נטע רבעי

נטע רבעי: פירות קודש הנאכלים בירושלים.

לאחר שלש שנות ערלה בהן הפירות הגדלים על האילן אסורים באכילה ובהנאה, באה השנה הרביעית, ודינם של פירות אלו בשנה זו שהן "קודש הלולים לה'". ומצוה מן התורה לאכול פירות אלה בקדושה ובטהרה לפני ה' בעיר הקודש ירושלים, שכן פירות נטע רבעי נתקדשו, וצריכם פדיון.

קדושת הפירות ואכילתם בירושלים: על פירות השנה הרביעית נאמר בתורה: "בשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש[1]", ולמדו חז"ל, שכשם שבמעשר שני נאמר 'קודש לה'[2]' ועל כן הוא נאכל בירושלים, ויש אפשרות לפדותו, כך גם פירות נטע רבעי, או ענבי כרם רבעי, שגם בהם נאמר 'קודש לה'' – והם נאכלים בירושלים וניתנים לפדיון[3]. באכילת הפירות בירושלים, לפני ה', משבח הבעלים את הקב"ה על כל הטוב שנתן לו. מאידך, מצווה זו מביאה ברכה על האדם ועל רכושו, על פירותיו ומטעיו. וכתבו הראשונים, שהקב"ה ציווה שיאכל האדם את פירותיו "במקום אשר יבחר ה'" דווקא, כלומר, בירושלים, עיר הקודש והמקדש. בכך באה לידי ביטוי מעלת וקדושת הפירות, והברכה שמתברך בה האדם נמשכת לו מהמקדש ומירושלים, "כי שם ציווה ה' את הברכה"[4]. בהקשר לכך יש לציין את שיטתו המיוחדת של הרמב"ם הקובע, שירושלים מוגדרת כמקדש. כך כתב ביחס למספר מצוות בהן יש הבחנה בין המקדש למדינה, כגון מעשר שני, נטילת לולב ותקיעת שופר. לשיטת הרמב"ם ירושלים אין לה דין 'מדינה' אלא דין 'מקדש'! זו לשונו: "כבר בארנו לך מספר פעמים, כי 'מקדש' נקראת ירושלים כולה, ו'מדינה' - שאר ארץ ישראל"[5]. נמצא, לשיטתו, שאכילת פירות נטע רבעי בירושלים כמוה כאכילתם במקדש, דבר המלמד על דרגת קדושת פירות אלו וחשיבותם!

קטיף נטע רבעי – להעלותו לירושלים

בציור נראה בעל מטע עצי פרי, העוסק בקטיף פירות 'נטע רבעי', כלומר עץ בשנתו הרביעית. הקטיף נעשה מתוך מטרה להעלות את הפירות לירושלים ולאוכלם בקדושה ובטהרה בתוך חומות העיר. חכמים תיקנו תקנה, שלמרות, שמן התורה ניתן לפדות את הפרי, ובכסף לקנות מיני מאכל ומשקה בירושלים, עם זאת חובה על בעלי המטעים הנמצאים מהלך יום מירושלים להעלות את הפירות גופם לירושלים, זאת, כדי לעטר את שוקי ירושלים בפירות עבור עולי הרגל הבאים למקדש.

הבעלות על פירות נטע רבעי: למרות שפירות נטע רבעי הם קודש, הרי הם כולם שייכים לבעלים ואין לכהנים בהם כלום! וכך דרשו בספרי את הפסוק "ואיש את קדשיו לו יהיו"[6] – "כל הקדשים היו בכלל, שנאמר 'ואיש את קדשיו לו יהיו', משך הכתוב כל הקדשים ונתנן לכהנים, ולא שייר מהם [לבעלים] אלא [קרבנות ומעשרות אלו]: תודה, ושלמים, והפסח, ומעשר בהמה, ומעשר שני, ונטע רבעי - שיהיו לבעלים"[7].

חישוב מניין השנים במטע: היום הקובע את מניין השנים בחישוב השנה הרביעית לגידול העצים, הוא אחד בתשרי. למעשה, אין חיוב שהשנה הראשונה תהיה שנה שלימה לנטיעת האילן. לפיכך, אם נטע עץ בחמישה עשר באב[8] - הרי שעלתה לו שנה[9].

פדיון פירות נטע רבעי: בימינו לא ניתן לאכול את פירות נטע רבעי בטהרה בירושלים, מאחר ואנו טמאי מתים. לפיכך, כדי לאוכלם צריך לפדותם. להלן צורת פדיון הפירות כפי שמופיע ברמב"ם[10]: "כיצד פודין פירות נטע רבעי בזמן הזה? אחר שאוסף אותן מברך, 'ברוך... אקב"ו על פדיון נטע רבעי'. אחר כך פודה את כולן - אפילו בפרוטה אחת –ואומר: הרי אלו פדויין בפרוטה זו. אחר כך משליך אותה פרוטה לים המלח. אפשרות אחרת: מחלל את הפירות על פירות אחרים שהם שוה פרוטה, ואומר: הרי כל הפירות האלו מחוללין על חטים אלו או על שעורים אלו וכיוצא בהן, ושורף אותן כדי שלא יהיו תקלה לאחרים, ואוכל כל הפירות".

