ניסוך המים

ניסוך המים: מצוה הנוהגת בחג הסוכות, לנסך מים על המזבח בעת ניסוך היין בקרבן התמיד.

מצות ניסוך המים נאמרה כהלכה למשה מסיני[1], ומבואר בתלמוד, שבכל אחד משבעת ימי חג הסוכות, כאשר מנסכים את היין יחד עם התמיד של שחר, היו מנסכים גם את המים[2]. וכך דרשו חז"ל על מצוה זו: "מפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג? אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה"[3].

סדר הניסוך: בכל אחד מימי חג הסוכות ממלאים צלוחית-זהב*, המחזיקה שלושה לוגים מים ממי השילוח*, ומכניסים אותה לעזרה דרך שער-המים*. עם הכניסה לעזרה, היו תוקעים ומריעים בחצוצרות*. הכהן המנסך היה עולה אל ראש המזבח ופונה לשמאלו, ונותן את המים לתוך ספל של כסף המחובר למזבח, אשר היה מיועד למטרה זו. בסמוך לו היה ספל המיועד לניסוך היין. ניסוך המים היה נעשה בו זמנית עם ניסוך היין, ושני כהנים היו מנסכים את היין והמים בעת ובעונה אחת[4].

המים לניסוך: המנהג היה למלא צלוחית של זהב במים ממעיין השילוח[5]. רבים מהראשונים סוברים, כי בשביל ניסוך המים יש צורך דווקא במי מעיין, כלומר, 'מים חיים'[6], כמשמעות הפסוק: "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה"[7]. ויש המבארים בדעתם, כי דין זה אינו אלא מצוה לכתחילה, אולם כשאי אפשר להביא מים מן המעיין, וכגון בשבת, ניתן להשתמש גם במים אחרים[8].

כלים לניסוך המים

בתמונה נראים צלוחית וספל לניסוך המים. הצלוחית מכילה שלשה לוגים מים. הספל יש בו מנגנון המאפשר למים לזרום בקצב התואם את זרימת ניסוך היין, שכן שניהם זורמים אל השיתין בקצב אחד.

זמן הניסוך: למרות שזמן הניסוך הוא עם תמיד של שחר בבוקר, הניסוך כשר כבר מהלילה[9]. כלומר, בדיעבד, אם הקדים וניסך יצא ידי חובתו[10]; ויש מבארים, שאף לכתחילה יכול להקדים ולנסך בלילה[11], ויש הפוסלים את הניסוך בלילה[12].

הגבהת היד: לכהן המנסך את המים היו אומרים להגביה את ידו, כדי שכל העם יראו שהוא מנסך את המים לתוך הספל כהלכה[13], זאת, משום שהצדוקים הכופרים בתורה שבעל פה, היו נמנעים מלקיים מצוה זו, אשר אינה מפורשת בתורה, ופעם אחת כהן צדוקי ניסך את המים על רגליו, והנוכחים שם רגמו אותו באתרוגיהם[14].

ניסוך המים בשבת: בשבת שבתוך חג הסוכות מביאים את המים מבעוד יום בחבית זהב חולין שאינה מקודשת ככלי שרת, וממנה ממלאים בשבת. מבחינת ההלכה לא ניתן להביא מים לניסוך בכלי שרת שהתקדש, משום שבכלי שרת המים מתקדשים, ובלינת המים בליל שבת בכלי ייפסלו לניסוך לקרבן תמיד של שחר[15]. ויש אומרים, משום גזירה שמא יאמרו שהמים הללו נתקדשו בשביל לקדש מהם ידים ורגלים[16]. במקרה שהמים נשפכו או נתגלו, היה ממלא מים מן הכיור, משום שהמים המגולים פסולים לגבי המזבח[17].

המנסך: הכהנים בלבד רשאים לנסך, ואילו זר שניסך חייב מיתה בידי שמים[18].

