נעבד
- יוסי ורדי
- 10 בפבר׳ 2022
- זמן קריאה 2 דקות
נעבד: בהמה שעשאוה עבודה זרה ועבדוה – נפסלת להקרבה על המזבח.
נאמר בתורה: "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה [בעלי המומים] כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם"[1], ומבואר בתלמוד שהמושג 'מושחת' עניינו עבודה זרה: "כל מקום שנאמר 'השחתה' - אינו אלא... עבודה זרה"[2], שנאמר "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל"[3]. מכאן למדו חז"ל, שאף על פי שבהמה שנעבדה מותרת באכילה להדיוט, עם זאת, אסור להקריבה על גבי המזבח, מפני שנעשתה בה עבירה, והרי היא כבעל מום[4]. להלן יתבארו גדרי דין זה ופרטיו.
גדרי 'נעבד': בהמה שעבדוה לשם עבודה זרה אסורה להקרבה בין אם אדם עבד לפני בהמתו, ובין אם עבד לפני בהמת חברו[5], כמו כן, בין אם עבדו את הבהמה באונס ובין אם עבדו אותה ברצון, בין אם עבדוה במזיד ובין בשגגה הרי היא נאסרת. כמו כן, בין אם עבדוה לפני הקדש ובין לאחר הקדש פסולה לקרבן, אלא שאם הקדישוה ואחר כך עבדוה – הבהמה צריכה לרעות עד שיפול בה מום ויפדוה[6].
בהמת גוי: סתם בהמה שנקנתה מגוי - אין חוששים שמא בהמה זו נעבדה לשם עבודה זרה, לפיכך הכהנים מקבלים אותה להקרבה על המזבח, אלא אם כן ידוע בבירור, שבהמה זו אכן נעבדה לשם עבודה זרה. כך מצינו שנהגו ישראל במלחמתם בעמלק, כשלקחו את שלל בהמותיהם כדי להעלותם על המזבח, ככתוב: "ויאמר שאול: מעמלקי הביאום אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבוח לה' אלהיך"[7].
כבש שנעבד והתערב בעדר כבשים
בתמונה נראה עדר כבשים, והלכה היא, שאם נתערב בתוכם כבש שנעבד לעבודה זרה, כל הכבשים שבעדר נפסלים להקרבה על גבי המזבח.
נעבד שהתערב בבהמות כשרות: בהמה שנעבדה לעבודה זרה שהתערבה בעדר של בהמות הכשרות לעלות על המזבח – אוסרת את כל הבהמות מלעלות על המזבח, ללא קשר למספר הבהמות שבעדר[8]. דין זה נוהג בכל בהמה הפסולה מלעלות על גבי המזבח ולאו דווקא בנעבד, וכן פסק הרמב"ם: "כל האסורין לגבי המזבח אוסרין בכל שהן, אפילו נתערב אחד [פסול] בריבוא [כשרים] - נפסד הכל ונפסל למזבח'[9].
ולד נעבד: בהמה מעוברת שעשאוה עבודה זרה, היא וולדה פסולים למזבח, שהרי הולד היה כאחד מאבריה כשנעשתה בה עבירה והרי הוא כאימו. אולם אם הבהמה התעברה רק לאחר שהיא נעבדה לעבודה זרה – ולדה מותר למזבח[10].
[1] ויקרא כב, כה.
[2] עבודה זרה כג, ב.
[3] דברים ד, טז.
[4] תמורה כח, ב; רמב"ם איסורי מזבח ג, ו; ג, יא.
[5] במקרה זה נאסרת הבהמה להביאה לקרבן לגבוה, אך אינה נאסרת בהנאה לחבירו, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו (ראה אור שמח).
[6] עבודה זרה נד, א. רמב"ם אסורי מזבח ד, ו.
[7] עבודה זרה כד, ב. רמב"ם אסורי מזבח ג, טו.
[8] כלומר, בדין זה אין ביטול ברוב.
[9] רמב"ם איסורי מזבח ג,יב.
[10] רמב"ם שם.