחר שהנזיר מביא את קרבנותיו רשאי לשתות יין[7]. לפרטי דיני קרבנות אלה, עיין בערכים: איל נזיר, קרבנות נזיר, תגלחת נזיר.
טעם המצוה: כתבו הראשונים: "זו היא קדושת הנזיר ומעלתו בהניחו מלאכת החומר, וישבור תאוותיו, במה שאינו חורבן גמור אל הבית [הגוף הגשמי] כגון מניעת שתיית היין וגידול השער. כי בזה יכנע היצר... ותתחזק בו עבודת השכל... וכבוד ה' ישכון עליו, ויתקיים באיש הזה כוונת הבריאה, מבלי התמעט עבודת שכלו אל בוראו מפני שיתוף החומר שבו. והראיה שעניין גידול השער הוא כמו כן מפני הכנעת היצר... מה שאמרו ז"ל:... 'אמר רבי שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא פעם אחת. בא אדם אחד לפני מן הדרום, ראיתיו יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: מה ראית להשחית שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, והלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי וביקש - לטורדני מן העולם. אמרתי לו... העבודה [שבועה] שאגלחך לשמים!... אמרתי לו: בני! כמותך ירבו נודרי נזירות'... וכל דרכי השם ישרים 'וצדיקים ילכו בם'. והרמב"ן ז"ל כתב... כי הענין הוא שצריך כפרה - בשובו להטמא בתאוות העולם. דמכיון שהיתה עליו רוח ה' והתחיל להיות נזיר לה', ראוי היה לעמוד כן כל ימיו" (ספר החינוך שעד).
מן המדרש
נזיר אלהים – ככהן גדול
"בוא וראה, שכל מי שמקדש את עצמו מלמטה - מקדישין אותו מלמעלה. זה [האיש] לפי שמזיר את עצמו מן היין, ונוהג צער בעצמו, שלא יגלח ראשו כדי לשמור עצמו מן העבירה - אמר הקדוש ברוך הוא: הרי הוא חשוב לפני ככהן גדול! מה כהן אסור ליטמא לכל המתים - אף נזיר אסור ליטמא לכל המתים. מה בכהן גדול נאמר: 'כי נזר שמן משחת אלהיו עליו' - אף בנזיר הוא אומר: 'כי נזר אלהיו על ראשו'... וראה כמה המצוות מעטרות את ישראל" (במדבר רבה נשא י, יא).
קבר הילני המלכה - שקיבלה על עצמה נזירות שבע שנים
בציור נראה קבר הילני המלכה מלכת חדייב. שרידי הקבר נתגלו בצפון ירושלים, סמוך לחומה הצפונית של ימי בית שני. לפי המתואר במסכת נזיר יט, ב; קיבלה הילני עליה נזירות של שבע שנים בהיותה בחוץ לארץ, ועלתה ארצה וקיימה נזירות של שבע שנים נוספות בארץ ישראל.
[1] במדבר ו, ב - ז.
[2] ספר החינוך מצוה שעד.
[3] ספר החינוך שעד, על פי הגמרא בנזיר יט, ב; וראה ערך 'הילני', שכך נהגה הילני המלכה, ושמרה נזירות שבע שנים נוספות.
[4] במדבר שם ט - יב.
[5] במדבר שם יג - יד.
[6] מידות ב, ה.
[7] במדבר שם כ.