בזמן הזה: ניסוך המים נוהג דווקא כשהמקדש קיים[19], וכוונת הדברים היא, כשיש מזבח בנוי, זאת על פי הכלל האמור במשנה: "מקריבין אף על פי שאין בית"[20].

ניסוך המים על גבי המזבח

בציור נראים המנסכים את היין ואת המים אל הספלים שעל גבי המזבח. המנסך את המים (נראה משמאל) "אומרים לו: הגבה ידך!" כמובא בסוכה מח, ב: "שפעם אחד ניסך [צדוקי] אחד על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן".

---

[1] תענית ג, א (וראה שם שיש הסוברים שהיא מן התורה); רמב"ם תמידין ומוספין י, ו.

[2] יומא כו, ב; משנה בסוכה מח, א; רמב"ם שם (ולא כרבי יהודה, הסובר שהמצוה נוהגת שמונה ימים).

[3] ראש השנה טז, א.

[4] משנה סוכה שם; רמב"ם שם י, ז.

[5] סוכה שם; רמב"ם שם.

[6] רשב"ם בבא בתרא עט, א ד"ה מים; תוספות שם ס, ב ד"ה מים; ריטב"א, רבינו חננאל ומאירי בסוכה מח, ב.

[7] ישעיה יב, ג; ופסוק זה מובא בגמרא בסוכה שם, בביאור האמור במשנה הנ"ל.

[8] מנחת חינוך מצוה שכ. והרמב"ם לא הזכיר שצריך שיהיו דווקא מי מעיין. וראה להלן בניסוך המים בשבת אפשרות מילוי מים מן הכיור, ולפי הדעה המקובלת מים אלו אינם בהכרח מי מעיין, וראה בערך כיור.

[9] תענית ב, ב.

[10] רמב"ם שם.

[11] תוספות שם ד"ה איבעיא.

[12] מאירי שם, הכותב שלא לגרוס כן בגמרא. וראה עוד במפרש וברבינו גרשום שם אפשרות, שכוונת הגמרא היא שממלאים את הכלי בלילה, אבל לא לניסוך עצמו.

[13] מדברי רש"י בכמה מקומות משתמע, כי הניסוך צריך להיות דווקא לספלים, ששם היו השיתין (סוכה שם; יומא כו, ב; זבחים סג, א). אבל הרמב"ם מזכיר שהמצוה היא לנסך על המזבח, ונראה שלשיטתו יוצאים גם אם המים לא נכנסים לספלים, כל זמן שהם על המזבח. ייתכן להבנתו עיקר הבעיה במעשה הצדוקי היה בכך שהוא ביזה את המצוה בשפכו את המים על רגליו (ושמא אם הם הגיעו לרגליו לפני שהגיעו למזבח, אף לשיטתו הניסוך נפסל).

[14] משנה סוכה שם; רמב"ם שם י, ח. ובסיפור דומה המובא בכתבי יוסף בן מתתיהו (קדמוניות יח,יג,ה) היה זה המלך אלכסנדר ינאי.

[15] סוכה נ, א – לדעת זעירי אפילו שלא מדעת, ואילו לדעת חזקיה רק מדעת, אבל גזירה שמא יאמרו לדעת נתקדשו.

[16] רבי ינאי בשם רבי זירא לשם. רש"י שם ד"ה גזירה מפרש, שכשיראו שמנסכים מהם יאמרו, שאין לינה מועלת בנסכים. ואילו הרמב"ם בפירוש המשנה (שם ד, ט) כותב, שעלולים לבוא לקדש מהם ידים ורגלים.

[17] משנה שם מח, ב; רמב"ם תמידין ומוספין י, י.

[18] יומא כד, א; רמב"ם ביאת המקדש ט, ב. משום שהיא נחשבת "עבודה תמה", שאין אחריה עוד עבודה.

[19] מועד קטן ד, א.

[20] משנה עדויות ח, ו. וראה טורי אבן מועד קטן- הערות דף ט עמוד א (וראה לעיל הערה 13).