מעולם ההלכה

פירות כרם רבעי בירושלים – בעת בניין הבית השלישי

הבאת פירות נטע רבעי לירושלים אינה נוגעת ישירות למקדש, אך חכמינו ז"ל תקנו תקנה, הקושרת את הבאת הפירות לזמן בניין הבית השלישי - בטרם יבוא המשיח. זה לשון הירושלמי מעשר שני ה, ב: "כרם רבעי עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד [כדי לעטר את שוקי ירושלים בפירות; ביצה ה, א]. ואיזו היא תחומה? - אילת מן הדרום, ועקרבה מן הצפון, ולוד מן המערב, והירדן מן המזרח [מקומות רחוקים מירושלים מהלך יום אחד]... רבי יוסי אומר... ותנאי היה: אימתי שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, שיחזור הדבר לכמות שהיה [ויביאו את הפירות לירושלים כבעבר]". כוונת המשנה לומר, שמדין תורה ניתן לפדות את פירות 'נטע רבעי' בכסף ולקנות בו מזון בירושלים, ואין חובה על בעל המטע או הכרם לטרוח בהבאת פירות הכרם כולו לירושלים. למרות האמור קבעו חכמים כתקנה, להביא את הפירות כולם לירושלים, ובכך לאפשר לעולי הרגל לקנות שפע פירות בירושלים. לאחר החורבן בטלה תקנה זו, ולדעת רבי יוסי קבעו מתקני התקנה, שעם בניין בית שלישי תחזור התקנה למקומה, וירושלים תתעטר מחדש בפירות ארץ ישראל. אומרים על כך חכמים בירושלמי שם: "זאת אומרת, שבית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד", ופירש הרידב"ז: "תלמידי הגר"א ז"ל כתבו, שהתנאי היה, שכשיבנה בית המקדש, תחזור למקומה התקנה [להביא את הפירות לירושלים]... ולמה צריך אז התקנה לעטר שוקי ירושלים בפירות? אלא ודאי, שבית המקדש יהיה קודם למלכות בית דוד ויהיו ענבים מועטים. ובספר מלאכת שלמה ז"ל... כתב: למה להם לעשות תקנה [לעתיד] לאחר בנין בית המקדש, הרי אז יהיו כל גדולי עולם [והם יחליטו אם להעלות את הפירות]? אלא ודאי בנין בית המקדש יהיה קודם למלכי בית דוד, ועל כן הוצרך לעשות תקנה בזמן אותו הדור [של התנאים] על הזמן שיבנה בית המקדש", זאת, כדי להבטיח, שמיד עם בניין בית שלישי יהיו גם פירות בשווקי ירושלים. כך גם כותב בעל 'תוספות יום טוב' שם: "נמצא, שעד מלכות בית דוד יהיה לאויבים קצת ממשלה עלינו, וכמו שהיה בתחילת בית שני. ובשלוט האויבים בנו ויהיו בירושלים, עדיין לא נתבטל הטעם לגמרי [כי תהיה הארץ שוממה, ולכן חובה להביא פירות רבעי לירושלים]. לפיכך הוצרכו לתנאי [מראש] שהבית דין שבאותו דור יחזירו את הדבר לכמות שהיה"[11]. נמצא, שהמשנה הדנה בעניין הבאת פירות רבעי לירושלים, מחזקת את הדעה, שקיימת חובה לבנות מקדש בכל עת, גם בטרם בוא המשיח.

---

[1] ויקרא יט, כד.

[2] ויקרא כז, ל.

[3] תו"כ ויקרא יט, כד, רמב"ם מעשר שני ונטע רבעי ט, א.

[4] ספר החינוך מצווה רמז, ועוד.

[5] פיהמ"ש לרמב"ם ראש השנה ד, א; וכן בפירושו למעשר שני ג, ד ועוד. הרחבה בעניין ניתן למצוא בערך 'לפני ה''.

[6] נשא ה.

[7] ספרי במדבר פיסקא ו ד"ה ואיש

[8] מ"ד ימים קודם ראש השנה.

[9] ראש השנה ג, א; רמב"ם שם הלכה ח.

[10] הלכות מאכלות אסורות י, יז.

[11] וראה ערך 'משיח ומקדש' – 'שיטת הירושלמי', שם הבאנו מקורות לרוב, ההולכים בעקבות התנאים והאמוראים בירושלמי.